כשעמדתי למות...

שנתיים הוא פרק הזמן שבו האמנתי שאני עומד למות...בחודש הקרוב.

שישה חודשים הם פרק הזמן שהרופא הקציב לי לחיות מלכתחילה.

אני עדיין כאן. לא מתתי. או שמא כן? הייתי מרוסק, עירום ועריה, פגשתי פנים אל פנים את האור והתופת. לא נולדתי מחדש במובן הרוחני – משהו גדול יותר, טוב יותר, אמיתי יותר התרחש. למדתי כמה דברים קטנטנים.

אז הנה כמה דברים שלמדתי בעודי עומד למות.

הפחד ממוות נועד לאנשים החיים ולא לעומדים למות.

רובנו חיים את מרבית חיינו בפחד מהמוות. חוששים מאימת היום, מהרגע, מהשעה. אנו חוששים לאו דווקא מעצם המוות אלא מהידיעה, מהאבחון, מהמחלה, מהתשישות...מהסופיות, מנקודת האל-חזור.

כשהרופאים אמרו לי שאני עומד למות, הייתי לבדי. ביליתי שלושה לילות חסרי שינה מכורבל על ספה ענקית וסובל. ואז משהו כמו שלווה על-טבעית ירדה עלי כמו שמיים כחולים ורחבים. אין כאן הסבר רציונלי שנועד להדחיק את הפחד. זה פשוט התפוגג, התאדה איכשהו, כמו סופת רעמים קיצית – ולא באמצעות כוח רצון מברזל או פעולה הרואית שעשיתי, אלא בטבעיות. הדבר התרחש ברמה עמוקה יותר כזו שאחרי הכל אין לי שליטה עליה.

מדוע? תנו לי לנסות להסביר. השלווה שנפלה עלי לא נבעה מתחושת ודאות, או בגלל קרבת המוות והישועה. זו גם לא הייתה שלווה שבאה בעקבות הקלה, מסקנה שהסקתי, סגירת מעגל או דבר-מה שאין ממנו מנוס. הייתה זו שלווה מסוג אחר לגמרי. הטריוויאליות של דברים חסרי חשיבות התבהרה, והמשמעות של הדברים החשובים באמת האירו כמו ניאון: אהבה, חסד, אמת, יופי, מרד. כל יום נוסף עם הדברים הללו יספיק. סוף סוף חשתי שלווה נינוחה בעולם.

כמובן שנחרדתי לשמוע שאני עומד למות, אך הייתי באמת ובתמים מופתע לגלות שברגע שהעניין הוכרע, כשכבר אין דרך חזרה ואין על כך ערעור, אז לפחדים הקודרים אין בסיס לפעולה. כמו מרבית האנשים ציפיתי להיות מיוסר, משותק ומוכה פחד, אך האמת היא שברגע שוודאות המוות בוקעת היא אינה עוטה מסיכה מפלצתית. היא אינה אוחזת בקלשון מלאך המוות היא פשוט מטילה אור על משמעות החיים.

הפחד ממוות נועד לאנשים החיים ולא לנוטים למות. כשמגיעה השעה הפחד נוטש אותך. הדבר היחיד שהפחד עצמו נסוג מפניו הוא המוות. לאור ההבנה הזו הרי ככל שאנו מתעסקים יותר בפחד מפני המוות כך אנו מבזבזים את זמננו יותר. אין צורך לחשוש מאימת המוות, הנפש חזקה יותר מכפי שהדעת משגת.

למות נכון הוא אתגר לא פחות גדול מלחיות טוב.

כחֶברה וכתרבות הגענו להבנה מאוד מתקדמת באשר למהותם של חיים טובים ומאושרים. לא רק יאכטות ומצעים מעוצבים אלא משמעות, יעוד, חיוּת, בריאות – כל אותם הדברים הגדולים והמופלאים המרכיבים את הפוטנציאל האנושי.

אך אנו טרם יודעים את המשמעות של מוות נכון.

אז תנו לי להסביר. למות נכון זה לא רק למות בכבוד, מבחירה, מתוך חירות והתחשבות אם כי זה בהחלט מתחיל שם. למות נכון זה דבר גדול יותר, רחב יותר ואמיתי יותר: זה לחיות בלי לחשוש מהמוות. זה לחיות משוחררים מהפחדים הנסתרים והעמוקים ביותר שלנו בקשר למוות, הפחד מפני הסופיות שלנו, הפחד מפני החידלון.

האמת היא שפחדים אלה מזיקים לנו בדרכים נסתרות. הם גורמים לנו לקבל החלטות איומות והרסניות הממוטטות לא רק את הפוטנציאל שלנו אלא גם את חיי האנשים שאנו אוהבים. אנו עלולים לנטוש את יקירנו עבור אנשים יפים יותר, למכור את נשמתנו בעבור עוד חופן דולרים, לבגוד בחברינו, שותפינו וילדינו רק כדי להצליח לנגוס עוד חתיכה מהחיים לפני שהכל יחלוף, ייגמר, ייעלם ויתפוגג.

