לא הנקודה

למי מפריעה ההבדלה בין זכר ונקבה בשפה העברית? מדוע יש התנגדות לכתיבה שוויונית?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בשנה האחרונה ניתך עלינו גשם של דיונים, ויכוחים, עצות ומדריכים שעניינם כתיבה שוויונית, ובלי שנרגיש השיח הזה תפס תאוצה ולהט, ורבו בו דעות, מגמות ונימוקים עד שקשה לזהות את שביליו, ומכאן הדרך קצרה לאטימת אוזניים ולהתבצרות בדעות מקובעות.

העברית מסמנת מין דקדוקי באופן שאפשר לכנותו אובססיבי – הוא מצוי בדרך זו או אחרת כמעט בכל משפט עברי – וצורת הזכר היא הרגילה

הבעיה היסודית ברורה: העברית מסמנת מין דקדוקי באופן שאפשר לכנותו אובססיבי – הוא מצוי בדרך זו או אחרת כמעט בכל משפט עברי – וצורת הזכר היא הרגילה (במינוח בלשני: בלתי-מסומנת). המנהג הזה התקיים בלי תקלה ובלי תלונה במשך מאות שנים, אבל בעשורים האחרונים התגבשה לאט לאט ההכרה שלסימון הזכרי יש השפעה על האופן שנשים (וגברים) תופשות את עצמן. זה פשוט מאוד: אם יש שתי דרכים לסמן מין, ודרך המלך היא הצורות הזכריות, המסמנות מטבען גברים, המסקנה המתבקשת היא שנשים הן לא דרך המלך אלא דרך שוליים – וזה בלי לדבר על תחושותיהן של אוכלוסיות א-בינריות המרגישות מודרות מן השפה מפני שהן אינן מזדהות עם החלוקה הפשוטה, החד-משמעית כאור סנוורים, לזכרים ונקבות. בזכות שינויים תרבותיים מבורכים בארץ ובעולם ופעילות מחקר והסברה מאומצת חלפו הימים שבהם אפשר היה לפטור את שק הבעיות הכרסתני הזה כגחמה שטותית. היום הטענה ששפה משנה מציאות ושסימון זכרי מעצב תפישות והשקפות היא הנחת יסוד מקובלת הרווחת לא רק בחוגים רדיקליים. מנגד ניצבות תפישות שלפיהן כתיבה שוויונית היא הדבר הנורא ביותר שקרה לעברית מאז הגירוש מגן עדן, מפני שהיא סותרת את כללי הדקדוק, ההיגיון, האסתטיקה, הנימוס והיעילות ואת ערכי היהדות והמשפחה.

שני מינים, גברים ונשים, גבר, אישה, סמל

שני מינים? זה לא כל הסיפור. תצלום: טים מוסהולדר

נשמע מוגזם? הנה כמה כמה תגובות אופייניות מן המרשתת על השימוש בנקודה לסימון הכלה מגדרית (כגון "אתם.ן"): "הרס השפה העברית", "התעללות בכללי הפיסוק", "זלזול בתרבות היהודית", "אונס של השפה העברית", "מתיש, מעצבן וחסר טעם", "עיוותי שפה טרנדיים", "לא חוקי", "טרלול", "דריסה מכוונת של חוקי השפה", "מעשים מגונים בשפה העברית", "כפייה של השקפת עולם", "עיקום השפה נועד לעקם את המערכת הערכית", "התעסקות בטפל". ועוד הרבה זעם קדוש.

חוקרות העוסקות בקשרי שפה וחברה הראו שהעיסוק בשאלות של נורמה לשונית מכוון תמיד לשאלות חברתיות ולא לשוניות

חוקרות העוסקות בקשרי שפה וחברה הראו שהעיסוק בשאלות של נורמה לשונית מכוון תמיד לשאלות חברתיות ולא לשוניות. חשבו למשל על התגובות להחלטת האקדמיה ללשון העברית להתיר חִכִּיתִי לצד חִכֵּיתִי – האם באמת חשובה לנו כל כך נטיית גזרת ל"י בבניין פיעל בעבר, או שההתנגדות המזועזעת (למשל כאן) מופנית להשתמעות החברתית-עדתית של ההחלטה? בכל תרבות ואומה השיח על נורמות לשון הוא זירה אידאולוגית במהותה, כי הוא בנוי על ייחוס שיפוטי – והרבה פעמים לא מבוסס – של ערכים חברתיים ואחרים לתופעות לשוניות. בזירה הזאת נמדדות לא רק דוברות יחידות אלא קבוצות דוברים. אנחנו רואים בשפה התקינה ערך לאומי ותרבותי עליון ומודדים שימושי לשון על פיו.

