כשייגמר כל השעמום הזה

מחיים של אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות, עברנו לחיות בלולאה של שגרה כפויה. איך נצא מזה, בבוא היום?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

מדי בוקר דולורס מתעוררת במיטה, לובשת את שמלתה הכחולה, יורדת במדרגות ויוצאת למרפסת. שם יושב אביה בכיסא נדנדה, היא נושקת לו ומברכת אותו בבוקר טוב, ולאחר מכן היא נעמדת סמוכה על עמוד הסככה, ואותו זבוב טורדני נוחת מדי יום על צווארה הענוג. טפיחה קלה. לאחר מכן היא מגיעה למרכז העיירה, שומטת פחית, שאותה מרים טדי אהובה שחוזר מדי יום העירה ברכבת משום מקום. הם מנהלים את שיחתם הקבועה, ובהמשך אותו כל-יום הם דוהרים יחד אל שטח פתוח בגבול המתחם שלהם ומביטים אל האופק. מי שתתחיל לצפות ב-Westworld בשנים הקרובות עלולה לחשוב בטעות שהסדרה היא וריאציה על תקופת הקורונה (ללא המסכות).

Westworld, דולורס

דולורס, מתוך "Westworld": "בעולם הזה, אני בוחרת לראות את היופי"

[הסצנה המלאה זמינה כאן]

גם הצורך לצאת מהפיג'מה בבוקר, להסתרק ולהתאפר ובאופן כללי להתכונן למפגש עם העולם שבחוץ פחת משמעותית, בעיקר עבור מי שעברו לעבוד מהבית, נאלצו להישאר בבית עם ילדיהן או גרוע מכך, מצאו עצמן ללא עבודה

מראשית שנת 2020 חיינו הולכים ופושטים מעליהם עוד ועוד שכבות, שאפשר לכנות אותן בטעות מותרוֹת, אבל למעשה הן הרכיבים שהפכו את חיינו לבעלי משמעות ולחיים הייחודיים שלנו. נתחים עצומים ממה שאנו מכנים פנאי נמחקו – אירועי התרבות שבוטלו, מקומות הבילוי (ובכלל זה הים) ובתי המלון שנסגרו, והטיסות שנאסרו. מושג ה"חופשה" שהכרנו התאיין. הגזירות אינן נעצרות במה ש״גבוה וטוב״. גם הצורך לצאת מהפיג'מה בבוקר, להסתרק ולהתאפר ובאופן כללי להתכונן למפגש עם העולם שבחוץ פחת משמעותית, בעיקר עבור מי שעברו לעבוד מהבית, נאלצו להישאר בבית עם ילדיהן או גרוע מכך, מצאו עצמן ללא עבודה. ועל כל אלו מתווסף הדבר היקר ביותר שנגזל מאתנו בחודשים שחלפו והוא האינטראקציה עם המשפחה המורחבת, החברים שלנו ואפילו עם עמיתים ומכרים. אינטראקציה בלתי אמצעית ובלתי מתווכת, עם פוטנציאל למגע, שאותה לא ניתן בשום אופן לכנות מותרוֹת.

בתהליך שהוא הדרגתי ותזזיתי בעת ובעונה אחת, צוּמצמנו ללולאות השגרה שלנו, במרחב תחום שהולך וצר. אף שדברים רבים נעצרו ועל פניו קצב החיים האט, הרי שהפגיעה הכלכלית וחוסר הביטחון הכלכלי שהביאה עמה מגפת הקורונה דווקא הקצינו והאיצו את מרוץ העכברים: אלו מאתנו ששמרו על מקום עבודתן מרגישות אולי לחץ לשפר ביצועים ולהוכיח את ערכן, כדי לא לאבד אותו, ואחרות שאיבדו את משרותיהן מחפשות פתרונות כדי להבטיח את מחייתן. בנוסף, הצמצום הדרמטי בחלופות הפנאי והמגבלות על התנועה הפכו את העבודה לפעילות מתבקשת ולהסחת דעת רצויה מהמצב. היותנו סגורים – בבית, במדינה, במרחב של 1000 מ' – ותפקידנו כנסיינים בניסוי  A/B, הופכים את דימוי העכברים להולם עוד יותר.

לולאות חיינו כוללות עתה את הצרכים הבסיסיים ביותר: ביטחון, בריאות, משפחה גרעינית, עבודה. הבעיה אינה שאין לנו מה לעשות – תעסוקה לא חסרה ולוּ מתוך אותו חשש כלכלי או תחושת אי ודאות, והודות לכל החלופות הטכנולוגיות. הבעיה היא ששגרת הלולאה הולכת ומתהדקת, ומתוכה מתפתח שעמום. לא שעמום מקומי אלא שעמום תהומי. השעמום שכרוך בידיעה שמחר, כמו דולרס, נקום ללופ דומה מאד לזה של היום, ולזה של לפני שבועיים ולזה של מי יודע עוד כמה זמן קדימה. השעמום שמתלווה לחיים פונקציונאליים, חיים של צרכים בסיסיים. השעמום העמוק הזה נכפה עלינו כמעט בבת אחת דווקא בתקופה של גודש גירויים, שבה נדמה שאפשר היה להכריז על מות השעמום. משום כך, נקלענו לשעמום ללא כל הכנה. אין נקודת מפנה המסתמנת בטווח הנראה לעין. לאן יתועל השעמום הזה?

לחוסר הניסיון שלנו בהתמודדות עם שעמום עשויות להיות השלכות דרמטיות

לחוסר הניסיון שלנו בהתמודדות עם שעמום עשויות להיות השלכות דרמטיות. אריך פרום במאמרו "תיאוריה של אגרסיה" הזהיר מכך ששעמום שאינו ניתן לתיעול על ידי צריכה או גירוי בלתי פוסק ופנאי המפסיק לספק תגמול לעבודה הקשה שלנו, מולידים שעמום המוצא את ביטויו באלימות. בסדרה האמורה, Westworld הוא פארק השעשועים שאליו באים בני אדם שבעים ומשועממים, כדי לחוות קצת ריגוש ואסקפיזם, שמתבטאים בעיקרם בהריגה ואונס של הרובוטים המארחים.

כשדולרס נשאלת על ידי היוצר שלה מה היא חושבת על עולמה היא משיבה שהיא "בוחרת להאמין שיש סדר בימים שלנו, תכלית [...] שהאורחים מחפשים את אותם דברים כמונו, מקום להיות בו חופשיים, לארוב לחלומות שלנו, מקום עם אפשרויות בלתי מוגבלות". וכשהיא נשאלת האם אי פעם הרגישה חוסר עקביות או חזרות בעולמה? היא משיבה: "לכל החיים יש שגרות, שלי אינם שונים. ועדיין, אני לעולם לא מפסיקה לחשוב שבכל יום המסלול של חיי עשוי להשתנות, במפגש מקרי אחד". אלא שבניגוד לדולורס, אנחנו כבר טעמנו את טעמה של שבירת השגרה, אנחנו יודעות שהמשמעות של ימינו אינה טמונה בהכרח בסדר שלהם ובתצורתם המינימלית, אלא דווקא בדברים שעליהם נדרשנו לוותר בעת הזו. אנחנו חווים את היפוכה של האפשרות להתרחבות: אנחנו נכלאים, נדרשים להשהות את חלומותינו או לטוות חלומות חדשים צנועים יותר, והאפשרויות מצטמצמות. כל זאת תוך מודעות מלאה וקונקרטית למה שרצינו ולמה אפשרי, בלי צורך לדמיין. מסלול חיינו עשוי עדיין להשתנות, כמובן, אבל מפגש מקרי קצת פחות סביר היום. כך למעשה ראש פירמידת הצרכים של מאסלו – הערכה, מימוש עצמי – נקטם. השאלה היא האם די לנו בחיים הבסיסיים הללו? ולכמה זמן?

אפשר שבשגרה החדשה שלנו, ההפגנות הן הן שמציעות מרחב למפגש אנושי, מסעיר ובעל משמעות. סיבה לסגור את הזום ולצאת החוצה

איך תשפיע החזרת הגלגל לאחור? עד כמה יכולים בני אדם מערביים, שגדלו בחברות דמוקרטיות וטעמו את טעם החירויות והאפשרויות הכמעט הבלתי מוגבלות, לקבל את הרגרסיה הזו? כבר ישנם סימנים להתנגדות למצב ברחבי העולם. ישראל, גרמניה, בריטניה, ספרד, ארה"ב וקנדה הן רק חלק מן המדינות שבהן אלפי בני אדם מוחים נגד ההתמודדות של ממשלותיהם עם נגיף הקורונה, ובפרט כנגד המגבלות שהוחלו בחסות המגפה. אפשר שבשגרה החדשה שלנו, ההפגנות הן הן שמציעות מרחב למפגש אנושי, מסעיר ובעל משמעות. סיבה לסגור את הזום ולצאת החוצה.

ייתכן שהשילוב של שעמום, אגרסיה והנגיסה הכואבת באורח החיים שבו הורגלנו וברמת חיינו, הוא "הסערה המושלמת" שתוביל  לשינוי חברתי ופוליטי. אחרי הכול, גם המארחים ב-Westworld התקוממו בסופו של דבר כדי להשתחרר מהלולאות שלהם, והם בסך הכול רובוטים.

תמונה ראשית: ימים טובים יותר בדרך. תצלום: Ayşegül Altınel, באמצעות United Nations COVID-19 Response, ב-unsplash.com

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על כשייגמר כל השעמום הזה