למות נכון אינה רק היכולת לעמוד באומץ מול המוות אלא לעמוד מולו בחוכמה, חדורי חמלה והכרת תודה כשעל פנינו חיוך קל. אני יודע שהדבר אינו נשמע הגיוני על רקע מה שנתפס כסביר, רצוי ומתקבל על הדעת. מדוע שמישהו יכיר תודה על ...מותו? אך זוהי כמובן ההוכחה למידה שבה חרדת המוות מוטבעת עמוק בתוכנו. אנו מתחנכים להאמין שמוות הוא דבר "רע" וחיים הם דבר "טוב" – כך אנו גדלים בלתי מאוזנים, לא מודעים, שבירים – בשלים להשפעת אלו שמבטיחים לנו עוד קמצוץ של חיים בכל מחיר. ועם זאת האמת היא כה פשוטה עד שאיננו רואים אותה. על האדם להכיר תודה למוות אם הוא מוצא את מקומו השלֵו והנינוח בקיום.

תנו לי להסביר.

על האדם להכיר תודה למוות כפי שהוא מכיר תודה לחיים.

הילחם במוות בכל כוחך ומאודך. עמוד על המשמר והגן על עצמך מפניו בחרב ובמגן, המוות יצחק בפניך. אז כיצד נוכל למצוא תחושת נינוחות בחיים הללו...כאשר מולנו עומד אויב עצום מרוחק ובלתי נגיש? אנו יכולים להעביר את חיינו כשאנו כועסים...מפוחדים...מרירים בגלל חוסר צדק. רובנו פועלים כך.

אולם האתגר האמיתי שעומד בפני כל אחד ואחד מאתנו הוא כריתת ברית שלום עם הגדול שבאויבנו. כיצד? המוות מביא עמו גם מתנות גדולות. לא רק שהוא מסיר מעלינו את עול הקיום: יש בסיום הרבה שחרור והקלה. לא רק שהוא צובע את הימים שנשארו לנו בצבעים עזים, ולא רק שהוא פוטר את העולם מנטל קיומנו, יש למוות מתנה גדולה להציע לנו.

המתנה הגדולה ביותר שהמוות מציע לנו היא גאולה. התחושה שחיינו היו חיים שראוי היה לחיותם מלכתחילה. לא רק מנקודת המבט הצרה שלנו אלא במובן הרחב ביותר שאפשר לדמיין. החיים חייבים להיות בעלי ערך למשפחותינו, לקהילות שלנו, לחברות שאנו חיים בהן ואולי עבור כלל האנושות, כל מי שתמך, טיפח, דאג ועודד אותנו. זהו הרגע בו אנו זוכים לתחושה שיישרנו קו ואנו סוף סוף שלמים באמת – זכינו לגאולה. רק המוות יכול להעניק לנו את המתנה הנפלאה הזו ומתנה זו לבדה היא הבסיס לאנושיותנו. היא לבדה מאפשרת לנו ליצור דברים בהתאם לצרכינו גם אם הם שטחיים כמו למשל סדר חברתי, משפט, מוסדות, או נשגבים ומסתוריים כמו מרדנות והתרסה, חסד ואהבה.

לא מתתי. זה סיפור שיסופר בפעם אחרת. אך מכל הדברים שקרו לי בחיי, החל מכתיבת ספרים, דרך מסעות בעולם ועד לעשיית כסף, העובדה שכמעט מתתי היא הדבר השני בחשיבותו שקרה לי. לא רק מפני ש"ניצחתי" את המוות. האמת היא שלא ניצחתי. התהליך פירק אותי לחלוטין וזה בדיוק מה שאפשר לי להפוך לאדם שהייתי אמור להיות. לא באמצעות האל או דרך אמונה ונקמה. אלא באמצעות אהבה, הזדקקות ובחירה.

 

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על כשעמדתי למות...

01
יוסי יצחק

מוסיף דעת ותבונה. באופן אישי, אני מאמין שבמוות האדם מחזיר נשמתו לבורא. הנשמה עצמה יכולה לקבל תפקיד אחר. הבריאה האלוקית מורכבת מאינסוף מימדים שאנחנו לעולם לא נכיר ונדע. כך שהנשמות ממשיכות בדרך אחרת.

נוכחות המוות מאפשרת לנו לחיות חיי משמעות. הידיעה שהכול זמני ועשוי להסתיים בכל רגע מזקקת את אפשרות הבחירה שלנו לגבי כל רגע ורגע של חיינו. הידיעה שהחיים אינם ברורים ומובנים מאליהם אלא הם נקודת מודעות בתוך קיום נצחי חסר מודעות של אי קיום מאפשרת לנו לבחור בחיי מודעות. מאפשרת לנו להעריך את החיים כמתנה גדולה ולממש את תחושת מלאות החיים וההתפעמות מהם.