לא ידענו את שמם

האם סופרים מתחבאים מאחורי שמות עט בשביל חופש היצירה או כאמצעי שיווקי?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

אשת הספרות הצרפתית דומיניק אורי פרסמה את הרומן המזוכיסטי "סיפורה של O" תחת שם העט פולין ריאז', ולא תחת השם שבו הייתה מוכרת כעיתונאית, משוררת ומתרגמת. אלא שגם דומיניק אורי לא היה שמה האמיתי של אן ססיל דקלו. היא בחרה את השם הזה שנים רבות לפני כן, כאשר פרסמה מאמרים בעיתון ימני שהקים בן זוגה דאז, העיתונאי, המחזאי ואיש הימין הקיצוני, תיירי מולינייה, שנולד בשנת 1909 בשם ז'ק טלגראן.

לאורי/דסקו/ריאז' (אגב, גם עורכי ויקיפדיה מתקשים להחליט: הערך הצרפתי מופיע תחת "דומיניק אורי", והאנגלי תחת "אן דקלו") היה משהו להסתיר, והיא לא היחידה. שמות עט ליוו את התפתחותו של הרומן מראשיתו, ורבים מהשמות המפורסמים ביותר בספרות הם, כידוע, שמות מאומצים, אם למנות ענקים כמו או. הנרי, מארק טוויין, ג'ק לונדון, לואיס קרול או גורג' אורוול.

אן ססיל דקלו

אן ססיל דקלו

אחת מקטגוריות ההסתרה המפורסמות היא ההסתרה המגדרית. ייתכן שגם אורי בחרה בשמה בשל האנדרוגיניות שלו, כפי שעשו לפניה סופרות כמו שרלוט ברונטה (שפרסמה את "ג'יין אייר" תחת השם קורר בל) או מרי אן אוונס (ג'ורג' אליוט), שפרסמה את ספריה תחת שם גברי מובהק כדי להימלט מסטריאוטיפים לגבי כתיבה נשית. המקרה של ג'יי קיי רולינג מראה שגם זה לא לגמרי חלף מן העולם – שם העט של ג'ואן רולינג נהגה כדי להסוות את זהותה המגדרית, כי ההוצאה לאור חששה שנערים לא ירצו לקרוא ספר שכתבה אישה.

ביידיש נפוץ היה דווקא המקרה ההפוך – סופרים גברים שכתבו ספרות יידיש, שנחשבה לספרות המיועדת לנשים, חתמו לא פעם על ספריהם בשם עט נשי. שלום עליכם, שם עט בעצמו, יצא כנגד התיוג של הספרות היידית כ"נשית" במאמר שעליו חתם, באופן היתולי ועוקצני, בתור "אסתר". עם זאת, נשים כותבות היו עדיין במיעוט ורוב רובם של מחברי הרומנים במאה התשע עשרה היו גברים. ובכל זאת בתחילת המאה התשע עשרה על כריכתם של שמונים אחוזים מהרומנים לא התנוסס שמו האמיתי של מחברם. אחרי הכול היה אז הרומן יצור חצוף וחתרני, לא עיסוק מכובד לאדם שקול, ואפשר היה להבין את חששו של המתמטיקאי צ'ארלס דודג'סון שפרסום "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" תחת שמו האמיתי יפגע במוניטין שלו.

אלא שאפשר לחשוד ש"לואיס קרול" אינו רק מנותק מ"צ'ארלס דודג'סון", הוא גם קצת יותר קליט, כפי ש"ג'ק לונדון" עולה במשהו על "ג'ון צ'ייני" ו"ג'ון לה קארה" על "דיוויד קורנוול". במובן זה אין סיבה להפריד בין שמות עט ספרותיים לשמות במה של אמנים מסוג אחר. הנימוק השיווקי הוא בדרך כלל המכריע בבחירותיהם של זמרים ושחקנים; לפעמים כי כבר יש בדרן באותו שם, דבר שלא רק עשוי לגרום לבלבול אלא הוא גם אסור על פי חוקיהם של חלק מאיגודי השחקנים (לכן מייקל קיטון נאלץ להיפרד משמו המקורי, מייקל דאגלס). בפעמים אחרות זה פשוט נשמע יותר טוב (פרדי מרקורי לעומת פארוך בולסרה). אולם העובדה שלרוב הסתתרות של ממש איננה אפשרית (כמקרה של הסתתרות זמנית אפשר להזכיר את "השרוף" של חיים צ'ינוביץ') בהחלט לא אומרת שאין כאן כוונה להסתיר משהו, כמו מקור אתני במקרה של פרדי, קשרי משפחה במקרה של ניקולס קייג' (במקור, ניקולס קופולה, כמו דודו פרנסיס פורד, שהעניק לו את תפקידו החשוב הראשון) או את העבר כולו, כמו אצל בוב דילן.

בעידננו הרב-תחומי אין בדרך כלל סיבה שמתמטיקאי יתבייש ביכולות הכתיבה שלו, לפחות כשמדובר ברומן, שהפך דווקא להיות ז'אנר מכובד. כותבי רומנים רומנטיים או ספרי ילדים ונוער עדיין עשויים להסתתר מאחורי שמות עט, כמו שרגא גפני שפרסם תחת שמו המקורי רק את "עולם התנ"ך לילד", ואת ספרי הילדים שכתב כאון שריג או אבנר כרמלי. כך עשו גם מחברי הסטלגים, שבניגוד לאולטרה-ישראליות של שמות העט של גפני, נהגו לחתום של ספריהם בשמות בעלי ניחוח בינלאומי. וגם בעיתונות, בין אם המודפסת ובין אם הדיגיטלית, שמות עט יכולים להסוות חלטורות לא יותר מדי מכובדות.

