לא מספיק להיות הגיונית

אחריות אזרחית היא אתגר גדול בעולם אלקטרוני, אינטרנטי ומקוטב, אבל יש דרכים טובות לטפח אותה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

הנה לכם ניסוי מחשבתי: אם יינתנו לכם כל האפשרויות ותתבקשו לבנות מאלף ועד תו אזרחית ממוצעת לזמנים הפכפכים אלה, אילו כוחות תעניקו לה? אני לא מתכוון, כמובן, לכוחות על–אנושיים, אלא לשאלה איזה מערך מוסרי ואינטלקטואלי ולאיזה אופי היא תזדקק כדי לשגשג בסביבה הנוכחית? במילים אחרות, איזו מין אישה ממוצעת אנחנו צריכים כדי שלא נתמוטט תחת משקל הבעיות החברתיות הדחופות ביותר שלנו?

אנחנו מנסים לזהות את המעלות הבסיסיות החיונית שצריכות להיות לאזרחים הממוצעים כדי שכולנו נצליח ביחד לפתור את הבעיות הקשות שעומדות בפנינו: אי שוויון מחניק, שבטיות, מערכת פוליטית לא הוגנת ולא יעילה ומשבר האקלים

לפני שנתחיל, הרשו לי להדגיש שוב שאנחנו מחפשים תכונות טובות לאזרחית הממוצעת, ולכן תשובות אידיאליות המנסות להפוך את כולם לגרטה טונברי אינן באות בחשבון. אנחנו מנסים לזהות את המעלות הבסיסיות החיונית שצריכות להיות לאזרחים הממוצעים כדי שכולנו נצליח ביחד לפתור את הבעיות הקשות שעומדות בפנינו: אי שוויון מחניק, שבטיות, מערכת פוליטית לא הוגנת ולא יעילה ומשבר האקלים.

גרטה טונברי, הפרלמנט האירופי, איכות הסביבה, אזרחית, אקטיביזם

לא אזרחית ממוצעת: גרטה טונברי, בת 17, מופיעה בפני ועדה של הפרלמנט האירופי (2020). תצלום: European Parliament, ויקיפדיה

בפסקאות הבאות, אציע את תשובתי שלי, אבל לפני שאגיע אליה, אני חושב שכדאי להזכיר את מה שאני סבור כי היא עדיין התשובה הפרדיגמטית: אזרחית ליברלית. הרשו לי להתחיל בעובדה מעניינת: המילה ״הגיונית״ מוזכרת 1124 פעמים (בערך פעמיים בעמוד, בממוצע) בספרו של ג׳ון רולס Political Liberalism (משנת 1993), שהוא כנראה אחד הספרים המשפיעים ביותר שנכתבו בתחום הפילוסופיה המדינית בחצי המאה האחרונה. אפילו אם מעולם לא קראתם את רולס, העובדה הזו לבדה עשויה לספר לכם מה נחשבת בעיניו המעלה החשובה ביותר באדם הליברלי הממוצע, כדי להבטיח את קיומה של דמוקרטיה ליברלית מתפקדת. ניחשתם נכון: אזרחים ליברלים צריכים להיות הגיוניים.

מספיק לבחון מהן הדרישות הבסיסיות כדי לזכות בתואר ״הגיוני״ כדי להבין די במדויקת מדוע הליברליזם נמצא בצרות. אזרחים ליברלים אמורים להיות בעלי שתי תכונות עיקריות:

  1. הם אמורים להציע תנאים לשיתוף פעולה חברתי שיוכלו להיות מקובלים גם על אחרים – כלומר עליהם להימנע מקידומה של מדיניות שברור להם כי היא נשענת על עקרונות פילוסופיים או אמונות דתיות שאחרים חולקים עליהם.
  2. הם צריכים להכיר במה שרולס מכנה ״עול השיפוט״ – העובדה שאזרחים אחרים עשויים להגיע לאמונות אחרות מתוך חיפוש כן אחר האמת.

רולס משלב את שני אלה ואומר לנו כי ״בני אדם הגיוניים יחשבו שאין זה הגיוני להשתמש בכוח פוליטי, אם יש להם כזה, כדי לדכא דעות שאינן בלתי הגיוניות, אף שהן שונות משלהם עצמם״.

האם יש עדיין מי שמציעים באמת תנאים לשיתוף פעולה הדדי, תוך הימנעות משימוש בכוח פוליטי כדי להעדיף את השקפת העולם או כדי לדכא עמדות של אנשים אחרים, הגיוניים? אם זו המשמעות של להיות אדם הגיוני, אז האזרח הממוצע בכפר הגלובלי הדיגיטלי שלנו הוא בלתי הגיוני במובהק

ובכן, הבה נשאל את עצמנו: האם הדבר נשמע כמו תיאור סביר של האזרח הממוצע בימינו? האם יש עדיין מי שמציעים באמת תנאים לשיתוף פעולה הדדי, תוך הימנעות משימוש בכוח פוליטי כדי להעדיף את השקפת העולם או כדי לדכא עמדות של אנשים אחרים, הגיוניים? האם מישהו עדיין מכיר בכך שבפוליטיקה, מוסר ודת ״האמת כולה״ מלאה מחלוקות שקשה ליישב, ומקבל את גבולות שהדבר כופה על מה שניתן להכניס אל המרחב הפוליטי? לא, לא ולא. אם זו המשמעות של להיות אדם הגיוני, אז האזרח הממוצע בכפר הגלובלי הדיגיטלי שלנו הוא בלתי הגיוני במובהק.

BLM, פריס, מחאה, שחורים, זכויות, דיכוי

כשאנשים ודעותיהם מתויגים כבלתי לגיטימיים, החברה האזרחית כולה נפגעת. תצלום: תומא דה-לוז.

הבעיה המרכזית היא שהאזרח הליברלי שאותו מתאר רולס הוא שריד של העידן האנלוגי. ההגיוניוּת שעליה מדבר רולס פעלה פלאים בעולם של טרום אינטרנט, שבו הבעיה המרכזית הייתה להסכים על מסגרת של צדק שכולם יכלו להסכים על קוויה הכלליים, על אף אמונות פרטיות מנוגדות. המטרה החשובה ביותר הייתה להבטיח מבנה מוסדי הוגן שיבטיח חירות פוליטית, ואם כדי להשיג אותה צריך היה לא לערב בפוליטיקה את האמונות העמוקות שלנו – כך עשינו.

בהינתן אמצעי התקשורת הנוכחיים, כשמבקשים מאנשים לשמור את האמונות העמוקות שלהם כעניינים פרטיים, ולגלות סובלנות כלפי אלה של אחרים הדבר מתגלה כלא יותר מחלום שאינו בר מימוש

ובמעבר מהיר למציאות ההיפר-מחוברת שלנו: אפילו אם תתאמצו במיוחד להיות הגיוניים, במהרה ירמסו אתכם עדרים קולניים שינסו להתאים את פני הפוליטיקה לדמותם. התחינות שלכם להתנהגות הגיונית יטבעו בסערה טוויטרית. הבעיה היא שהמציאות החדשה שלנו מביטה בתיעוב בגרסת רולס של האדם הליברלי הממוצע. בהינתן אמצעי התקשורת הנוכחיים, כשמבקשים מאנשים לשמור את האמונות העמוקות שלהם כעניינים פרטיים, ולגלות סובלנות כלפי אלה של אחרים הדבר מתגלה כלא יותר מחלום שאינו בר מימוש. למעשה, השינוי שהתחולל כל כך דרמתי, עד שנדמה כי לבקש מאנשים להיות הגיוניים הוא מעשה לגמרי לא הגיוני.

אם כבר אין שום אפשרות להיות היום הגיוני על פי הדגם שמציע רולס, אז מה כן? אם לסכם את הצעתי במילה אחת, הייתי אומר  שהאזרחית הממוצעת שאותה אנו צריכים להיות היא אזרחית אחראית במיוחד. התכונה העיקרית שהייתי רוצה להעניק לה היא תכונה שאשאל מהמסורת הפרגמטיסטית, בעיקר מצ׳רלס סנדרס פֶרס ומוויליאם קינגדון קליפורד. כך, אני מקווה, נוכל לחזור ולהתמקד במשמעות המונח ״הגיוני״, תוך התעלמות מהנימה שרולס טען במונח – נימה אשר מדגישה את המתינות והאיפוק – ולהעדיף את המשמעות האפיסטמית שלו, המדגישה את הצורך להקפיד על טיעונים לוגיים.

ראשית, האזרחית האחראית במיוחד מתחילה בהתייחסות רצינית לתובנה הבסיסית ביותר, ועם זאת החזקה ביותר, של הפרגמטיזם: העובדה שהאמונות שלנו מעצבות את ההתנהלות שלנו. כמו שכתב פרס בספר The Fixation of Belief (משנת 1877) היא תסכים ש״האמונות שלנו מנחות את התשוקות שלנו ומעצבות את המעשים שלנו״ וכי:

״אמונה אינה גורמת לנו לפעול בבת אחת, אלא מכניסה אותנו למצב שבמסגרתו נפעל בדרך מסוימת בבוא ההזדמנות״.

שריפה, יער, לייזר, יהודים, חלל

שריפות ענק ביערות לא נגרמו בשל לייזר שיהודים הפעילו מהחלל: זאת לא שאלה של דעה או אמונה. תצלום: בנחמין ליסארדו.

מכאן היא תאמץ את התובנות של קליפורד במאמרו The Ethics of Belief (משנת 1877), ובעזרת מודעות ברורה של הטבעה המרושת דיגיטלית של החברה שבה היא חיה, היא בוודאי תסכים כי:

  1. אמונות מעצבות את מעשיה ומאחר שמעשים אלה יכולים להשפיע על אחרים, יש לה אחריות מוסרית לא לסכן אותםבתמימותה.
  2. אף אם אמונה כלשהי נראית כאילו היא זניחה מכדי לסכן מישהו, קבלתה ללא ביקורת מחלישה את הדריכות האפיסטמית ועשויה, עם הזמן, להפוך אותה למאמינה תמימה ורשלנית שמסכנת אחרים. וכן:
  3. מתוקף היותה מי שמפיצה את אמונתה, יש לה אחריות מוסרית לא לזהם את באר הידע הקולקטיבית, ובמקום זאת לשאוף לשמור עליה.

להיות הגיוני פירושו להבין שביטוי של אמונה מלווה באחריות אפיסטמית הולכת וגוברת – ככל שהעולם המרושת גובה מחיר גבוה יותר במקרה של היעדר ביקורתיות

מבעד לעדשת הפרגמטיזם, להיות הגיוני פירושו להבין שביטוי של אמונה מלווה באחריות אפיסטמית הולכת וגוברת – ככל שהעולם המרושת גובה מחיר גבוה יותר במקרה של היעדר ביקורתיות. מתינות, איפוק וענווה אינטלקטואלית הם מאפיינים חשובים של מעלת ההגיוניוּת, כפי שרולס ציין בצדק, אבל הן לא מסכמות אותה. במקרה קיצוני, הן עשויות אפילו לפגום בדריכות האפיסטמית שלנו, אם נירתע אינסטינקטיבית מחילופי דעות פולמוסיים אך חיוניים. במקום זה, הצורך הבוער לעסוק בטיעונים לוגיים ולהציע סיבות לתמיכה במחויבויות שלנו צריך לעמוד במרכז, כסימן מובהק של האדם ההגיוני.