אז מניין מגיעה ההתנגדות העזה לכתיבה שוויונית? אציין שתי סיבות עיקריות.

1. ההתנגדות נובעת קודם כול מסוגים שונים של פחד – פחד מאי-יציבות, מאובדן ערכים ופריצת גבולות ומשינוי בכלל. מהבחינה הזאת כללי לשון הם יותר מסתם נורמות. הם מסמלים בעבורנו מצד אחד סדר וביטחון ומצד שני את הסיפור האישי-לאומי שלנו, את השיוך שלנו לחברה, לאומה, למסורת חינוך ולמערכת מוסכמות. זעזוע של כל זה הוא באמת דבר קשה, אם מתבוננים בו כך. לשון תגובית אופיינית על כתבה בערוץ 7 מינואר 2021: "הבעיה בנקודה הקטנה הזאת היא לא הנקודה עצמה אלא הרעיון שבכל רגע אפשר לשנות את הכללים הכל פתוח הכל מותר באותו אופן אם תקום קבוצה שתחליט שלא תרצח לא מתאים והם רוצים ערך פתוח לנקמה רצחת לי אני ארצח לך מה רע?". דומה שאין המחשה טובה מזו לאיום: סימן הפיסוק החד-ממדי משנה פניו בשליחות כוחות הרשע ומכשיר אפילו את הציווי הקדמון לא לרצוח! ומעניין שהכותב סילק מתגובתו סימני פיסוק מלבד סימן השאלה שבסופו. ההמשך מאלף אף יותר: "או קבוצה אחרת שתחליט שגברים יסתובבו עם חצאית סקוטית בלי תחתונים" – אי-יציבות מגדרית שווה בעיניו, שווה ממש, לאי-יציבות מוסרית.

הדקדוק נתפש כמהות גברית מובהקת: יציבה ובטוחה ובלתי משתנה, והגמשת הכללים הנוקשים של נטיית המין הדקדוקי כמוה כחדירה

התגובות המייחסות לכותבות פמיניסטיות מעשי אונס וכדומה – שאי אפשר להתעלם מהאלימות העמוקה שבהן – מלמדות שהפחד נוגע גם לעצם העיסוק במגדר ולדרישה להכיר באי-שוויון מגדרי. לכאורה זו ההשקפה הנושנה המדמה את השפה לאישה שגופה וכבודה מחוללים, אבל לתחושתי יש כאן יותר מזה. הדקדוק נתפש כמהות גברית מובהקת: יציבה ובטוחה ובלתי משתנה, והגמשת הכללים הנוקשים של נטיית המין הדקדוקי כמוה כחדירה. לא מפתיע שהתעוררות השיח הזה מתרחשת דווקא בימינו, אחרי עליית תנועת Me Too, המעמידה איום ממשי ליציבויות הישנות. זו הזדמנות פז להחזיר את השד לבקבוקו ואת הנשים לעמידתן השותקת מאחורי איזה קרש גיהוץ.

2. תחושת המיאוס נוצרת גם מפני שיש כאן ריבוי שיטות, שמבחינת הדוברים שאינם מצויים בשיח הזה הוא עשוי להיראות מבלבל ומתיש. ובאמת במרחב של כתיבה שוויונית מתקיים מגוון מפעים של פרקטיקות, מטרות וצרכים. למשל אי אפשר להשוות את הפנייה הדיפלומטית "תלמידים ותלמידות יקרים", המשדרת בעיקר רשמיות עדכנית ונורמטיבית למדי, לקריאה "רוציםות שינוי", הממוקמת בציר שבין התרסה להכלה ומרוחקת במתכוון מן הכתיבה השגורה. וכמובן יש גוני ביניים.

נפילת האדם, פיטר פאול רובנס

"נפילת האדם" (1629), פטר פאול רובנס. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

כנגד הדעות השמרניות האלה אני מבקש לומר שהכתיבה השוויונית היא שינוי מבורך.

