לא יכול לצעוק ולא יכול לשתוק

על היחידי והייחודי ביצירת "נושאי המגבעת", לציון חצי יובל להקמתה
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

באנדרגראונד המוזיקלי הישראלי של שנות השמונים, לא היה קשה להיות להקה שהיא היחידה שעושה מה שהיא עושה. כמעט כל להקה מהתקופה היתה כזאת. יחד עם זאת, במבט על ובהתחשב בכך, שהסצינה הזו פעלה בזמן אמיתי לצד הסצינה הגלובלית - מעט להקות היו גם יחידות וגם יחודיות. מה שכולנו רצינו, כמו במערכון הגאוני מרחוב סומסום, זה "להיות שם" וכמו במערכון, לא הבנו שכאן זה שם ושם זה כאן.

כלומר, זה באמת שני דברים: כאן זה שם, כי בלי להיות מודעים לזה, הגשמנו את הרעיון ההרצלי המקורי – הציונות כאקסטנציה של אירופה, כנטע זר בהגדרה, שמתעלם מהמיקום על השבר הסורי-אפריקאי ומגשים באוטיזם מיליטנטי, אוטופיה מודרניסטית במודל מיובא. בלי להיות מודעים לזה, פירקנו מהציונות את האימפריאליזם שלה, כי כל מה שעשינו הונע על ידי שנאה למה שיצא ממנה, למה שיוצא מכל אוטופיה: ניוון, בנאליות, מונוליתיות, אכזריות, שברון-לב. ומה ששמנו במקום, בלי להיות מודעים לזה, היה הגשמה תרבותית, אמנותית, של היות נטע זר: לבי במערב ואנוכי במזרח. ולמה לבי במערב? כי זה מה שאני. משם באתי. הפאנק והגל-החדש ש"הושפענו ממנו" היה שלנו והיה אנחנו מלכתחילה. כאן זה שם.

היינו האחרונים שלא יודעים שהם האחרונים וחשבנו שאנחנו ראשונים שלא יודעים שהם הראשונים. אתה לא יכול לעשות שני דברים באותו הזמן

והדבר השני, שם זה כאן: זה המקום בו היה טמון הפוטנציאל לקפיצה מיחיד ליחודי; האפשרות לא להתעלם מהמוטציה הביזארית של היותנו צברים: ילידים של הפרויקט הסכיזופרני הזה; דם ואדמה עליה נולדנו כי הורינו וסבינו החליטו לעבור ליבשת אחרת כדי להגשים "כמו כל האומות" (הא!), מודרניזם אוטופי של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שהגשמנו מחדש עם גיטרה, באס, תופים וסינטיסייזר, תוך כדי שאנחנו בטוחים שאנחנו חוד החנית של ההתנגדות לו. התנגדנו לסוף הסיפור בלי לדעת שאנחנו מספרים מחדש את ההתחלה, כי אף אחד לא סיפר לנו את הסיפור, כי הסיפור עצמו שכח שהוא סיפור. הסיפור תמיד יפה, מה שבאמת קורה תמיד מכוער. היינו האחרונים שלא יודעים שהם האחרונים וחשבנו שאנחנו ראשונים שלא יודעים שהם הראשונים. אתה לא יכול לעשות שני דברים באותו הזמן.

אבל נושאי המגבעת עשו בכל זאת ובגלל זה הם יחודיים. גם הסינת' המינימלי של היחידה לטיפול נמרץ - שידעה שהיא "אבודה בתוך אינסוף", אבל לא בטוח שידעה שהקונספט של יחידה לטיפול נמרץ הוא מטאפורה מושלמת המגיבה לאתוס גוסס - היה יחודי. גם האינדסטריאל המופשט והברוטלי של דורלקס-סדלקס, שמדבר ישירות על האימה האפוקליפטית מעליית הימין הקיצוני, הנאציזם "שלנו", היה יחודי. אבל אלו דוגמאות קיצון לשתי נטיות דומיננטיות באנדרגראונד הישראלי, שנושאי המגבעת היו הראשונים שהתעלו מעליהן והצליחו להיות גם שם וגם כאן. לא בכוונה, לא במודע ומחוסר ברירה. הם לא יכלו אחרת. לא יכלו להתמודד ולא יכלו להתעלם. שני דברים באותו הזמן.

