לא להסכים להפרדה המגדרית

החלטתו של שר החינוך לממן את ההפרדה בין בנים ובנות בבתי הספר היסודיים הדתיים היא חטא למוסר ולצדק, אך גם בחברה החילונית אין אלטרנטיבה אמיתית
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

כסופר אני עורך מפגשים רבים עם תלמידים בבתי ספר, ולשמחתי אני מבקר גם בבתי ספר דתיים רבים. השמחה היא על שום שכל מפגש עם ילדים או בני נוער באשר הם והשקפות הוריהם הוא הזדמנות עבורי ליצור דיאלוג משמעותי ולהציע להם ולי חוויה שתעורר השראה לצד שאלות מעניינות. בנוסף, ברבים מבתי הספר הדתיים אני מוצא תרבות קריאה מבוססת ועשירה, קשב ועניין אמיתיים. חוזרים ומספרים לי שהסוד הוא כיבוי הטלוויזיה בשבתות. באין טלוויזיה, יש ספרים וקריאה.

ככל שזכור לי בכל בתי הספר הדתיים היסודיים שבהם ביקרתי, נהוגה הפרדה בין בנים ובנות בכיתות, ולכן אני תמיד מקדים ומבקש שבמפגשים שלי הקבוצות יהיו מעורבות. אני עושה זאת כי גם בחיי וגם בכתיבה שלי אני מתנגד להפרדה מגדרית. אני מתנגד לפעולה הזאת, ולא לאנשים שנוקטים אותה.

אציין שעד כה בכל בתי הספר התקבלה בקשתי בלי שום הסתייגות. למיטב הבנתי אנשי הצוות החינוכי בדרך כלל אינם רואים בהפרדה בבחינת כזה ראה וקדש, אלא תקנה שהפכה לקונבנציה בַּמגזר שאליו הם משתייכים. לעתים מורות אף מספרות לי שהן אינן תומכות בהפרדה הזאת, בעיקר בגילאים כה צעירים. הן מוסיפות שגיל ההפרדה הלך והצעיר כחלק מתחרות בין קהילות ובתי ספר על אדיקות ודתיוּת לכאורה.

ההפרדה המגדרית מבוססת על השקפה באשר למיניות והייצריות האנושית. כשההפרדה נעשית בקרב ילדים היא מעין עיוות שמוצא מיניות במקום שבו היא אינה קיימת במוּבנהּ הבוגר

ככלל, כשאני בא למקד את המחלוקת הגדולה, המהותית והעקרונית ביותר שיש לי עם המחשבה הדתית-יהודית, אני מוצא אותה בראש ובראשונה בהפרדה המגדרית והגזעית. אין לי קושי עם האמונה. בנוסף, הרצון לדבוק בסיפור אחד והשקפה עקבית אינם מנת חלקם של דתיים בלבד. וברור שבקורפוס היהודי יש חוכמה, השראה ומכמנים רוחניים אשר מעשירים את חיי.

ההפרדה בין בנים ובנות היא לא רק פיזית, אלא גם תודעתית. אין ספק שהיא מגבילה את ההזדמנויות והאפשרויות שעומדות בפני גברים ונשים כאחד. יתר על כן, בבסיסה של ההפרדה יש הנצחה של מעמד נשים נמוך, מוגבל ומוּדר. גם אם לטענת אחדים מעמדה של האישה בחברה הדתית אינו נחות אלא רק שונה, אין ספק שמעמד זה, המבוסס על ההפרדה וגידור הוא מגביל. הגבלה היא כלא, וכלא הוא אלימות, הגם אם שקופה.

ביסודה של כל אלימות מצויות הפרדה וחלוקה. כאמור, ההפרדה עשויה להיות פיזית או תודעתית, אך ברגע שהיא נתפסת כמהותית היא גם מגבילה את האדם וגם יוצרת חיץ בינו ובין זולתו. לא זו בלבד שחיץ, הגבלה ושליטה הם אקט אלים, אלא שהם מעודדים וזורעים אלימות ויוצרים דפוסי מחשבה אלימים. וכמובן, הם משרתים אינטרסים ממסדיים פטריארכליים.