אם כך, השינוי במעמדו של הרומן ביטל לפחות סיבה אחת לפנות לשמות בדויים. טענה נוספת היא כי ההתפתחות בתפיסת הספרות כיצירה בדיונית שחררה גם היא את הסופרים והתירה להם להשתמש בשמם מבלי להיות חשופים להשלכות: חשבו על הסופרים הרבים שהואשמו בפרסום דבר תועבה, ולפעמים אף נידונו לעונשי מאסר על פרסום יצירות בדיוניות. מבחינה זו אין הבדל בין שם עט ועילום שם: הוצאת רסלינג פרסמה לא מזמן את "ספר עלטה" שנכתב לפי הטענה על-ידי סופר חרדי. הוא חתם על היצירה, מסיבות מובנות, בנקודה בלבד. שמות בדויים נפוצים היום בתחומים אחרים בעלי מעמד מעורער, למשל אצל אקטיביסטים, טוקבקיסטים והאקרים. השלכות חוקיות ואחרות קיימות עדיין בתרבויות שלא אימצו את ההפרדה המוחלטת של הבדיון מן החיים, כמו שמוכיח המקרה של סלמאן רושדי למשל, וגם בתרבות שלנו, כפי שקרה לא מזמן כאשר בית המשפט חייב סופר לגנוז ספר שהיה דומה מדי לחיים ולפצות את התובעת בסכום גבוה.

במקרה זה הסופר לא השתמש בשם עט, אלא, לפי הטענה, העניק שם בדוי לדמות אמיתית והכניס אותה לרומן שלו, דבר שכמובן עושים הסופרים כולם, במידה זו או אחרת: לעתים עצם החלפת השמות מסמן את הספרות כספרות, ולא כדוקומנטציה. ג'ק קרואק כתב על חבריו ב"בדרכים" בשמותיהם האמיתיים, אך הוצאת הספרים סירבה לפרסם את הספר בגרסה הזו, והשמות הוחלפו (עד שב-2007 פורסמו "גרסת המגילה" עם השמות האמיתיים). אילו דין מוריארטי היה ניל קסידי ובורוז וגינזבורג היו מוזכרים במפורש, האם היו פוטרים את ספריו כרכילות גרידא או כיומן חסר עניין לציבור? אם כך ההסתרה אינה רק עניין של חוקיות או נוחות, היא עשויה להגדיר את היצירה כבדיון. החלפת שם הסופר בשם עט אינה כה שונה מהחלפת שמות הדמויות או משינוי סדר המאורעות. חשבו למשל על פיליפ רות כותב על נתן צוקרמן כותב את "קרנובסקי", כלומר את "מה מעיק על פורטנוי".

פרננדו פסואה

פרננדו פסואה

הדוגמה המובהקת ביותר לחיוניות של שמות עט ביצירה היא ההטרונימים של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה, יותר משבעים דמויות שלמות בעלות ביוגרפיות עצמאיות שכתבו שירה שונה לגמרי, שירה שלא הייתה יכולה להיכתב ללא אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש ואלוורו דה קמפוש. אך גם אם פסואה הוא יוצא דופן, אפשר לראות את אימוץ השם כפתח ליצירה גם אצל סופרים או אמנים שלא היה להם אלא שם עט אחד. שם חדש יכול להיות פתח לזהות חדשה, כמו נשים שהופכות ל"אישה נשואה" עם שינוי שם משפחתן. הם בוודאי פעלו כך עבור סופרים ישראליים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, אך בכך לא נבדלו מאד מישראלים חדשים אחרים, שהחליפו את שמותיהם הגלותיים בפנטזיות על צבריות. ובדוגמא ממין אחר, הזהות יכולה להיות ישנה דווקא: בישופים שהופכים להיות אפיפיורים משייכים את עצמם לשושלת של פיוסים או בנדיקטוסים, כמו בנדיקטוס ה-16 שבחר בשמו כמחווה לבנדיקטוס ה-15, האפיפיור בזמן מלחמת העולם הראשונה, ולבנדיקטוס הקדוש, מייסד מסדר הבנדיקטינים. ואילו שמו של האפיפיור הנוכחי הוא מחווה לפרנציסקוס מאסיזי, אך הוא האפיפיור הראשון שנקרא פרנציסקוס, וזו הפעם הראשונה שאפיפיור אינו נקרא על שם אפיפיור שקדם לו מאז 913.

אך אם נחזור לנקודה של הוצאת רסלינג, שם עט הוא גם אמצעי שיווקי, בעיקר כשהוא שם עט במוצהר. זהות המחבר מעוררת סקרנות, כפי שעוררה זהותה האמיתית של פולין ריאז' בעבר, או הסופרת האיטלקית אלנה פרנטה עד עצם היום הזה. וזו עוד סיבה, פרט לנימוק היצירתי, שגם אם לרוב הסופרים במערב היום אין סיבה להתחבא, שמות העט לא נעלמו לחלוטין.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק