לאן נעלמה הגברת ממותה?

בחינה של מאובנים של בעלי חיים גדולים מגלה שרובם המכריע הם פריטים ממין זכר. האם יש לכך סיבה מהותית של הטבע, או שמא מדובר בהטיה מגדרית של המחקר?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

עבור אוכלוסיית בעלי החיים הגדולים (המגפאונה) של הזמן העתיק – מדובים חומים ועד הביזונים ואחרים – המוות היה עניין לזכרים בלבד. כך לפחות נדמה כשמתבוננים באוספי המוזיאונים בעולם. מרבית מאובני היונקים באוספים אלה הם של זכרים.

הסיבה לכך אינה דווקא מיזוגניה, אלא החלוקה הפרהיסטורית של העדרים, גורמי מוות שונים לכל מין ומגוון גורמים נוספים שהשפיעו על האופן והמקומות שבהם יונקים גדולי ממדים נטו למות.

חוקרים מאוניברסיטת אדלייד האוסטרלית זיהו לראשונה את התופעה המוזרה אחרי שניתחו דנ"א עתיק של אחד הפריטים באוסף שלהם – כך אומר גרהאם גאוור (Gower), ממחברי מאמר בנושא ומומחה לגנטיקה חישובית. ישנן מספר דרכים לקבוע את מינו של יצור על פי עצמותיו. אם לחוקרים יש די מזל למצוא עצם שלמה, כמו גולגולת, הגודל, הצורה וממדים אחרים עשויים להבדיל באורח ברור בין זכר לנקבה. במקרה של חלקי עצמות, לעתים החוקרים נאלצים לבחון את הדנ"א בחיפוש אחר מספר הרצפים של כרומוזום X, אומר גאוור. אבל במרבית הפריטים העתיקים נדיר מאוד למצוא דנ"א שמיש. לדברי גאוור, החוקרים מצאו דנ"א מתאים רק ב-5% מתוך 20 אלף דגימות.

לאחר 25 ו-30 דגימות כבר הסתמנה מגמה ברורה: שבעים וחמישה אחוזים היו זכרים

לאחר ניתוח של שבע דגימות מעצמות קדומות של ביזון לטובת מחקר אחר, גאוור שם לב שמרביתן היו של זכרים. זה הפתיע אותו ולכן הוא ביקש לבדוק דגימות שאספה עמיתה שלו. לאחר 25 ו-30 דגימות כבר הסתמנה מגמה ברורה. ״שבעים וחמישה אחוזים היו זכרים״, הוא אומר.

בשנת 2017 חוקרים ממוזיאון הטבע השוודי פרסמו מאמר בכתב העת Current Biology אשר אישר את המגמה שגאוור הבחין בה. החוקרים, בראשות הביולוגית פטריציה פצ׳נרובה (Patrícia Pečnerová) זיהו את המין של ממותות מ-95 שרידים וגילו להפתעתם כי 69% מאלה היו זכרים. כמו גאוור, גם צוות החוקרים של פצ׳נרובה לא התכוון לבדוק את ההבדלים בין שיעור הזכרים לשיעור הנקבות באוסף המוזיאון. הם עבדו על פרויקט רחב היקף הקשור לגנום של אוכלוסיית הממותות הצמריות, כדי ללמוד על התנהגותם והמגעים שלהם אלה עם אלה במהלך 60 אלף השנים לפני שהוכחדו.

ממותה, אוריגמי

ממותה. בוודאי ממין זכר. עבודת אוריגמי ותצלום: ויליאם הרטמן

התגלית הדהימה את החוקרים. איש לא ציפה למצוא נטייה כל כך משמעותית בקרב המאובנים, משום שלא היו כל עדויות לכך ששיעורי לידות הזכרים והנקבות באוכלוסיית הממותות לא היו מאוזנים. החוקרים הניחו כי יתכן שזכרי ממותות צעירים נטו יותר לנוע לבדם, הרחק מן החוכמה וההגנה שסיפקו העדרים המטריארכליים, בדומה לנהוג כיום בחברות של פילים. במילים אחרות, זכרי ממותות אלה – צעירים, קלי דעת ופזיזים – נטו יותר מאחרים להסתבך בצרות ולמות, אחרי שנתקעו בבור או נתקלו בציידים אנושיים. למזלם של פתולוגים, חלק מאתרי המוות – ביצות, נקיקים, אגמים – מצטיינים בשימור שיירים. ״הם נטו יותר לעשות מעשים מטופשים, כמו למות בשלוליות עמוקות של זפת״, אומר גאוור.

״במחקרים מסוג זה, ישנה מראש מידה של ספקולציה, משום שאנחנו חייבים לחבר בין עדויות מסוגים שונים ולמצוא את ההסבר החסכני ביותר״, מסבירה פצ׳נרובה במייל. ״איננו יכולים לצאת ולצפות בהתנהגותם של מינים שנכחדו ובאורח חייהם״.

ממש כמו זכרי הממותות, חלק מזכרי הביזון עוזבים את העדר ומתנהלים בצורה מטופשת

כשהצוות של גאוור קרא את מאמרם של אנשי המוזיאון השוודי, הם החליטו לחפור לעומק. הם החלו לבדוק מינים נוספים ובהם דובים חומים. הם קבעו את מינם של 186 ביזונים מן האזור ההולארקטי ו-91 דובים חומים מן האזור הארקטי. הם גילו כי 75% ממאובני הביזונים באוספי המוזיאונים היו של ביזונים זכרים. הנתון לא היה מפתיע – בהתחשב להשערותיה של פצ׳נרובה בנוגע להתנהגות עדרי הממותות – משום שהמבנה החברתי של עדרי הביזון מבודד את הזכרים הצעירים באורח דומה. ״ממש כמותם [כמו זכרי הממותות], חלק מזכרי הביזון עוזבים את העדר ומתנהלים בצורה מטופשת״, אומר גאוור ומוסיף כי החוקרים לא הצליחו לקבוע את גיל היצורים שבחנו, כדי לאשש את ההשערה, אך הוא מקווה שיצליחו לעשות זאת בעתיד.