ההפרדה המגדרית מבוססת על השקפה באשר למיניות והייצריות האנושית. כשההפרדה נעשית בקרב ילדים היא מעין עיוות שמוצא מיניות במקום שבו היא אינה קיימת במוּבנהּ הבוגר. הגם אם ההפרדה נועדה רק להרגיל את חברי הקהילה משחר ילדותם לגבולות הנוקשים שיזדקקו להם בבגרותם המינית, עצם קיומה בגיל צעיר מתווה תודעה סוטה שמגדירה מיניות כסכנה כבר בגיל ילדות.

מיניות ויצרים הם כמובן חלק מעולמו של האדם, בין אם יופרד מבני המין האחר ובין אם לאו. ההפרדה כמובן לא תעלים את ההיבט הנפלא הזה בטבעו של האדם. להפך, ההפרדה המלאכותית (שהרי היא אינה צו אלוה או טבע) רק מטילה סד מעוות על המיניות והיצרים. עצם ההפרדה יוצרת את היחס למין האחר כמוקצה, כטמא או כמסוכן.

הדת היהודית בגרסתה המסורתית-עכשווית מבקשת בכך לתת מענה לפחד של האדם מהכאוס שבמיניות, שבמין ושבאינטימיות. השלטון על המיניות ועל האישוּת, הניסיון לבקר אותן ולהשתלט עליהן הוא מענה למבוכה ולפחד מההיבטים החייתיים הללו בנפשו של האדם. אני מאמין שבראש ובראשונה יש להכיר את ההיבטים, ליהנות מהם ולנהוג בהם בדרך שאינה פוגעת בזולת. כשמבינים שזו המחלוקת בין החילוני המוּדע לדתי, מבינים גם עד כמה מחלוקת זו סבוכה ומאתגרת.

קו ההפרדה בחברה החילונית מסומן ונחקק בדרכים מגוונות, והדוגמאות רבות - צבעי ורוד וכחול בגיל ינקות, בובות ברבי למיניהן וצעצועים אחרים, השיח שלנו עם בנינו לעומת בנותינו, המדיה הפולשת לכל מקום ואתר וכיו"ב

אבל אם אני מוצא דופי במעשיו של האחר ותו לא, אני חש שמלאכתי אינה שלמה. כאָב לבנות אני מאמין שמוטל עלי להתנגד לכל אינדוקטרינציה אשר מנסה להגדיר ולגדר את בנותי ולהגביל את חירותן. זו משימה ראשונה במעלה כי ידוע לי שגם הסביבה החילונית היא עולם שבו ילדות ונשים מתמודדות עם מגבלות רבות שמחלישות את מעמדן.

כיוצר וכאב אני מבקש לבחון באופן רדיקלי את ההגבלות התודעתיות והפיזיות שמגבילות אותי ואת זולתי, להיות מודע להן ולפרק אותן ככל שניתן. לכן קווי ההפרדה הדתית בין גברים ונשים מעוררים בי את התהייה מהם קווי ההפרדה בתרבות ובחברה שבה אני חי. לצערי, התרבות החילונית הנפוצה אינה מציעה אלטרנטיבה אמיתית ומהותית להפרדה בין בנים ובנות. אמנם ההפרדה המגדרית הפיזית אינה מקובלת בחברה החילונית, אבל ההפרדות התודעתיות נפוצות, מקובלות, שקופות ומחלחלות. קו ההפרדה בחברה החילונית מסומן ונחקק בדרכים מגוונות, והדוגמאות רבות - צבעי ורוד וכחול בגיל ינקות, בובות ברבי למיניהן וצעצועים אחרים, השיח שלנו עם בנינו לעומת בנותינו, המדיה הפולשת לכל מקום ואתר וכיו"ב. ההפרדות וההגבלות הללו נחרטות בתודעה. ואילו המתירנות המינית, שאיני מתנגד לה כלל וכלל, הופכת לעתים קרובות לכלי שרת בקיבוע ההפרדה וההבדלה המגדרית. ברור שהמשימה שלי, כמי שחי בחברה חילונית, היא להתנגד דבר ראשון להפרדות הללו.

ההפרדה בין בנים ובנות בבתי הספר הדתיים היא מציאות קיימת שעל המדינה לשנותה, ולא לקבלה. ההחלטה של שר החינוך לממן את ההפרדה הזאת היא חטא למוסר ולצדק. האם ראוי שהרשויות יאמרו – "כך הם חיים. זו זכותם כחלק מחופש הדת" בעת שאותו "חופש דת" רומס חירויות רבות כל כך?