פרלמנט, לונדון, דמוקרטיה, דיון, פולמוס

פרלמנט: מקום חיוני לדיונים פולמוסיים, לחילופי דעות, לעיסוק בעובדות. תצלום: מינג ג'ון טאן.

הדבר ההגיוני לעשות הוא להיות מוכנים להציע את ההנמקות הטובות ביותר שבאמצעותן נוכל לתמוך במחויבויות שלנו, ולשמור כל העת על אפשרות לברר

בסיכומו של דבר, אזרחית הגיונית אחראית במיוחד היא אזרחית שמעל לכל היא מודעת לכך, שבחברה דיגיטלית מרושתת, לכולנו יש מחויבות מוסרות להאמין רק למה שחקרנו ללא לאות. יצירה חסרת אחריות של אמונות היא חטא עמוק ביותר של חברה דיגיטלית, משום שהסכנה הטמונה בחשיבה שאינה ביקורתית היא גדולה מדי. מה שאנו צריכים כיום הם אזרחים שמבינים שאנחנו פועלים כפי שאנחנו מאמינים, וכי מאחר שלמעשים שלנו יש פוטנציאל לעורר מיד השלכות גלובליות, לכולנו יש אחריות מוסרית להבטיח את הבסיס שעליו נשען מה שאנו מחויבים לו.

הכרטיס החופשי יחסית שיכול היה העולם הלא מחובר יחסית להרשות לעצמו לתת לנו, כבר פג תוקף. משום כך, כבר לא הגיוני לדחוק את האמונות שלנו לאותו אזור פרטי, ולצפות שאחרים יעשו כך גם הם. במקום זאת, הדבר ההגיוני לעשות הוא להיות מוכנים להציע את ההנמקות הטובות ביותר שבאמצעותן נוכל לתמוך במחויבויות שלנו, ולשמור כל העת על אפשרות לברר. כזו צריכה להיות מהות ההגיוניות כיום ובתקופה הנוכחית. כדי להיות הגיוני היום, יש להעדיף אחריות אפיסטמית. זו אינה מטרה קלה, אבל הצגתה המפורשת כתכונה מהותית של אזרחות בעולם מרושת היא צעד בכיוון הנכון.

פרנסיסקו מחיה אוריבה (Francisco Mejia Uribe) הוא כלכלן במוסד פיננסי בהונג קונג. הוא בעל תואר בפילוסופיה וכלכלה מאוניברסיטת לוס אנדס בבוגוטה, קולומביה. הוא כותב ומאייר סדרה של ספרי פילוסופיה לילדים שכותרתה Philosophy Friends.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: זאת לא רק שאלה של אילו משקפיים אנחנו מרכיבים. תצלום: דניאל דארה, unsplash.com

Photo by Daniel Dara on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פרנסיסקו מחִיָה אוּריבֶּה, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על לא מספיק להיות הגיונית

01
rvc1

מודה שעדיין לא קראתי את כל המאמר ולא בטוח שיהי לי סבלנות לקרוא אותו אבל באמת גרטה טונברי היא הדוגמא לאזרחית אידיאלית? גרטה היא אחת מהדמויות המוסילות במאבק נגד דלקי מאובנים, דלקים שהשימוש בהם משפר את חייהם של כמעט כל בני האדם שחיים היום. היא מצדדת בחקיקה שתרע את מצבם של מליארדי אנשים, תוריד חלק גדול מתחת לקו העוני ותעלה לכמות לא מבוטלת של אנשים בחייהם. האם היא באמת אזרחית למופת? האם להתמקד בחסרונות של דלקי מאובנים ולא בהיתרונות של אחד המדברים ששיפרו את החיים של כולנו בכל כך הרבה תחומים היא תכונה של אזרחית למופת?
אני ממש חושב שאנשים צריכים להתחיל לבדוק האם האמונות שלהם הגיוניות ומבוססות על המציאות ולא לקחת רעיונות מסוימים כצווים אלוהיים שאין שום סיבה לנסות להבין האם הם נכונים.