האנדרגראונד המוזיקלי הישראלי של שנות השמונים התאפיין בשתי דרכים של "בריחה מהמציאות": פנטזיה ורדיקליות פוליטית. אבל בעיקר פנטזיה. רק שכאמור, במרחב התרבותי של אז, היצירה של בועה חפה מישראליות היתה בעלת משמעות פוליטית, מעצם היוולדה של קהילה שסירבה לקחת חלק במרחב, שקרעה עצמה מתוכו, שיצרה בועה אירופאית ללא מודעות לכך, שהקשר ההיסטורי והתרבותי לאירופה קונקרטי בהרבה מהקשר המיתי לארץ ישראל עליו חונכנו. אם היתה הבנה של הקשר הזה, היא היתה אינטואיטיבית, אינסטינקטיבית. המרחב הישראלי המיידי היה נגוע בבנאליות רעילה, מצמיתה, משתקת, מטומטמת ואלימה, שאפילו הגל השני של הפאנק האנגלי, זה של הסקינהדס והמוהיקנים והניטים היה מעודן יחסית אליו. בקסטה פחות חשובה מזו של נושאי המגבעת שיצאה קצת אחרי, זו של הלהקה שלי, להקת הפאנק הפוליטי היחידה אבל הלא יחודית נ"מ, יש קטע ספוקן וורד שמתאר למה אי-אפשר להיות פאנקיסט בישראל: כי היא מחנה צבאי אחד גדול וכי לא משנה כמה יורק ואנטי-ממסדי תהיה, תמיד יש מושבניק בשם מנשה שידרוס אותך עם הג'יפ שלו.

נושאי המגבעת מופיעים במועדון אמדיאוס בירושלים, 1986; משמאל בכיוון השעון: ישי אדר, אלון כהן, אהד פישוף

נושאי המגבעת מופיעים במועדון אמדיאוס בירושלים, 1986; משמאל בכיוון השעון: ישי אדר, אלון כהן, אהד פישוף

האלמנט הפנטסטי, יצירת הבועה הפינגוויניסטית שהתחברה בחור תולעת תודעתי-תרבותי ללונדון, ניו יורק וברלין, מוכר, ידוע ונידון במבט לאחור יותר ויותר. אבל המובן בו הוא תובע לשים את המונח בריחה מהמציאות במרכאות כפולות דורש הדגשה מכיוון ששוב, הראשונים לא ידעו שהם ראשונים: כלומר, יצירת בועה במקום שלא איפשר זאת קודם לכן, שהיה מונוליתי מדי קודם לכן, שאף אחד בקירבו לא העלה על דעתו את האפשרות הזאת קודם לכן, היתה אקט פוליטי. לא במובן האנליטי, הישיר, המנוסח, המרקסיסטי, הלינארי, אלא כאסתטיקה, כהזיה. ובדיוק בזכות זאת היה זה אקט שהשאיר חותם עמוק יותר; אקט שבניגוד למהפכות פוליטיות, מחזיק מעמד לנצח בנשמתו של כל מי שלקח חלק. שלום-עכשיו לא יכולה "לחזור" ל-1982. מצפן לא יכולים "לחזור" ל-1972. ומי שהיה בפינגווין לא יכול לחזור כי הוא עדיין שם. הפינגוויניסט לא תקוע בעבר. העבר תקוע בו והוא נושא אותו בתוך ההווה וכך הזמן הלינארי מתבטל. הניצחון הערטילאי ביותר הוא הקונקרטי ביותר.

נושאי המגבעת, עם הפוסט פאנק הרעוע-מלכותי שלהם ועם הטקסטים ה"אניגמטיים" שלהם, היו הלהקה היחידה באנדרגראונד הישראלי שהתמודדה עם המציאות, עם לב המאפליה של הבנאליה הרדיואקטיבית

בהתאמה, הרדיקליות הפוליטית של הבודדים באנדרגראונד המוזיקלי המקומי של שנות השמונים שהשתמשו בשפתה, יכולה להתפרש גם היא כביטוי של בועתיות כי היא רדיקליות של מחוות, של טרמינולוגיה, של סימן אסתטי, ושוב, לא של השקפת עולם מסודרת ומובנית; אידאולוגיה כסטייל, כקישוט, כריטואל טווסי של התנגדות, לעולם לא כפרוגרמה פוליטית "רצינית" שמסכימה לגעת במציאות עם מקל.