לנגד עינינו הולכת ונוצרת ומתעשרת רשת של דרכי ניסוח מגוונות, שאפשר להשתמש בהן במידות שונות של יישום ושל עקביות, ואפשר גם לא להשתמש בהן

ראשית, לנגד עינינו הולכת ונוצרת ומתעשרת רשת של דרכי ניסוח מגוונות, שאפשר להשתמש בהן במידות שונות של יישום ושל עקביות, ואפשר גם לא להשתמש בהן. זו עוד אפשרות של כתיבה, לא יותר אבל גם לא פחות. הדקדוק אינו משתנה כל כך מהר, ובסופו של דבר אם כותבים.ות לא יאמצו את המנהג, הוא לא ייקלט. אבל בינתיים מאמצות ועוד איך, וזה סימן שהוא נחוץ. מצד אחר, אין צורך באימוץ גורף של שיטה זו או אחרת. יש בעברית בעיה יסודית, כנאמר בפתיחת הדברים, ובעיות גדולות כאלה לא ייפתרו בשנה אחת, בוודאי אם מבחינת משתמשי עברית רבים לא זה הפתרון. משום כך תפקיד הכתיבה השוויונית בעיניי אינו להעלים את הבעיות אלא להציף אותן: להביא אותנו לחשוב על המשמעות של הבחירות הלשוניות שלנו ולמנוע מהנושאים החשובים האלה להישכח.

שנית, מה שקורה בעת הזאת מסביב לנקודה הוא מה שכל בלשנית וכל איש חינוך צריכים לברך עליו – הדוברים חושבים ומדברים על השפה שלהם ואף יוצרות בה. בניגוד לטענת רבים אין כאן סכנה אמיתית לעברית, אלא לכל היותר הגמשה מפעילה. המודאגים מוזמנים להירגע: העברית אינה זקוקה להגנה ממשחקים. ואם אתם חוששים מאג'נדות מסוכנות, צאו ודברו עם המצדדות בכתיבה שוויונית ותיווכחו שאין מדובר בצבא אנרכיסטיות עוכרות ישראל אלא בקבוצה מגוונת של חובבות עברית שתחושתן של דוברות חשובה להן לא פחות מכללי דקדוק. אלה שלא יזדרזו לכעוס ושמסוגלים לראות לפניהם יותר מן הנתיב הצר של כללי דקדוק עשויים לגלות שזו הזמנה למחשבה בריאה על השפה שלהם. וכבר יש כלים לשלב דרכים שוויוניות בשפה שלנו, כפי שמלמד המדריך של "דברו אלינו".

משתמשי עברית ידעו תמיד לשחק בלשון ולחדש בה צורות, מפייטני ארץ ישראל של תקופת התלמוד ועד יוצרים כמו יונה וולך ודוד אבידן. בזמנים קדומים בוודאי צווחו גם על צורות כגון הריני במקום הרי אני ואפילו על המצאת הניקוד, שהרי מי ששולט בקריאת המקרא בוודאי אינו צריך עזרת ניקוד. באמת קשה כל כך לראות צורה כמו מוזמנים.ות או מוזמנים-ות ולקרוא אותה מוזמנים או מוזמנות על פי ההקשר? והרי כבר במקרא יש לנו צורות קרי וכתיב, והן עדות לעושרו ולריבודו של הטקסט ולא לסרבולו.

ומה אומר התקן? האקדמיה ללשון העברית נדרשה לאחרונה לסוגיה בנייר עמדה. זה טקסט מעניין הראוי לדיון מפורט יותר ממה שאוכל להציע כאן, אבל ראוי לציין שאין מדובר בהחלטה או בכלל דקדוקי אלא בגילוי דעת בלבד. שימו לב למשל לניסוח "האקדמיה ללשון קובעת את התקן של השפה על בסיס המאפיינים העולים מן העברית שירשנו, ואין זה תפקידה להכשיר צורות המנוגדות למבנה הלשון או משנות את דקדוקה". האקדמיה מצהירה כאן למעשה שבעניין הנידון אין לה מה לקבוע. מכל מקום גם היא מכירה ש"בימינו מתגברת ההבנה כי יש מקרים שבהם נוכחות הנשים בקבוצה אינה מובנת מאליה, ויש לנקוט אמצעים לשוניים שיעזרו להדגיש נוכחות זו" וקוראת "למצוא את הדרכים להבעת שוויון מגדרי ולביטוי נוכחות הנשים במסגרת התקן המקובל של השפה העברית וכלליה".