באוכלוסיית הדובים החומים, שני שלישים היו זכרים, וזו הייתה הפתעה גדולה קצת יותר. דובים אינם חיים בעדר. ״באמריקה, אפשר לראות קבוצה של דובים חומים, מתכנסים בפארק ילוסטון סביב פח זבל, אבל על פי רוב הם חיים לבדם״, אומר גאוור. החוקרים יאלצו לחפש הבדלים אחרים בהתנהגות העשויים להסביר את הפער. הם סבורים שדובים זכרים נהגו לנוע במרחב גדול יותר מאשר נקבות, ולכן הם מתו על פני שטחים נרחבים יותר ובמגוון גדול יותר של סביבות, שאפשר לבני אדם למצוא את מאובניהם בקלות רבה יותר. ההבדלים בין המינים זעירים יותר בקרב פריטים שנמצאו בשכבות גבוהות יותר, שם המזון היה נדיר יותר וכתוצאה מכך נקבות נאלצו לנוע ברדיוס גדול יותר. פצ׳נרובה אומרת שממצאים אלה הפתיעו אותה, משום שאוכלוסיית הדובים מספרת סיפור אחר לגמרי מזה של הממותות ושל ביזון הסטפה. ״אבל אם חושבים על זה, זה בעצם הגיוני לגמרי״.

ביזון, מערת אלטמירה

העדפה לזכרים? ציור קיר של ביזון (שחזור) מלפני 36,000 שנה, במערת אלטמירה, ספרד. תצלום: Rameessos, ויקיפדיה

החוקרים גם ספרו פריטים של זכרים ונקבות במאגר המקוון של ארבעת מוזאוני הטבע הגדולים בעולם: מוזיאון הטבע האמריקני בניו יורק, מוזיאון הטבע בלונדון, מוזיאון הטבע של הסמית׳סוניאן בעיר וושיגנטון וה״רויאיל אונטריו מיוזיאום״ הקנדי. פריטים אלה נאספו במהלך מאות השנים האחרונות, בעיקר באמצעות ציד ומלכודות.

האם לפני עשרות שנים אספני מאובנים פשוט חיפשו מאובנים גדולים ומרשימים ככל האפשר, ולכן העדיפו זכרים? נטייה שכזו ניכרת בבירור באוספי צפרוּת מודרניים

הם מצאו את אותה הטיה בכולם, מלבד במספר סדרות יוצאות דופן של יונקים ובהן עטלפים, עצלנים ודובי נמלים. בכל שלוש הסדרות הללו היו יותר נקבות מזכרים. בנוגע לעטלפים, החוקרים משערים כי יתכן שמקור הנטייה הוא בכך שאוספי המוזיאונים הגיעו כולם ממקור אחד. בחלקים מסוימים של השנה, מקום הקינון של העטלפים הופך למושבת אימהות, ומאוכלס כולו על ידי נקבות בשלבים שונים של רבייה וטיפול בצאצאים. מושבת האימהות העטלפית הגדולה בעולם כיום מקננת בטקסס, במערת בראקֶן, שם נולדים מיליוני עטלפים בשנה. באשר לעצלנים ולדובי הנמלים, טרם התקבלה הכרעה.

החוקרים כולם השתעשעו בהשערה נוספת: האם לפני עשרות שנים אספני מאובנים פשוט חיפשו מאובנים גדולים ומרשימים ככל האפשר, ולכן העדיפו זכרים? נטייה שכזו ניכרת בבירור באוספי צפרוּת מודרניים, שבהם ישנו מספר רב בהרבה של זכרי ציפורים, בעלי נוצות צבעוניות מרשימות, לעומת נקבות צנועות מראה. על פי גאוור, דימורפיזם זוויגי – הבדלים אנטומיים משמעותיים בין זכרים ונקבות של אותו מין – ניכרים בגולגולת של בהמות קדומות כמו הממותות והביזונים, ולכן יתכן כי שרידים של זכרים נחשבו למציאות נחשקות יותר. אבל הנתונים העולים מניתוח של מספר דגימות המציגות דימורפיזם זוויגי ברור אינם מספיקים כדי להכריע.

ההטיות הללו אמנם מולידות השערות מעניינות באשר להתנהגות בעלי חיים בתקופת הפליסטוקן (ובאשר להתנהגות בני אדם מודרניים), אך הן מעוררות קשיים אמיתיים עבור המדע המתבסס על אוספי המוזיאונים. הפריטים הללו הם המקור הגדול ביחיד למידע שממנו אנו מנסים להבין את האנטומיה, השונות, התזונה, מרחב המחייה ועוד של אותם בעלי חיים שנכחדו. ועתה מתברר כי מרבית הידע שלנו על יצורים אלה מקורו באוכלוסייה שאינה משקפת את המציאות. לכן, מציע המאמר, על אוצרי מוזיאונים להשתדל לבחור פריטים או לנסות לבנות אוספים מאוזנים יותר המייצגים את שני המינים וגם טווח גדול שיותר של מקומות, גילים ותקופות.

עד אז, נקבות הממותות, הביזונים והדובים החומים, יוסיפו לשכון באפלת הקור הקדמוני.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סברינה אימבלר (Sabrina Imbler) היא כותבת קבועה עבור מגזין Atlas Obscura

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מאובנים: זכר ונקבה ברא אותם. תצלום: ג'ון וונדרלין

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סברינה אימבלר, Atlas Obscura.


תגובות פייסבוק