נושאי המגבעת לא היו לא זה ולא זה, וזה היחוד שלהם ובגלל זה הם חשובים ומשפיעים, אם כי, גם לדבריהם, השפעה שקשה לאתר ישירות. נושאי המגבעת, עם הפוסט פאנק הרעוע-מלכותי שלהם ועם הטקסטים ה"אניגמטיים" שלהם, היו הלהקה היחידה באנדרגראונד הישראלי שהתמודדה עם המציאות, עם לב המאפליה של הבנאליה הרדיואקטיבית. בגלל האומץ הזה (או לחילופין חוסר היכולת להתאפק) לא קמו להם יורשים כמעט עשור שלם, וגם כשקמו זה כבר היה בעידן שבו השבר גלוי לעיני כל ושהדיבור עליו כבר ממוקם בפוזיציה פוסטית, ושההתנגדות לנזק שהוא עושה יודעת שהיא נמצאת כאן, שהיא מקומית וילידית. נושאי המגבעת עמדו בין המיצרים והשתגעו מזה. השם המוסיקלי שלהם דחף קדימה את הכאן הטקסטואלי, שלקח את מה שקורה באמת בכל עירומו הברוטלי ודחף אותו חזרה לסאונד: פצוע/פוצע, שנוא/שונא, חשוף לחלוטין לפגעי החוץ, תולש את הרסיסים שננעצו בגוף ובונה איתם גוף עבודה מוסיקלי, שמנסה לתפקד כמו הלהבים האלה מהברזל ששמים בחניונים: עזבו אותנו. אל תיכנסו. מי שבפנים לא נכנס, הוא כבר היה שם מלכתחילה. נושאי המגבעת ניסחו את זה בשבילו.

יש הסכמה תרבותית רחבה שאהד פישוף תמלילן גאון ושהמציא את העברית של הניינטיז, אבל למה שמתי את האניגמטיים למעלה במרכאות? כי זו קלישאה. זה לא נכון. אולי לא היינו מודעים לזה בזמן אמיתי, אבל אנחנו הבנו טוב מאד על מה הוא דיבר. אולי פחדנו להודות בזה לעצמנו, כי זה היה מפחיד מדי. לי באופן אישי, למשל, היה יותר קל להטיף להפיכת המזרח התיכון לפדרציה אנרכו-פציפיסטית מאשר להביט לפקיד הדואר בעיניים. ופה אפשר לדבר על גיאוגרפיה. בתל-אביב, פנטזיה מודרניסטית צעירה, קל יותר היה לבנות בועה תרבותית, מוזיקלית. בירושלים אין לך סיכוי לדמיין שאתה שם. כחילוני מערבי, הנוף עליו אתה קם בשנאה מתנערת כולל גם את הבניין החדש ליד העירייה וגם את אלוהים. המחנק קרוב, מיידי וטוטאלי. עד כדי כך שביום בהיר אתה לא רואה כלום. עד כדי כך, שזה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח. עד כדי כך שלונדון, פריז, ורסאי זה הכל שמות של מקומות שאף-פעם לא נגיע אליהם (אפילו לא ביום הולדת). מה שנשאר לנו זה להופיע לייב אין בית שמש, בין בוץ לביצה. האלימות של העליבות. לבי במערב ואנוכי במזרח. כולנו הרגשנו את זה, אבל רק נושאי המגבעת אמרו את זה בפירוש. כי הם היו ירושלמים וכי הם היו אהד פישוף, ישי אדר, תמיר אלברט ואלון כהן.

אז לא, הטקסטים לא אניגמטיים. הם פרגמנטים של מציאות במסע מנוכר אל לב המאפליה. קובי אור אמר ששמיים שרוטים של גלוייה זו שורה יפהפייה שלא אומרת כלום. מה זאת אומרת?! זו אחת השורות הכי ברורות של נושאי המגבעת. זה הניסוח המזוקק של הפוזיציה שלהם מול הישראליות. הגלויה כנראטיב מיופייף ושטוח שהשמיים שבתוכו שרוטים, פיזית וסימבולית. לשרוט את השמיים שבגלויה מרוב שנאה. או להבחין בכך שהם שרוטים ולצרוח מרוב פחד; סיוט תיאטרלי נאצל יפה, שמכיל את שבט האבודים, התוצרים המקולקלים, נייר הלקמוס של האתוס המתפרק.

מדובר בלהקה של תיכוניסטים. גאונים חנאנות שמכינים שיעורי בית למלכת הכיתה, יודעים שזה לעולם לא ילכוד את ליבה אבל מקבלים את ההירארכיה הנצלנית, כי זה עדיף על כלום

כמובן שלא הכל לאומי. אפשר לדבר גם על היחס בטקסטים של הקסטה למערכות יחסים כמשהו שעושים אנשים נורמטיבים; שמפתים נשים ומזיינים אותן עד שהן מתות. אבל לא רק. את זונה את יפה את זונה. הנערה שאני רוצה לאהוב היא גם זאת שאני רוצה להרוג – אסור לשכוח, שעם כל כובד החשיבות של כל מה שכבר נכתב כאן, מדובר בלהקה של תיכוניסטים. גאונים חנאנות שמכינים שיעורי בית למלכת הכיתה, יודעים שזה לעולם לא ילכוד את ליבה אבל מקבלים את ההירארכיה הנצלנית, כי זה עדיף על כלום. בגיל 17, גם בנות הן משהו שמסתובב שם בחוץ במובנות מאליה שאפשר להשתגע ממנה. ובכל זאת, ואני מתנצל מראש על מה שאני אומר עכשיו: את זונה את יפה את זונה, הנערה שאני רוצה לאהוב היא גם זאת שאני רוצה להרוג מדבר גם על מדינת ישראל. סליחה.

ככל שההתמודדות הזאת עם החוץ המסויט היתה אינטנסיבית, כך גם היתה חייבת להיות ארעית. אי-אפשר לחיות כך בלי להתפרק. מצב נפשי רדיואקטיבי איננו יציב ולכן נושאי המגבעת אכלו את הכובע ונעלמו, כי היו חייבים. ההצלחה היתה בשבילם הוכחה שנכשלו, שהפכו לשמיים שרוטים על יומנוער. נסיונות ההתייצבות שבאו אחרי, כללו הבנה של חלק מחברי הלהקה, שהריק הרוחני יכול להתמלא, אם אתה כן עם עצמך, בדיוק בדת שניצבה שם כמו פיל בחדר וחיכתה לך אלפי שנים, בזמן שנחנקת במרחב החמצן האוזל של מאתיים שנה שבריריות ועלובות של נאורות, השכלה, מהפכה תעשייתית, חילוניות, דמוקרטיה. זה קרה לאלון כהן ולתמיר אלברט, אבל לאלברט רק אחרי שנתן עוד טוויסט על ההצלחה של נושאי המגבעת עם הסייד פרוג'קט הפופי-ציני-קלאברי ג'ינג'יות. גם העבודה עם צביקה פיק נמצאת באותו פריים-אוף-מיינד של להיאבד בתוך הפופ, בשילוב של פרספקטיבה קונטקסטואלית פוסט-מודרנית ואהבה אמיתית.
אהד וישי עשו את "הבא בתור הוא כלום”, הלקיחה של ההגיון המגבעתי לנקודת סינגולריות אובדנית. אחר-כך ישי הפך לעוש אלקטרוני, אבסטרקטי לחלוטין ואהד פרק את השנאה היורקת ונכנס למדיטציה של 20 שנה שכללה את אורי קצנשטיין, מחול, מיצג ולונדון, העיר שחשב שלעולם לא יגיע אליה.

ב-1990, כשהייתי סולן להקת אנרכו-פאנק ופעיל בגופי שמאל סהרורי שהקמתי בעצמי, כי השמאל הסהרורי שכבר היה לא היה מספיק סהרורי לטעמי, חילקתי מנשרים מהפכניים ערב אחד בכניסה לקולנוע אלנבי, לפני הופעה של דורלקס-סדלקס ודה-איי החיפאים של ספרטקוס מר. נושאי המגבעת ישבו בחוץ וסירבו אפילו לקחת ממני את הדף. לא אני ולא הם הבנו שהאקטיביזם הזה היה מחווה אסתטית שמדברת על ישראל אבל מרחפת בלונדון. אני חשבתי שאני רואה את המציאות כמות שהיא, שאני יודע מה מקולקל, מה צריך לתקן ואיך בדיוק, אבל בדיוק, להגיע לשם. חשבתי שנושאי המגבעת הם חבורה שמדברת לא ברור כי אין לה מחויבות פוליטית ושהמוסיקה שלהם קקופונית, כלומר גם הגל הנושא של המסר החמקמק להרגיז, לא היה קומוניקטיבי מספיק. חשבתי שאני קומוניקטיבי, חהחהחה. נושאי המגבעת, מצידם, סירבו בצדק לקחת ממני את המנשר כי זיהו בי חלק מהמציאות התוקפנית; עוד מישהו שיודע מה האמת ומה טוב בשבילם.

לפני שנתיים יצר אהד פישוף מיצג הליכה איטית במחאת האוהלים והופיע בגלוי בפרסום בחירות של מפלגת השמאל הרדיקלית דע"ם. זה עדיין לא סוגר מעגל עם סיטואציית המנשר באלנבי ב-1990, כי הדבר היחיד שפישוף הבין אז שהיה נכון זה שאני לא יודע כלום, ולכן עכשיו כשהוא יודע במה לתמוך ולמי להצביע ועושה זאת בגלוי, זו איננה ידיעה בסגנון סלע קיומנו. הפוליטיות הגלויה מייצגת התבגרות ורגיעה מספקת, כדי להתחייב למשהו שמדבר על המציאות בלי להתחרפן. אבל החיבור הספציפי (לדע"ם) גם מעיד שהכעס המפורק, המסתחרר, ההזייתי - זרם התודעה המגבעתי, שמפרק חתיכות מציאות ישראלית לגושים מפוסלים רנדומליים גרוטסקיים ותוקע אותם על מוטות של קרוסלה, שרק ילדים מתוסבכים שמחים לרכב עליה - לא נעלם, כי במידה שיש כאן נסיון לנסח אותו למשהו שאולי באמת יעזור למישהו, הוא עדיין ניצב בשולי השיח, גם אם זה שיח של ריאל-פוליטיק. בקטע מחול ממש מעכשיו עם נועה צוק, יש רגע בו פישוף רוכן קדימה ומחייך חיוך קפוא, מצחיק ומבעית; בוב מ"טווין פיקס" פוגש את אקי אבני של תוכנית הבוקר. מאז הקליפים הישנים של נושאי המגבעת וההופעות הלא מתקשרות ב"עד פופ”, לא ראו את פישוף חושף שיניים ככה. אז יש התבגרות, אבל אין כאן הפיכת עור.

השילוב של התבגרות, השלמה, הבנה שמישהו בכל זאת הבין משהו, הישרדותו של הכעס והמשך גסיסתו האלימה של מושא הכעס, הביאו להוצאה המחודשת הזאת. האם יוכלו להביא את עצמם לעלות על במה ולשרוד את כל המציאות שבה אקט כזה יהיה כרוך - כל הבנאליות - ודרך זה לייצר אינטימיות עם רוכבי הקרוסלה המעוותת? כי הם עדיין מסתחררים ומגיע להם, לא משנה אם כמה אדיוטים יחייכו חיוך מטומטם של תמסח מסביב. סתם, אמרתי בצחוק. לא צריך הופעה.

אבי פיטשון הוא אמן ומוזיקאי.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אבי פיטשון.
- דימוי שערעבודה של אבנר בן גל לכבוד 25 שנה ליצירה הראשונה של להקת נושאי המגבעת.


תגובות פייסבוק