לכאורה מה פשוט וחתוך יותר מתקן? אבל הדברים אינם פשוטים כל כך. יש הרבה שימושים החורגים מן התקן שאיש אינו מעיר עליהם

נוח להיתלות בכללי התקן. לכאורה מה פשוט וחתוך יותר מתקן? אבל הדברים אינם פשוטים כל כך. יש הרבה שימושים החורגים מן התקן שאיש אינו מעיר עליהם, והמעיין בהחלטות האקדמיה ללשון העברית ובפרוטוקולים של ישיבות המליאה שלה יראה שאין מדובר בקודקס סגור של כללי עשה ואל תעשה אלא בשיח ער ומורכב עד מאוד שמתקבלות בו הכרעות מושכלות בדרך של הצבעה, לפעמים על קוצו של קול.

תקן לשוני, שמות גוף

יש תקן ויש מציאות, ואנשים קובעים את שניהם. תצלום: שרון מק'קצון.

אם כבר אנחנו נמצאות מחוץ לתקן, מדוע לא נרענן את הכתיבה והמחשבה שלנו?

רוצות דוגמה? נטיית הפועל כב"י בבניין נפעל, נִכְבָּה, נחשבת בלתי תקנית. ואומנם כבר בימיו הראשונים של שיח התקן של העברית החדשה הומלץ להימנע ממנה – באפריל 1887 התפרסמה ב"המליץ" ביקורת במדור "בינה בספרים" (בעילום שם, כנראה מאת י"ל גורדון), ונאמר שם: "הפעל כבה הוא עומד גם בקל וכן הפעל אבד, ואין להם נפעל". הדעה הזאת נשמעת גם בימינו, אבל המציאות מורכבת יותר. נכבה מופיע במקורות מאוחרים לספרות חז"ל, למשל (הדוגמאות מן המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית): "מלך השב לעפרו כנר בהִכבו" (הקליר), "גיא שאין האש נכבית ממנו" (ספר הכוזרי), "עוד מעט והנר נכבה" (מנדלי מוכר ספרים) – ואומנם רוב המדקדקים לא פסלו את נכבה. למשל, יצחק אבינרי הביאו בסעיף "נפעל מפעלים עומדים" בספרו "יד הלשון" (תל אביב תשכ"ה), אבל העיר על קבוצת הפעלים הזאת: "אין להוסיף על המצוי משכבר, בלתי אם לצורך גמור". גם האקדמיה מתירה את השימוש בו בלא סייג (וראו בהרחבה במאמרה של קרן דובנוב "הלכה ומנהג בייעוץ האקדמיה לציבור"). זו דוגמה למתירנות היחסית של האקדמיה, אבל גם לגמישותו של התקן היוצא מתחת ידיה, גמישות שרוב הציבור אינו נחשף אליה ואולי אינו מעוניין להיחשף.

ומילה לסיום על הלוכסן: גם האפשרות מוזמנים/ות נכללת בכתיבה שוויונית, אבל צריך לומר שגם הלוכסן אינו תקני, בדיוק כמו הנקודה והמקף (כנאמר בנייר העמדה של האקדמיה), ואם כבר אנחנו נמצאות מחוץ לתקן, מדוע לא נרענן את הכתיבה והמחשבה שלנו? שנת הקורונה שעברה עלינו ניסחה מחדש מושגי יסוד כמו בית, מציאות, סכנה וחופש. מכאן אפשר לצאת לשתי דרכים מנוגדות: להיאחזות עיקשת בתפישות ישנות או לבחינה מחודשת של העולם שסביבנו.

אורי מור הוא (ולפעמים היא) ראש המחלקה ללשון העברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וחבר האקדמיה ללשון העברית.

תודה לדפנה איזנרייך, לרועי גפטר, למאירה טורצקי ולערן ענבר על העצות והעידוד.

