לא להשאיר עקבות

דיאלוג עם סרט צילום שלא נדפס, של הצלמת אנה ים
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

כתמי מים מתפשטים על גב חולצות דקות של אישה וילדה, צועדות לעבר קו חוף. נערה נרדמת על מכתבה, בלחי שלה מוטבעת צורתה של פינת מחברת. חותמת שעווה מבותקת, אולי אפילו נמסה. מטוטלת על פסנתר. הרי נחושת ומלכת הלטאה. תצלומים קטומי קצוות. הבל תה שחור וטוסט חרוך. סרט שמונה מילימטר ללא צליל. תינוקת על המסך המרצד, יושבת בעשב גבוה, מחזיקה בובה שנראית יפנית, או סינית. עץ עם פירות צהובים. משהו מטפטף על הדשא.

***

אחד הקריטריונים הדרושים לכאורה לכתיבת העצמי הוא שתקדם לה תפיסת עצמי קוהרנטית, אוטונומית, ושתשרור הכרה חיצונית ופנימית באותה העצמיות. ערך ועניין מחקרי ופרשני בכתיבה נשית אוטוביוגרפית החל להתפתח רק עם המחקר הספרותי הפמיניסטי של שנות השבעים: זיהוי "אני" רטרואקטיבי, גם עבור כותבות שלא יכלו לבטאו, והתייחסות למה שנשמע כסתירה- "אוטוביוגרפיות שלא נכתבו". את אלו מנסות חוקרות/קוראות לחלץ ולטוות מחלקי טקסטים ספרותיים או שיריים, צילומים, יומנים, הצלבת כתביהם של קרובי משפחה ומכרים.

000043

אין זו רק האמונה הגורפת, המגדרית לכל אורכה ורוחבה, שללא "אני" אין אפשרות (גם לא זכות) לכתוב ולהגדיר "אני". לצידה התקיימו בצמתים ספציפיות של זמן ומקום מערכות נוספות של סיבות ואידאות' בגינן הפך ה"אני" המתועד, הנשי בפרט, לדבר-מה כה נדיר ושברירי. אם לזרוק רשת אפשרית אחת ללכידת מערך של סיבות- ניתן לחשוב על "אני" מפורר של כותבות וכותבים שהכירו חיי תלישות והגירה מתמדת, נדודים ורדיפות שחדרו לתוך המילים והותירו מאחור זנב כתבים פזור בארכיונים, בשפה שהינה תמיד תרגום של תרגום; על הקושי שבכתיבת ה"אני" בתרבות בה שולטת האידאולוגיה של הקולקטיב, אקלים סוציאליסטי מהפכני ובו מקום רק ל"אנחנו"; מתח נוסף, הפוך לכאורה, נארג גם הוא פנימה - הכרה מסוג אחר בהתפרקותו של ה"אני", ברוח תפיסות פסיכואנליטיות ופילוסופיות כמו גם ספרותיות ואמנותיות. אני תוהה אם יש צורך לציין שעבור נשים, או 'מיעוטים' אחרים, היכו כל אלה בעוצמות עזות יותר.

000035-2

כיצד ניצבו נשים ואנשים בהצטלבות צירים עבותים של שלילת עצמיותם ובכל זאת כתבו "קווים לדמותם", כפי שניסחה זאת יונה וולך? ולא אוטוביוגרפיה צבאית והרואית, אלא קווים דקים, מקווקווים ומהבהבים, ללא כל יומרה ללכידות ומוגמרות. ה"אני" שרשמו נועד להכתב, להקרא, לנוע ולחפש- לא להצביע על אובייקט בעולם.

כשטקסט אוטוביוגרפי (כל טקסט, בעצם) נותר פתוח, קרוע, לא נטוע בעבותות בקרקע כלשהי, מתאפשרת אליו הדרך חזרה, זחילה לבין קפלי שורותיו. ואולי יותר מזה, אולי לא רק דרך חזרה, אולי מראש לא לעזוב, להמשיך לקרוא/ לשכתב, שכבה אחרי שכבה, כמו שפת מחשב/////

000041-2

ארבע אפשרויות לכתיבה (לבחור אחת או שתיים):

1. "יונה לא הייתה דומה לשום דבר - היא לא כתבה מול אף אחד. הנביעה שלה. מין בפני עצמו. גם אם לא הייתה שירה קיימת בעולם, הייתה יונה", אומרת הלית ישורון בראיון עמה בפרויקט העברים. היא מזהה תכונה של וולך אותה היא מכנה "חוסר היכולת שלה לדבר ביתית. היא לא ידעה לדבר בשפה של בית, בשפה רכה". ובאותו הזמן- " היא לא משוררת שהצמיחה התרבות- היא צמחה מהאדמה, משני הגנים שבבית שלה בקריית אונו". מהראיונות עם ישורון- מי שקראה וכתבה וראיינה וערכה את יונה- עולה דמות שחורת שיער ומוזרה, צועדת קדימה, בהליכה מהירה, והיא מרגישה עצמה כמי שאין לה הורים והיא לא ממש מכאן ואפילו מעיזה להתענג על שמות נוצריים. בו בזמן היא חוזרת שוב ושוב, גם בשירים וגם בגוף, לשני הגנים בקריית אונו, להדהודים מקראיים, לרחוב הקרוי על שם אביה, לאמה החולה בבית בו גדלה. יונה המתפרקת ונבנית מחדש בכל שיר לא עזבה את הארץ מימיה, והייתה מחפשת תמיד אחר מקור כלשהו, לפעמים קראה לו 'אלוהים'.

000019

2. "אל הים" דולף כולו את ערגתה של מרינה צווטאייבה להתחקות אחר מקורותיה האבודים כמי שהעבירה את חייה הבוגרים בתנועה מתמדת וגלות; החופשות המשפחתיות שלא הועילו בסופו של דבר לבריאותה של אמה/ לימודי הפסנתר המאולצים/ קריאת טקסטים אסורים בהיחבא/ היראה הילדית אל מול המילה הכתובה ו"היוצרים הגדולים". אך כמיהת החזרה אל הים מופנית בסופו של דבר רק לנתזים ולרסיסים. לשיר "אל הים" של פושקין, לגלויית נוף כחולה שקברה הילדה מרינה במעמקי מכתבתה, לים ממשי, חיוור ביצתי ורדוד שנשקף מעבר למזח, לבשורת אמה המבעיתה בענייניותה, בשובה מהרופא- "יש לי שחפת וכולנו ניסע אל הים". ואין ים, או זיכרון אחד של ים. אין התגלות של ים, אין ראשית ממנה הוא נובע. ישנן גרסאות, ניסיון בלתי פוסק לנסח ים, לשכתב ים. וכמו זיכרונותיה של הכותבת- הכל טבוע, ודבר אינו קבור לגמרי.
("הפרגמנט, החלקי, הבלתי מספיק לעצמו, הוא הפורטרט המהימן ביותר של הישמטות אחיזתך בידיעת חייך שלך"- כתב דורון רבינא על אנה ים).

000008

3. "חוסר מוגמרות" או "אי-מוגמרות" היא תכונה שהגדיר חוקר הספרות מיכאיל בכטין. "שום דבר מכריע עוד לא קרה בעולם" כתב, המילה האחרונה עוד לא נאמרה. ("הצילום שלה הוא בלתי מסכם, בלתי חונט וגם לא מקפיא" כתב יאיר גרבוז על אנה ים).
רבים מהטקסטים של בכטין- החולה, העני והרדוף- נמצאו כפרגמנטים בארכיונים. האם אלה טיוטות? כן, הכל הוא טיוטה. ולא. מפני שלפיו אין טיוטות, הלא מראש לא יכול להיאמר דבר סופי. אסופות כתביו של בכטין, שברובן נדפסו ונחקרו לאחר מותו- ממשיכות לקיים דיאלוג רב קולי עם קוראיו, ולנדוד, ברגליים שהן שורשים.

000023

4. זה מזכיר לי את השיר של דליה רביקוביץ הקרוי "טיוטה". המילים בו אומרות את ההיפך ממה שהן עושות:

לא להשאיר עקבות
לא לפזר סימנים
אני במקום הזה ממילא אינני נשארת
לא לכתוב מכתבים
לא לאסוף מזכרות,
תצלומים,
לא לסדר אותם בשלשות באלבומים.
לא לאסוף מסמכים,
לא לאגור בקיץ
לא לסייד, לשפץ
לא להתנחל.
בחושך לפרוש מן השיירה העוברת
אולי אחרי מחלה קשה
כמו רחל.
העניין הזה לא חשוב ולא נכבד
אבק דרכים
מתמר לרקיע.
אין לי צורך להגיע.
(אוגוסט 1983)

000020

אנה ים היא צלמת שחיה ועובדת בתל אביב. היא נולדה ברוסיה ב1980, למדה לתואר הראשון בצילום במדרשה ולתואר השני בבצלאל. ים הציגה במספר רב של תערוכות קבוצתיות כמו גם תערוכות יחיד. הסדרה המוצגת פה הינה קומץ תצלומים מתוך פילם שלא הודפס ולא הוצג- מחופשה משפחתית למחוז אורל , חזרתה הראשונה לרוסיה לאחר שעזבה ועברה ארצה. מתוך הסרט, שימש אותה תצלום אחד בלבד בעבודת הסיום שלה ב2008 בבצלאל, שהוקרנה במקרן שקופיות. כפי שנעים חומריה בין האוטוביוגרפי לתיעודי למבוים, בין המקומי לזר, כך נעה היום אנה אחורה ושוב קדימה לסרטים שצולמו זה מכבר, לחיפוש אחרי דבר מה שאולי טמון בהם. חלקה מאותו החיפוש ניתן לראות בתערוכה הנפתחת מחר, יום חמישי ה22.5, במוזיאון תל אביב, תחת השם- "חלב ציפור". (אפשר לחשוב על משמעויות שונות לצירוף "חלב ציפור", שמצביע בין השאר לביטוי מוכר, ולקינוח לבנבן. אך בהקשר למלים פה למעלה- הוא מעורר מחשבה על התשוקה לינוק מ'מקור' השרוי במצב תמידי של תעופה).

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על לא להשאיר עקבות

03
פנומן

פתיח יפייפה ומחשבה מעניינת, וכרגיל מקורית ומאתגרת וכתובה באלגנטיות. הרגלת אותנו לטוב, מעין.
נותרתי עם שתי שאלות:
1) מדוע החלוקה לארבע אפשרויות כתיבת עצמי נשי? לי זה נדמה שהן כולן וריאציות על אותו סוג של כתיבת עצמי נשי, שאם אני מבין את הטקסט היטב, את טוענת שהוא לעולם אינו מוגמר, לעולם נזיל וחסר גבולות, לעולם "טיוטאי" בלבד. (ואגב - מדוע כתבת - "לבחור אחת או שתיים").
2) מה לדעתך הוא ההבדל העיקרי בין כתיבת עצמי נשי לכתיבת עצמי גברי? אני מתכוון לא למה לדעתך גורם להבדל או לקושי הרב יותר בכתיבת עצמי נשי, אלא ממש להבדל עצמו? או במילים אחרות האם לדעתך יש מאפיינים אינהרנטיים לכתיבת עצמי גברי לעומת כתיבת עצמי נשי?

04
ליטל

מרתקת כהרגלך! נדמה ש(אולי בגלל העצמי המטולא שמספר את עצמו ברטרוספקטיבה) בכל הטקסטים שהבאת יש לא רק קרעים, אלא גם תחושה של ריחוק, של מה שתופס את עצמו כחייזרי, בעיקר אצל וולך ורביקוביץ'. האם מדובר בסירוב להינטע מתוך מחאה, או דווקא באילוץ, בהיעדר הקרקע המתאימה ו/או היסטוריה עשירה דיה של הכאת שורשים?

05
מעין גולדמן

פנומן וליטל-
תשובות לפי הסדר:
1. המשפט אליו אתה מתייחס היה מעין note to self- נושאים אפשריים לכתיבה (עבור הטקסט הספציפי לאלכסון)- מהם אבחר בשלב כלשהו אחד או שניים. לא בחרתי, ולא מחקתי אותו, כדי להותיר ב'טקסט הסופי' שארית טיוטה.
2. בוודאי שלא אינהרנטי (אם כי מזווית מסוימת אולי כן). אך מטריאלי. דוגמה זעירה בעברית- מצד אחד כותב שהתכונן לתוך שפה שבה כשאומרים "בן אדם", הוא כלול בהגדרה. כשמדברים ברבים- פונים אליו. כשכותבים "אלוהים", מתייחסים לדמות שחולקת איתו את אותו המגדר והצלם. מהצד השני- כותבת שכל אלה לא תקפים לגביה. יש סיכוי שיעשו את אותו השימוש בשפה? או שיתכוננו לתוכה באותה הצורה? (וזה באמת רק גרגר).
3. ליטל- זה בדיוק השילוב של השניים. נאמר יונה וולך, בתוך התמהיל מרובה המרכיבים שהיו חייה וזהותה, לא יכולה הייתה להיות או לעשות שום דבר אחר, אף לא בסנטימטר (וזה תקף לגבי כל אחת כנראה). היא הייתה חייבת להיות כך בדיוק, על כורחה. בו בזמן- זו הייתה המחאה שלה, הסירוב. התנגדות מתוך אילוץ. זו האפשרות היחידה, אני חושבת.