שיתוף פעולה עם הפרדה מגדרית מצד המדינה או אזרחיה הוא הסכמה, אשר תוביל להתפשטות העוול לתחומים ומוסדות אחרים בחיינו. לפיכך אני קורא לסופרים וליוצרים אחרים המבקרים בבתי ספר לבקש להיפגש רק עם קבוצות מעורבות.

ינץ לוי, סופר ותסריטאי, מחבר סדרת ספרי הילדים "הרפתקאות דוד אריה" וספר הילדים "סיפורי איש היער". כמו כן, כתב את הרומן למבוגרים "הימאליה בשר ודם" והקובץ "סיפורים מי תהום". לוי זכה בפרס הספריות הציבוריות לשנת 2010. בשנה הקרובה יתפרסמו רומן לילדים ורומן למבוגרים פרי עטו. לוי גם מרצה על עידוד קריאה, ספרות, ספרים בעידן האינטרנט ועוד.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ינץ לוי.
- דימוי שערהתלמידה רוז לורנס וחברותיה במדי בית ספר לבנות, אילינוי, ארה"ב 1950. הצילום הופיע על שער "לייף מגזין" עם תחילת הדיון על ביטול ההפרדה בין המינים בבתי הספר היסודיים. צילום: אלפרד אייזנשטדט, טיים-לייף.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על לא להסכים להפרדה המגדרית

01
גבי בחן

אני מציע חשיבה שונה. להערכתי עדיפה הפרדה החל מגיל ההתבגרות בין בנות ובנים וזאת דווקא כדי להגן על הבנות, שהרי מי שניפגעות בכל בתי הספר המעורבים בעולם בהתקדמותן הן הבנות ולא הבנים. כלומר עדיף, כניראה, על בית ספר מעורב, בית ספר ובו הפרדה, לפחות בכיתות, בין בנות ובנים. אבל תכני הלימוד בוודאי שצריכים להיות זהים. ניראה לי שדווקא הפרדה יכולה להביא בהמשך לחיים משותפים טובים

03
מלי

המאמר מלא בהנחות יסוד שהכותב לא טרח לנמק או לבסס. משל עצם ההצהרה היא היא התימוכין שלה.
"בבסיסה של ההפרדה יש הנצחה של מעמד נשים נמוך, מוגבל ומוּדר. גם אם לטענת אחדים מעמדה של האישה בחברה הדתית אינו נחות אלא רק שונה, אין ספק שמעמד זה, המבוסס על ההפרדה וגידור הוא מגביל. הגבלה היא כלא, וכלא הוא אלימות, הגם אם שקופה."
לא מצאתי שם ביסוס לאמירה הזו מלבד הדעה הקדומה של הכותב. כיצד הפרדה בין שני המינים המוטלת באופן שווה על שניהם מדירה דווקא את הנשים?
כמה עובדות שלא עולות בקנה אחד עם המצוטט לעיל:
על גברים מוטלות מגבלות קפדניות הרבה יותר, ועליהם להימנע גם ממה שמותר לנשים, כמו הסתכלות על אישה נשואה אסורה על הגבר, כשלאישה אין מניעה להסתכל על גבר נשוי.
נשים חרדיות לומדות לימודי ליבה נרחבים הרבה יותר ביחס לגברים חרדים.
מפלגה של נשים חרדיות לא זכתה כמעט לקולות נשים במגזר החרדי. זאת, כשההצבעה היא מאחורי פרגוד, ההזדמנות הכי יעילה, לכאורה, לשינוי עבור הנשים ה'מדוכאות'.
אין לי את היומרה לשנות את דעתו של הכותב. הוא מגיע למפגש בין העולמות כשדעתו ברורה לו, תוך הימנעות החלטית מכל עובדה הסותרת אותה.
אני מנסה להסב את תשומת לב הקורא ללכך שפטרונות היא גישה שלילית מאד בבואך לבחון חברות אחרות.
אף אחד לא יכול להתיימר לדעת מה הכי טוב ונכון לאישה הדתית או החרדית יותר ממנה.