תמונה ראשית: זכר ונקבה ברא אותם? תצלום: דאיניס גרווריס, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אורי מור.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על לא הנקודה

01
בנימין פרנקל

דברים נאים, ותודה עליהם. לצד זאת, תמיהות:
א. מניין שהקוראת או הקורא קוראים את הטקסט כמכוון אליהם? אני רגיל לשמוע צורות כמו "הולכים.ות" נהגות "HOLHIMOT" ולא שכל קורא או קוראת מתאימים זאת למגדרם.
ב. הניסוח "ההתנגדות נובעת קודם כול מסוגים שונים של פחד" (וכן שם התואר "עיקשת" ל"היאחזות", ועוד) שיפוטי ומניח סולם ערכים מוסכם. רוב המתנגדים מתנגדים, ובכן - כי הם מתנגדים. ההתנגדות נובעת קודם כול מסולמות ערכים שונים. הדבר גם מתבטא בסאב-טקסט של המתנגדים, המכוונים ל"אמיתה של העברית", בשיח מודרניסטי-יחסית (אם להתנסח סכמתית). הזלזול והצבת הבינאריות של "אומץ/פחד" מסיטים את הדיון מהשאלה הערכית לשיח קוצני של ירידות והאשמות בנאליות, שהנפש כבר נקעה מהן.
ג. ריבוי השיטות, כפי שמעיר המחבר, עומד במידה מסוימת לרועץ. אמנם המחבר רואה בכך ברכה, אבל מצב זה מאפשר לביקורת להיות פשוטה יותר, כיוון שמולה לא ניצבת עמדה אחת אלא ריבוי שיטות מפוזר ולא עקבי. שומה עלינו פשוט להמתין עשרים-שלושים שנה (או יותר), ולראות כיצד מתגבשת העברית מתוך התזה והאנטיתזה שכרגע במציאות. מסה כזו מבחינה מסוימת "מקדימה את זמנה", ורק למפרע נוכל לומר כי שינוי מסוים היה מבורך.

02
רעות

אורי, תודה על הדברים.
יש עוד כמה בעיות מהותיות בנושא שמעוררות התנגדות, הן ענייניות לחלוטין ולא נובעות מפחד. צריך להביא גם אותן בחשבון:
א. פעמים רבות מאוד היישום לא מוצלח ויוצר מבני לשון הזויים ומשמעויות שאיש לא התכוון אליהן מלכתחילה והדוגמאות למכביר.
ב. רק כותבים מיומנים מצליחים לשמור על הסגנון הזה לאורך הטקסט, אך לרוב הוא אינו נשמר גם לא לאורך משפט אחד או כותרת קצרה.
ג. ניסוח בלשון נקבה מדיר את הזכר, ופעמים רבות לא ברור למה התכוון המשורר - האם באמת רצה להדיר את הזכר או שמא רצה לנקוט לשון כללית?
ד. חוסר השיוויון ניכר בכל כך הרבה תחומים בחיים, ונראה שהמלחמה בשפה הופכת עיקר בשעה, שבעיניי לפחות, היא כל כך שולית.

    03
    בר

    ואוסיף/אחדד נימוק שלא נכלל במאמר: עושר לשוני והבלבול שנוצר בעקבות ביטולו.
    בשפות א-מגדריות יש כל הזמן שלוש אפשרויות של כוונה: (1) כוונה כללית לכל המגדרים, (1) ספציפית לזכרים (3) וספציפית לנקבות. דוברי עברית זכו בעושר לשוני באמצעות ההטיה הלשונית שמאפשרת להם 2 מתוך ה-3 לעיל. [אפשר אגב היה להתלונן על הדרת ההטיה הספציפית לזכרים. מדוע אין כזו? זה לא בסדר שצריך להסיק זאת רק מההקשר]. הניסיון להפוך את העברית לא-מגדרית, מלבד הוויתור על העושר הלשוני הזה שאין לזלזל בו לטעמי, יוצר המון בלבול, דווקא כשיש טעם בפנייה ספציפית לנשים או לחילופין, שמנסים לדבר על ציבור שבהכרח אינו כולל נשים. בדרך כלל מה שקורה בפועל, גם בקרב הלשונאים הפמיניסטיים ביותר, זה נסיגה לכללי התחביר המסורתיים. כאן נוצר הבלבול מלכתחילה, בהיעדר העקביות ובדיבור זה ניכר במיוחד. מרב מיכאלי, נניח, יכולה להתייחס לציבור המהנדסות/התיירות/המנהיגות ולכלול בתוך כוונתה גם זכרים וגם נקבות. ואולם, היא לא תאמר לעולם "בנות זוג מתעללות" (למרות שיש כאלה) או "פועלות בניין" (גם אם יש כאלה) בעודה מתכוונת גם לזכרים וגם לנקבות. השימוש בנקודה או בלוכסן פותר את "הבעיה" בכתב ולא בעל פה, אבל גם כאן אין עקביות כשדוברי עברית רוצים לשים את הדגש על מגדר מסוים.

