לאכול דגים מקומיים

ביוני 2011, רשת הסופרמרקטים האנגלית 'סיינסברי' הציעה ללקוחותיה הטבה מפתה. כל לקוח שהגיע לסניף וביקש דג שנמנה על 'חמשת הזנים הגדולים'  -- טונה, סלמון, חסילון, בקלה וחמור הים ("האדוק") -- קיבל אופציה להמיר את הדג בסוג קטן ופחות מוכר באנגליה, מקארל למשל,  ולקבלו בחינם.

המהלך יצר באז לא קטן, רשת החנויות קיבלה את גיבויה של ממשלת בריטניה ושל השף הטלווזיוני ג'יימי אוליבר, והצליחה למכור 50 טון דגים, ששמות חלקם כלל לא היו ידועים לציבור האנגלי.

מוצר צריך להיות מאוד לא פופולרי כדי שרשת סופרמרקטים תחלק אותו בחינם, וכך הדבר. הקונה המצוי מגיע לסופרמרקט בחיפוש אחר דג מחפש בדרך כלל את הדגים הנחשקים והגדולים, שברובם נגישים רק לבעלי אמצעים. אם מגמת צריכה זו תמשיך במסלולה, זנים אלה יכחדו עד השנה 2050.

מקומם של הדגים הקטנים, בהם סרדינים, אנשובי, הרינג ומקארל נמצא נמוך בשרשרת המזון הימית, הם נחשבים בדרך כלל למה שהאוכל שלנו אוכל. ספר חדש בשם "The Perfect Protein" , שחיבר אנדרו שארפלס, מנכ"ל הארגון לשימור Oceana , שמרכז את מאמציו בשימור אוקיינוסים, יחד עם הסופרת סוזאנה אוונס, מנסה להעלות מודעות ליתרונות שבאכילת יותר דגים קטנים.

בכתבה שהתפרסמה באתר של תנועת OneEarth מסביר שארפלס: "דגים ופירות ים הם חלק בלתי נפרד מהדיאטה שלנו, וטוב שכך. זהו החלבון הבריא ביותר לגוף, הוא עשיר באומגה 3, בסידן וברזל, מופחת כולסטרול, ודל בכספית. אולם התרבות המערבית הרגילה את צרכיה למוצרים שהם לא פחות ממדהימים, והדגים הקטנים פשוט לא עומדים בסטנדרטים". מי שנהנה מכל הטוב הזה הם בעיקר הצאן והבהמות של תעשיית הבשר שמגיעים, מאוחר יותר לצלחת שלנו, ולרוב דווקא לצלחותיהם של העשירים, שיכולים להרשות לעצמם מוצרי בשר יקרים.

הבעיה היא שהדגים הקטנים סובלים מבעיית תדמית קשה, "הם קצת מכוערים" מסבירה אלן פיקיץ' מנכ"לית המכון לשימור מדע האוקיינוס בבית הספר הימי והאטמוספרי של אוניברסיטת סטוני ברוק,  "הדעה הרווחת היא שלא צריך לדאוג שאוכלוסייתם תכחד כי יש הרבה דגים קטנים. למעשה השימוש העיקרי של דגים קטנים הוא להאכלת זנים גדולים יותר, מה שמחסל את אוכלוסיית הדגים הקטנים בקצב די מהיר, סלמון אחד אוכל כמות של פי חמישה דגים קטנים ממשקלו." על פי גישתה- בהנחה שמונח לפניי אנשובי מת, עדיף לי לאכול אותו בעצמי וליהנות מהערכים התזונתיים של הדג העשיר , מאשר לטחון אותו לטובת חומר גלם לתעשיית הבשר.

25 מדינות שולטות ב- 71 אחוז ממדינות החוף, ועשר אחוז מתוכן שולטות בתעשיית הדייג העולמית, אולם רוב דגי האנשובי וסוגם יוצאים ממדינות עניות. המדענים של Oceana חישבו שכמות הדגים הקטנים בלבד, שמיוצאים להאכלת מאכלי העשירים, יכולה להאכיל 400 מיליון אנשים ביום במדינות אלה. באופן פרדוקסלי, הדרך להפוך את הדגים הקטנים ל'סקסיים' היא על ידי שיווקם למעמד הגבוה. אם הביקוש לדגים הגדולים ירד, פחות דגים ילכו להאכלתם, ומי שיזכה לבסוף ליהנות מהחלבון הבריא הוא דווקא מי שהכי מרגיש בחסרונו.

נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון, שחתם על חוק דייג בר קיימא בשנת 1996 במהלך כהונתו, הביע תמיכתו בנושא ואף כתב את ההקדמה לספרו של שארפלס. הוא מאמין שאם העולם ינקוט בכמה צעדים, בהם צמצום כמות הדגים שנלכדים ברשתות הדיג בטעות וקביעת מכסות דיג, נוכל לשמר על אוכלוסיית האוקיינוס לדורות הבאים. ייתכן שגם שינוי תפיסתי יכול לעודד שימור האוקיינוסים, תפיסה בה תרבות מסויימת משפיעה על מדינות נוספות.

כששארפלס נשאל מהו אוכל בר קיימא, הוא עונה בתמציתיות, 'אכלו מאכלי ים, פחות דגים גדולים ובעיקר, אכלו דגים מקומיים".

 מקורות:נתוני היצוא של הדגה בעולם חוק דיג בר קיימא 1996 דיווח של הבי-בי-סי על המבצע של סיינסברי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק