לא כל פחד הוא חרדה

השפה הקלינית ומונחי הפסיכופתולוגיה חודרים ליומיום של מתבגרים, ומציבים אתגר מיוחד למבוגרים
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

מתבגרים ומתבגרות בשנת 2022 מושפעים ממידע על בריאות הנפש המגיע דרך הרשתות החברתיות באופן שאין לו תקדים בהיסטוריה. כך, לדוגמה, קרוליין אולברה, מומחית להפרעות טיקים כמו טורט הופתעה לגלות ב-2021 מספר בנות עם אותו טיק ייחודי. כולן פלטו את המילה "שעועית" (beans) באנגלית, אף שחלקן לא דיברו אנגלית כשפת אם. לאחר בירור היא הבינה שמשפיענית טיקטוק בריטית סיפרה ל-14 מיליון עוקביהּ על אותו טיק "שעועית" בדיוק.

השילוב של מגפת הקורונה, הרשתות החברתיות וגיל ההתבגרות, הסתבר כקטלני בהדבקה של הפרעות נפשיות

הסיפור של הטיקים בטיקטוק מעיד על תופעה רחבה הרבה יותר, על האופן שבו פסיכופתולוגיה מתפשטת בקרב בני הנוער בימינו. ההורים ובית הספר נשארים הרחק מאחור, ואילו בני נוער, אשר כצפוי הם מושפעים יותר מכל מבני גילם, עוקבים אחרי משפיענים שעשויים להיות באותה מידה בנברסקה או באשקלון. השילוב של מגפת הקורונה, הרשתות החברתיות וגיל ההתבגרות, הסתבר כקטלני בהדבקה של הפרעות נפשיות.

מדובר בהתרחבות של תופעה מוּכרת. ב-2001 החלה לעלות למודעות תופעה המכונה בשם פרו-אנה – אתרי אינטרנט המעודדים אנורקסיה כאילו מדובר באורח חיים שרופאים ובני משפחה צריכים לכבד. כיום, בני נוער מקבלים מידע על שלל הפרעות נפשיות והתנהגויות פתולוגיות שפעם היו נדירות. כך, לדוגמה, פגיעה עצמית שאינה קטלנית הייתה בעבר מקושרת בעיקר להפרעת אישיות גבולית ואילו כיום ישנם מחקרים המצביעים על כך שבין 15 ל-20 אחוזים מהנערות בארצות הברית ובבריטניה לומדות באינטרנט כיצד לבצע חיתוכים בגופן.

כפסיכולוג קליני, אני נתקל בנערות ונערים שמדברים בשפה של פסיכופתולוגיה שאותה למדתי רק כאיש מקצוע

כפסיכולוג קליני, אני נתקל בנערות ונערים שמדברים בשפה של פסיכופתולוגיה שאותה למדתי רק כאיש מקצוע. במקום לומר לי שהן מפחדות, נערות רבות מתארות את החוויה שלהן כהתקף חרדה, בין אם התיאור מתאים ובין אם לא. תחושות של עצב, שכל כך אופייניות לגיל ההתבגרות, מתוארות על ידי נערים בחופזה כדיכאון. פעם אחר פעם, מונחים קשים כגון "יחסים רעילים", "אישיות נרקיסיסטית" ו"גָזְלַייטִינְג" קופצים מפיהם של המתבגרים והמתבגרות בחוסר פרופורציה ובחוסר התאמה למצבים המתוארים.

תופעה נוספת בפסיכופתולוגיזציה של היומיום היא הזילות של המושגים "טראומה" ו"פוסט-טראומה". טראומה מוגדרת בספרות הפסיכיאטרית והפסיכולוגית כמצב מסכן חיים ואילו בשפה היומיומית המושג משמש לתאר קבלת ציון נמוך במתמטיקה או חווית עלבון. גם כאשר אנשים חווים מצב מסכן חיים, ב-80-85% מהמקרים הם מצליחים להמשיך בחייהם ללא הפרעה נפשית. בשאר המקרים ישנן מגוון תגובות שנעות בין דיכאון, חרדה ופוסט טראומה, שהיא הפרעה מורכבת עם השפעות ארוכות טווח על איכות החיים.

בתקשורת בין דובר לבין נמען ישנה הנחה שכאשר נעשה שימוש במילה שני הצדדים יודעים במה מדובר. השימוש במילים שמקורן בפסיכופתולוגיה משמעותית לתיאור חוויות יומיומיות מפר הנחה זאת באופן תכוף ויוצר בלבול עבור כל הצדדים. כאשר נערה או נער אומרים שהם בדיכאון, הם יוצרים מציאות ונבואה שמגשימה את עצמה. השיח במונחים של פסיכופתולוגיה הוא שיח שמקורו במודל רפואי, שמציב את הבעיות במרכז ומתייחס אל הסובייקט כאל "חולה". עצם השימוש במונחים אלו מכניס את כל הדוברים לתוך עולם המחלות, ההפרעות והפסיכופתולוגיה.

נראה שהשימוש בביטויים הפתולוגיים האלה הוא דרך של המתבגרות והמתבגרים לעורר את המבוגרים ולהישמע

הורים ומורים מרגישים פעמים רבות חסרי אונים מול ביטויים אלו: אם לא יכירו בקשיים הנפשיים שנערות ונערים מתארים הם יתפשו כחסרי רגישות ואם יתייחסו לדברים כפשוטם, הם ישתפו פעולה עם הגישה השלילית והפסיכופתולוגית. בתקופה של קורונה, טרדות כלכליות ודאגות אישיות שונות, נראה שהשימוש בביטויים הפתולוגיים האלה הוא דרך של המתבגרות והמתבגרים לעורר את המבוגרים ולהישמע. חשוב לתת להם תחושה שהם נשמעים וששמים לב אליהם עוד לפני השימוש בביטויים הללו, ובכך לייצר תקשורת חיובית ומעצימה שתצמצם את הצורך להשתמש בביטויים קליניים מורכבים או מטלטלים.

לידוענים ולמשפיענים יש תפקיד חשוב בשינוי השיח הזה, אך שינוי השיח חייב להגיע גם מלמטה ועליו להיות עמוק ורחב. איני מתיימר לבנות תכנית מקיפה בשורות אלו, אך ברצוני להדגיש כי  בבית וגם בבית הספר, חשוב לתת מקום לתפקודים הפסיכולוגיים החיוביים, ליצור סביבה תומכת התורמת להתפתחות דימוי עצמי חיובי ומציאותי, תפקוד, ערכים ומוטיבציה. עלינו לשים לב לתופעות האלו, להכיר בכוחה של השפה ולספק לנערות ולנערים שפה אחרת – שפה של התמודדות עם אתגרים, מינוף הצלחות ופסיכולוגיה חיובית, שתחליף את השפה הקלינית המופצת ברשתות.

ד"ר שחר גינדי הוא פסיכולוג קליני וחינוכי, מרצה בכיר וחוקר במכללה האקדמית בית ברל

תמונה ראשית: פחד קטן או חרדה קיומית? תצלום: ת'יבו סנטן

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שחר גינדי.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על לא כל פחד הוא חרדה

01
הדס בר זאב

מסכימה שהשפה המקצועית זלגה לתוך השפה היומיומית, אצל מתבגרים אבל גם אצל המבוגרים מסביבם. אני שמה לב לשימוש היתר בחרדה וטראומה בקרב אנשים רבים, גם הורים לילדים צעירים אשר מתארים ארועי חיים מאתגרים במונחים קיצוניים אלו. ושפה יש בה גם ליצור מציאות. מאמר חשוב שמעיר את הסוגיה ומביא את הקונפליקט של הענות והקשבה לצעירים ולמטופלים תוך כדי הגשת שפה נוספת ואולי מחזקת יותר.

02
דניאלה

זה לא בגלל ויקטור זה בגלל שיווק ופרסום של פסיכולוגיה הפסיכיאטריה. גם פסיכולוגיה ופסיכאטירה הפכו להיות מוצר צריכה בדומה חולצה או ויטמינים. טרנדים רוצים להיתפס מודרנים כי צרכנות היא מודרניות.