04
רביב נאוה

הנקודה שלרוב מתעלמים ממנה (ראיתם מה עשיתי כאן?) היא עובדה שלוחמי הצדק המגדרי נוטים להדחיק: "כתיבה שיוויונית" היא מדירה יותר משהיא מכילה.
לאנשים כמוני נקודה באמצע מילה או רצף אותיות סופיות קצת דוקרים בעין, מטרד שכזה. לאנשים שעברית אינה שפת אמם, לבעלי לקויות בקריאה ולסתם כאלה שהם לא חלק מהבועה שעסוקה בדיוני הבניה מגדרית, לכל אלה, הטריקים ה"שיוויוניים" הכה-יצירתיים יכולים להיות מה שיהפוך את הקריאה ממאתגרת לבלתי-אפשרית, או סתם למשהו שלא כדאי להתאמץ בשבילו. אבל העיקר שאחוז וחצי של א-בינאריים באוכלוסיה ירגיש מוכל.

05
ניר

השלב הבא: לגרום לתוכנות הקראה / תוכנות לסיוע בהתגברות על מוגבלויות כלשהן, לתפקד היטב כשהן נתקלות בשפה שוויונית, או להקריא מראש את השפה כשוויונית לפי בחירת המאזין.ה.

06
לילי ק.

תודה על הכתבה! כדאי להתייחס גם לפיתרון העברית הרב מגדרית של מיכל שומר, שבעיניי הוא אלגנטי ויצירתי יותר מנקודות ולוכסנים

07
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

עם כל הכבוד לח"כ מרב מיכאלי שהפכה את האובססיה לשונות מגדרית גברים/נשים בשפה העברית עד לגרוטסקית ומבלבלת ממש, אני חייבת להצהיר שאינני מסכימה איתה בכלל. אני עוסקת גם בכתיבה גם באנגלית וגם בעברית ואני מעדיפה את הפנייה האחידה הקיימת בשפה האנגלית. אני מעדיפה את הפנייה בלשון זכר ותו לא כי זה פשוט ונהיר יותר ואין להצטעצע בעקרונות כביכול של שוויון האישה כשרוצים לפנות לקהל קוראים או צופים. אם זה טוב לאנגלית זה יכול להיות טוב מאד גם לעברית, הגם שאני עצמי אישה וגם פעילה חברתית בנושאים כאלו ואחרים.

08
בר

נקודה :) נוספת שכדאי לתת עליה את הדעת, היא עניין גלגולו של השיח סביב השפעת הלשון על התפיסה. מובן שיש השפעה אך היא נוצרת בעיקר מהשיח עצמו והתודעה האישית והקולקטיבית שהוא מעורר, במובן של "נבואה שמגשימה את עצמה". לדוגמה: למרות האטימולוגיה של המילה "בעלי", עדיין רוב הנשים שמשתמשות בה לא תופסות את עצמן תחת בעלותו של בן זוגן. בשנים האחרונות התעורר שיח סביב העניין הזה והנורמות מתחילות להשתנות במעגלים מסוימים אבל האם זה קורה בקנה מידה שמשפיע על התפיסה ובמידה שמצריכה התערבות גורפת ורשמית של האקדמיה? יש מילים שסביבן עוד לא התעורר שיח כלל, כמו "מטבח". אם טבעונים וטבעוניות ידרשו להפסיק להשתמש במילה הפוגענית הזאת כי מקורה בגזרונים שקשורים בזבח וטבח, אז גם השימוש במילה הזאת ישפיע על התפיסה ונידרש מחדש לשימוש בה. השאלה עד כמה עמוק חלחל השיח סביב הנקודה והלוכסן כדי להידרש לסוגיה? עד כמה הפניה הכללית בלשון זכר מרפות את ידיהן של נערות ונשים? מחקרים מראים ששימוש בלשון נקבה הבנתה תודעה בקרב נשים שמתכוונים אליהן הרבה יותר מאשר הפניה הכללית. הן הצליחו אפילו יותר במבחן שפנה אליהן בלשון נקבה. אבל זה מלכתחילה נוצר/התאפשר בעקבות העושר הלשוני שרוצים כעת לבטל: פנייה בלשון נקבה היא ספציפית ואישית יותר *בגלל* שהפניה הכללית היא בלשון זכר, כלומר בגלל שבעברית מתאפשרת ההבחנה הזאת.
כך או כך, בין אם הגיעה השעה לשנות "סדרי עולם" באקדמיה ולקבוע קודקס חדש או שאפשר להסתפק בשינוי במעגלים ספציפיים שבהם צורמת ההכללה בלשון זכר, אפשר בהחלט להקדיש תשומת לב לכתיבה יותר שוויונית באמצעים אחרים, פחות מסורבלים מנקודה ולוכסן. למשל: לשון ציווי ברבים (במקום לכתוב במבחן "תאר" לכתוב "תארו"), לשון מוכפלת ("אתן ואתם"), גוף ראשון או גוף שני לא מנוקד...

    09
    עופר

    את הבעיתיות בהבנת המילה ״בעלך״ כמעידה על בעלות אפשר לפתור על ידי שימוש במילה ״בועלך״ שמעידה טוב יותר על המשמעות האמיתית של המילה.

10
א.ב.

השימוש בנקודה במקום לוכסן פשוט מבלבל, מציק ולא מוסיף (או מכיל) דבר מעבר להתרסה מיותרת של קבוצה קטנטנה באוכלוסיה המנסה לכפות א'נדה על השאר.

11
אילת רז

אחד הפתרונות היפים המוצעים הוא כתב (פונט) שיוויוני בו האותיות הסופיות משלבות אופצית זכר ונקבה.... זה לא פותר את הדיבור אך מרחיב את השיח. אם שפה מעצבת תודעה, (ואת זה הבין כבר בן יהודה) לא הגיוני שהעברית תסתופף בד' אמותיה השוביניסטיות. בימי בן יהודה גם עברית יומיומית נשמעה משונה ומסורבלת ובחזקת 'צלם בהיכל'.

    12
    יוני שפירו

    הפונט השיוויוני מבלבל מאוד. גם ברמת הביצוע: המרווח לא תמיד נתפס בעין, יוצר חלקים ״מיותרים״ במילה ולא תמיד נמצא במקום זהה בכל אות (כמו למשל ה-seriff בכל אות) וגם ברמת התחביר: לא תמיד אפשר להשתמש באותיות כאלו במילים מוטות, וגם ברמת זרימת הקריאה: למשל כאשר המילה ברוכום (דמיינו את המילה עם הפונט השיוויוני) היא כבר לא ״ברוכום״ אלא ״ברוכים או ברוכות״ אז זרימת הקריאה נתקעת.

    אני מסכים מאוד עם העמדה של האקדמיה לכך שהשינוי צריך להיות לא רק ברמת הכתיבה אלא כזה שמשקף את הדיבור ולכן משפט כמו ״ברוכים.ות הבאים.ות״ לא משקף את צורת הדיבור ולכן תוקע.

    אני חושב שהפתרון הנכון הוא פשוט להמציא סיומת ותחילית חדשות עבור מגדר לא מוגדר כמו למשל ״אתף זה גוף שניף יחידף״. אני חושב שזה גם פתרון שאליעזר בן יהודה היה חותר אליו ;-)

13
עופר

אין דבר משבש יותר מהנקודות שמישהו הזוי החליט שהן מסמנות ״רצף״ למרות שנקודה היא סימן הפיסוק שמסמן את ההפרדה החזקה ביותר שיש בשפה: בין משפטים. בזמן האחרון נהיה פשוט בלתי אפשרי לקרוא מסמכים, כשכל שורה או שתיים צריך להפסיק ולהתחיל לקרוא מחדש כשמסתבר שהנקודה לא היתה סוף משפט.
אין לי שום בעיה עם לוכסנים, שאינם מסמנים הפרדה בין חלקי טקסט, אבל הנקודות משבשות לי את החיים, והפסקתי לקרוא מסמכים שיש בהם יותר מידי מהן. זה פשוט מבזבז יותר מידי זמן. מי שרוצה לסמן רצף יכול להשתמש בסימן הפיסוק שנועד לסמן רצף: המקף. לכתוב תלמידות־ים משבש הרבה הרבה פחות תלמידות.ים שמחייב לעצור ולהחליט אם הסתיים כאן משפט או שזה סתם פיגוע לשוני (תלמידות־ים עם מקף עברי, ולא תלמידות-ים, וגם לא תלמידות–ים עם קו מפריד, שמפריע כמעט כמו נקודה).

