כשמוטב לא לדעת

השורה הראשונה במטפיזיקה של אריסטו נראית מובנית מאליה: "האדם מטבעו שואף לדעת". על פי אריסטו, התשוקה לידע היא הדחף המגדיר אותנו, האיכות שמבדילה אותנו. כפי שהפסיכולוג הקוגניטיבי ג'ורג' מילר ניסח זאת, אנחנו "אינפורמובורים" (informavores), כלומר "זוללי מידע", והתברכנו בתיאבון חסר גבולות למידע.

זהו חזון מנחם. אולם, כמו כל ההצהרות הגורפות באשר לטבע האנושי, גם זו מלווה בהסתייגויות וציפיות. קחו, למשל, אזהרות ספוילר. קשה לראות מאמר על יצירה בידורית, שלא כולל אזהרה לקוראים. ההנחה מאחורי אזהרות כאלה היא, כמובן, שאנשים לא רוצים לדעת, לפחות בכול מה שקשור לעלילות.

ולא שאנחנו רוצים להימנע מלשמוע רק על התפנית המפתיעה האחרונה בסדרת הטלוויזיה "סקנדל". עשרים אחוז מתושביה הבוגרים של מלאווי הנמצאים בסיכון להידבקות בווירוס האיידס נמנעים מלברר את תוצאות הבדיקות שלהם, אפילו כשמציעים להם, כתמריץ, תשלום. כעשרה אחוז מהקנדים, שבמשפחתם יש מקרים של מחלת הנטינגטון, בוחרים שלא לעבור בדיקות גנטיות. (אפילו ג'יימס ווטסון, אחד משני החוקרים שגילו את מבנה הדנ"א, לא רצה שיגלו לו מה הסיכוי שלו לחלות באלצהיימר). אלה רק דוגמאות לתופעה רחבה יותר. בהתחשב בהתקדמות הבדיקות הגנטיות והאפשרויות לאתר מדדים המעידים על מחלות (ביומרקרים), המודל האריסטוטלי היה חוזה שכולנו נרכוש מנוי על הערכה למיפוי הגנטי 23andMe. אבל זה לא קורה.

במאמר חדש ב-Psychological Review, גרג גיגרנצר (Gigerenzer) ורוֹסיו גרסייה-רטמרו (Garcia-Retamero) בוחנים את הבוּרוּת-מרצון שלנו. הם פותחים בהוכחה כי מדובר בתופעה נפוצה: מסקר שכלל יותר מאלפיים מבוגרים בספרד ובגרמניה, שנשאלו שאלות על סוגים שונים של מידע לגבי העתיד, עולה בבירור כי רובנו רוצים אזהרות ספוילר לגבי החיים. 85-90 אחוז מהנשאלים אומרים שאינם רוצים לדעת מתי או איך ימותו בני הזוג שלהם. (וכך גם באשר למותם שלהם). הם גם אינם רוצים לדעת אם הנישואים שלהם יסתיימו, בסופו של דבר, בגירושים. העדפת הבורות הזו קיימת אפילו בנוגע לאירועים חיוביים: 40-70 אחוז מהנשאלים לא רוצים לדעת איזה מתנות יקבלו בחג המולד, מי ינצח במשחק כדורגל חשוב או מה יהיה מין הילד שייוולד להם.

כדי להבין את הסיבות לכף גיגרנצר וגרסייה-רטמרו שאלו את הנבדקים על יחסם לסיכונים. הם גילו כי אנשים שנוטים יותר להימנע מסיכונים (ועל כך העידו הבחירות שלהם בפוליסות ביטוח, והעובדה שנטו להימורים פשוטים בלבד בלוטו) נוטים להעדיף שלא לדעת. זה אמנם מפתיע – שהרי ידיעת האופן שבו נמות, עשויה לעזור לנו להקטין את הסיכון – גיגרנצר וגרסייה-רטמרו מסבירים כי מדובר בתוצאות במונחים של חרטה מוקדמת. אנשים נמנעים מסיכונים משום שהם לא רוצים להתחרט על ההימורים הכושלים שלהם. הם נמנעים מספוילרים בחיים מסיבה דומה, משום שהם מנסים להימנע מלהתחרט על ההחלטה לדעת.

מצד אחד, האינטואיציה הזו נשמעת הגיונית. זה לא שהבורות מבטיחה אושר – היא רק נעימה יותר מלדעת שהחיים עשויים להיות דפוקים ומלאי סבל. הידיעה בדיוק כיצד אנחנו עתידים לסבול, עלולה להחמיר את המצב. וכך גם בנודע לדברים הטובים: אנחנו חושבים שנהיה מאושרים פחות אם נדע מראש על האושר שמצפה לנו. החיים הם כמו בדיחה – הרבה פחות מצחיק לדעת מראש את הפאנצ'ליין.

אבל ישנן גם עדויות משכנעות לכך שהאינטואיציות שלנו בנוגע לחרטה על ידיעת העתיד מוטעות. ראשית, לא ברור אם הספוילרים באמת מקלקלים משהו. קחו למשל את המחקר משנת 2011 שנערך על ידי ג'ונתן לוויט (Leavitt) וניקולס כריסטנפלד (Christenfeld). החוקרים נתנו לעשרות סטודנטים 12 סיפורים קצרים, משלושה סוגים: סיפורים שיש בהם תפנית אירונית (כמו "ההתערבות" של צ'כוב), סיפורי מתח רגילים (תעלומה שכתבה אגתה כריסטי) וסיפורים "ספרותיים" של סופרים כמו ג'ון אדייק או ריימונד קארבר. חלק מהנבדקים קראו את הסיפור כמות שהוא, ללא ספוילר. חלק מהם קראו את סיפורים עם ספוילרים שהוטמנו בתשומת לב בתוך הטקסט, כאילו צ'כוב עצמו חשף את הסוף. ואחרים קראו את הסיפורים עם אזהרת ספוילר בהקדמה.

הנה התפנית המדהימה: החוקרים גילו כי כמעט כל הסיפורים, מכל הז'אנרים, הסבו הנאה גדולה יותר כשהוקדם להם ספוילר כלשהו. אין הבדל בין הארי פוטר להמלט – דרך קלה להשביח עוד יותר סיפור טוב, היא לגלות את הסוף בהתחלה. כפי שכתבו החוקרים, "אינטואיציות מוטעות בנוגע לטיבם של הספוילרים נובעות, כנראה, משום שקוראים יחידים אינם מסוגלים להשוות בין חוויית הקריאה עם או בלי ספוילר. האינטואיציות שלנו בנוגע למתח כנראה מועטות: יכול להיות שמתנות יום הולדת עשויות להיות משמחות יותר אם יעטפו בנייר צלופן, וטבעות אירוסין – כשלא יוסתרו בתוך מוס שוקולד."

בספרות, כמו בחיים: אנחנו מניחים שהתענוג שלנו נובע מבורות. אולם לוויט וכריסטנפלד טוענים שהספוילרים מעצימים את ההנאה מהעלילה, משום שהם מניחים לקוראים לשים לב להתפתחויות משניות. כשאנחנו יודעים מהו היעד, אנחנו נהנים הרבה יותר מהמסע.

החיים הם יותר מהאופן שבו הם מסתיימים.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מקור:

Gigerenzer, Gerd, and Rocio Garcia-Retamero. "Cassandra’s regret: The psychology of not wanting to know." Psychological Review 124.2 (2017): 179 

ג'ונה לרר הוא עיתונאי ובלוגר הכותב על פסיכולוגיה, מדעי המוח ועל הקשר בין מדעי הטבע ומדעי הרוח. הבלוג של ג'ונה לרר הוא  http://www.jonahlehrer.com

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "אני לא יכול לראות אותך!", תצלופ: פיטר

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ונה לרר.


תגובות פייסבוק