לאן אתם רצים?

שיווה הוא האל שמגלם את כוח ההרס בהינדואיזם; במיתולוגיה היוונית דיוניסוס (או בכחוס) הוא הנציג של התחום הפרוע והאקסטטי. לשני האלים האלה יש חיבה לחומרים משני תודעה – יין אצל דיוניסוס וחשיש במקרה של שיווה. הפולחנים שנערכו (ובמקרה של שיווה עדיין נערכים) לשניהם כללו חיקוי של מנהגיהם של האלים הללו – פריקת עול מסוגים שונים, כולל צריכת חומרים משכרים ואורגיות מיניות. זה כנראה משהו שאנחנו חייבים לעשות – להתפרק. אבל בתרבות הקפיטליסטית המודרנית שלנו ההיתר הזה להתפרק הולך ומצטמצם. שתייה מופרזת היא לא בריאה, וכמובן שגם לא עישון. בכל זאת, צריך לקום מחר למשרד וחבל שהמשק יפסיד ימי עבודה.

במקביל לצמצום בהרגלים מזיקים אנו רואים גם עלייה באימוץ של הרגלים חיוביים, כמו למשל פעילות גופנית. מכוני הכושר פורחים, וגם שיעורי היוגה; רחובות הערים הוצפו ברצים ומדוושים. פעילות גופנית מתונה משפיעה לחיוב על פעילות הלב ועל מצב הרוח, אבל יש כאלה שלוקחים את זה יותר רחוק. למשל, מרתונים. המרתון המודרני הראשון נערך במשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים בהשראת הריצה ההיסטורית של החייל היווני פידיפידס, ונשאר נחלתם של רצים מקצועיים ומשוגעים במשך שנים רבות. במרתון ניו יורק הראשון, שנערך ב-1970, השתתפו 127 איש; מרתון תל אביב כלל לא נערך בין השנים 1981 ו-1994, כאשר במרוץ של 1994 השתתפו פחות ממאה רצים. ב-2014, לעומת זאת, סיימו את המרוץ למעלה מאלפיים רצים; ובמרתון ניו יורק בשנת 2013 לקחו חלק בסביבות 50,740 איש. כך הפך המרתון למעין עלייה למכה, משהו שכל אחד צריך לעשות פעם בחיים. ולא רק מרתונים, גם טריאתלונים, "איש הברזל" ומרוצי אקסטרים אחרים. באנגליה אפילו הוקם "מועדון 100 המרתונים", שמכנס רצים שהשלימו מאה מרוצי מרתון או מרוצים ארוכים יותר.

אבל מרתון הוא עניין די קיצוני. רצי מרתון עלולים לסבול מדלקת בגיד, עייפות והתייבשות קיצונית, וגם מצריכת יתר של מים – 13% מהרצים שהשלימו את מרתון בוסטון ב-2002, למשל, סבלו מהיפונתרמיה. חוקרים שבדקו את התיקים הרפואיים של כמעט 53,00 רצים שהשתתפו ב-Vasaloppet, מרתון סקי באורך 90 ק"מ, מצאו מתאם מטריד בין מספר המרוצים שהרצים סיימו או מהירות הריצה שלהם ובין הסיכוי שיתאשפזו בגלל הפרעה בקצב הלב בעשר השנים שלאחר מכן (אולם מחקר אחר מראה ממצאים סותרים). באוקטובר 2012 הגיעו שלושה אנשי צבא לחדר המיון בעקבות השתתפות ב"מרוץ בוץ", סוג של מרוץ אקסטרים פופולרי. בעקבות חקירה שערך המרכז לבקרה ומניעה של מחלות התברר כי עשרים ושניים משתתפים במרוץ סבלו מזיהום בקטריאלי בעקבות בליעה לא מכוונת של בוץ מזוהם בצואת חזירים.

כמובן שפעילות גופנית היא דבר חיובי. אבל האם לרוץ יותר מארבעים קילומטר זה באמת בריא? או שאולי זה קרה כי התכחשנו כל כך לאפשרות שבכלל יכולים להיות לנו הרגלים רעים: הרי המלחמה המודרנית בהרגלים האלה נותנת לנו להאמין שאילו היינו באמת יודעים שהם מזיקים, היינו מפסיקים מיד – לכן המדינה מתאמצת כל כך ליידע אותנו על גבי חפיסות סיגריות ומודעות פרסומת, ואם זה לא עוזר, לגרום לנו לשלם יותר, אולי נבין דרך הכיס; וגם בתפיסה העצמית שלנו כיצורים רציונליים נוח לנו להעמיד פנים שאיננו אלא קורבנות של תעשיית הפרסום, ושעד פרסום הפרוטוקולים הסודיים של יצרני הסיגריות באמת כולם האמינו בתום לב שסיגריות זה אחלה, למרות השיעולים המשונים האלה בבוקר. ולכן לא הייתה להרגלים הרעים ברירה אלא להסוות את עצמם כעודף של הרגלים טובים – יותר מדי עבודה, יותר מדי ספורט. כאילו להתפרק קצת מותר רק לאלה שהם יותר טובים מכולם, או לאלה שסובלים ממש ממש הרבה.
אז עכשיו ברצינות, לא היה יותר קל קודם עם הבירה והסיגריה? ואם יום אחד יגלו שקצת הגזמנו, מה נעשה הפעם? נטיל מס על ספינינג?