14
מילכה

לוכסן הוא פתרון מצוין, היה בשימוש למטרה זו כבר מזמן. נקודה מסמלת סוף משפט. לוכסן שומר על כבודן של הנשים, ולא צורם בעין. גבר.ת מירב מיכאלי ה"נאור.ה" יכול.ה להמשיך לדבר בדרך המוזר.ה שלו.ה.

15
דוד בן אבנר

אין כלל "כתיבה שוויונית" עם "נקודה רב מגדרית" או נקודה/לוכסן מפרידה, שלא לדבר על קיטוע אותיות כדי להכניס לכאורה שתי אפשרויות. יש כאן רק חוסר ניראות (בהצדקה של צורך בניראות נשית) ואי התאמה בין כתיבה לדיבור.
כתיב אבנ''ר מאפשר שימוש חריג בתכונות שקיימות בשפה עצמה. למשל, יצירת סתמי נשי מקביל בשימוש בלשון התלמוד (ברוכין הבאין), כך שנשמרים המצבים הקיימים הרגילים ללא הדרת גברים, אבל ניתן להשתמש בהעדפת הרבים הנשי (כי זה מין הדוברת או כי יש עדיפות מספרית לנשים באירוע או כללית). אבל ''נשים'' זה לא סתמי, אלא רבים של א'שה (נשין זה רבים של נש, גבר שעבר ''ניתוח''). לפני שם יש סימון שם (''ןן) ואם יש צורך גם סימון מין (''ן לנקבה, ''ן' לזכר): ןן ן' טל, ןן ן דניאל.
כתיב אבנ''ר מאפשר כתיבה שמשקפת הגייה ומבנה, בשימוש באות ''ן ומקשי ניקוד או פיסוק חופשיים (גרש, נקודה ופסיק, מקף ושווה, סוגר מרובע ימני ושמאלי) בראש מילה, בתוכה ובסופה (משמעות שונה לפי המיקום ולפי ההגייה הראשית). זה מאפשר העדפת המילה על סימני הניקוד, למשל, ספר= או כותל= (''= בסוף זה הטעמת ההברה השנייה מהסוף, מלעיל) או יין= או צוהר= או רצה= (השתנות פנימית לפי אות תנועה או גרונית) או הגה'= או אוה'ל= (ציון בגרש לאי הפעלת השינוי של אות תנועה או גרונית).
אפשר גם לציין מקצוע (לא כלי תחבורה): ן צוללת=, ן כתבת=, ן =כב'אית (''= בראש מילה זה 2 תנועות A), ן טי'סת=.
אפשר גם שימוש משלים במלעיל: סופרים= לקבלת הגבלה (גברים בלבד), סופרות= לקבלת הכללה (נשים וגברים, כמו סופרין).
אבל אם קיים מלעיל (אפילו כהטעמה חריגה (ןן= פרסים)), לא ניתן להשתמש בזה, אלא רק בסתמי (גברי (פרסים) או נשי (פרסין)) או כתחום חלופות אפשרי (פרסים..פרסיות או פרסים..יות); מבוטא בדיבור: פרסים או פרסיות (או פרסים ופרסיות או אפילו פרסים והפסקה קצרה בדיבור ואחרי זה פרסיות).
כך גם למקצוע: דרוש (באופן כללי בזכר כמו נדרש, סתמי יחיד) ואז פירוט: מנהל..מנהלת=.
'' בסוף מילה מציין מפיק של ''ה. ''- בסוף מילה מציין מלעיל מקומי (הטיה הוסיפה תנועה אבל ההטעמה נשארה): אב, אביו', אביה-; אןם, א'מו, א'מה''; בעל=, =בעלו, =בעלה''; א'שה, א'שתו, א'שתה''.
העובדה הפשוטה היא שיש צורך בהזדהות מינית, מבלי לפסול את השימוש הקיים, ולכן יש לקבוע הזדהות נשית (אם זה רצונה): אני=, וברבים: נחנו=. הכללה ליחיד (כלומר, גבר או א'שה): אתה= (כלומר, אתה או את), וברבים: אתין=. ברגע שזה ניתן, אין כבר חשיבות לשימוש המיני, והמשך המשפט (פעלים) באופן חופשי (או לפי מין הדובר).
אבל עבור גוף שלישי, יש צורך בפירוט: היא או הוא זוכר (או הוא או היא זוכרת).
אבל יחיד 'בהליכי שינוי: הואהי= זוכר; היאהו= זוכרת ('הפועל= לפי 'השינוי 'המצופה).