למה מעשים לא מוסריים נראים לנו בלתי-אפשריים?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
נניח שאתם בדרך לשדה התעופה כדי לתפוס טיסה, אבל המכונית שלכם מתקלקלת. חלק מהפעולות שמיד תשקלו לבצע ברורות מאליהן: אתם עשויים לנסות להתקשר לחבר, לחפש מונית או להזמין כרטיס לטיסה מאוחרת יותר. אם כל זה לא מצליח, אתם עשויים לשקול משהו הרבה פחות מובן מאליו כמו למצוא תחבורה ציבורית או להזמין גרר שייקח אתכם לשדה התעופה. אבל הנה אפשרות שעליה בוודאי לא חשבתם מעולם: אתם יכולים לקחת מונית ולא לשלם לנהג כשתגיעו לשדה התעופה. למה לא חשבתם על זה? אחרי הכול, זאת דרך די בטוחה להגיע לשדה התעופה בזמן והיא בוודאי זולה יותר מגרירת המכונית.
אז מה באמת מסביר למה כלל לא שקלתם את האפשרות לנסוע במונית אבל לא לשלם?
תשובה מתבקשת אחת היא שאינכם שוקלים אפשרות כזו כי אתם אנשים טובים מבחינה מוסרית, ואתם לא מתנהגים ככה. אבל ישנן לפחות עוד שתי סיבות שבגללן זו אינה התשובה המשכנעת לשאלה, גם אם אתם אכן אנשים טובים מבחינה מוסרית. ראשית, המוסריות שלכם אולי מסבירה מדוע לא הייתם בוחרים להתנהג כך, אבל לא את העובדה שהפתרון הזה כלל לא עלה בדעתכם. אחרי הכול, אופי מוסרי אינו אמור למנוע מכם להודות שישנה דרך להגיע לשדה התעופה, גם אם אין לכם כוונה לבחור בה. ושנית, נדמה שבאותה מידה לא הייתם מציעים את האפשרות הזו גם לאדם אחר הנמצא באותו מצב – אפילו לאדם שאין לכם מושג מהי רמתו המוסרית.
אז מה באמת מסביר למה כלל לא שקלתם את האפשרות לנסוע במונית אבל לא לשלם? הנה הצעה שונה לחלוטין: לפני שהעליתי את הרעיון הזה, לא חשבתם שזה בכלל אפשרי. ההסבר הזה בוודאי נראה לכם קיצוני מדי, אבל שימו לב: אני לא טוען שכעת אתם לא חושבים שזה אפשרי. אני טוען שלא חשבתם שזה מעשה אפשרי, לפני שהעליתי את ההצעה.
קחו למשל סדרת מחקרים שביצעתי עם עמיתי פירי קושמן (Cushman) באוניברסיטת הארוורד. במחקרים אלה, המשתתפים נתבקשו לקרוא סיפורים קצרים שבהם אנשים התמודדו עם שורה של בעיות (כמו מכונית שהתקלקלה בדרך לשדה התעופה). לאחר מכן הם נתבקשו להחליט מה אפשר או אי אפשר לעשות במצב כזה. מחצית מן המשתתפים נתבקשו לקבל החלטות במהירות רבה, בערך בתוך שנייה, כך שלא היה להם זמן להרהר והם נאלצו להסתמך על צורת החשיבה המקובלת שלהם בנוגע למה שהוא אפשרי. יתר המשתתפים נתבקשו להרהר לפני שיחליטו מה בר ביצוע. לאחר מכן נשאלו שתי הקבוצות שאלות בנוגע לאפשרויות שונות, שחלקן שגרתיות לגמרי (כמו להזמין מונית), ואחרות בלתי מוסריות (כמו להזמין מונית ולא לשלם).
בדקנו את תגובות המשתתפים במחקר כדי להבין איך השתנתה התפישה שלהם בנוגע למה אפשרי ומה בלתי אפשרי כשנתבקשו לענות במהירות, לעומת המקרים שבהם ניתן להם זמן לשקול את התשובות. בכל הקשור לפעולות השגרתיות, לא היה הבדל ממשי: אנשים ראו בפעולות יומיומיות מעשה אפשרי בין אם ענו במהירות ובין אם ענו לאחר שיקול דעת. עם זאת, בכל הנוגע לפעולות לא מוסריות, ההבדל היה בולט מאוד. כשהמשתתפים הרהרו לפני שענו, הם בדרך כלל החליטו שפעולות כאלה אכן אפשריות. לעומת זאת, כשנתבקשו לענות במהירות, כמעט ב-40 אחוזים מהמקרים, הם סברו שמדובר בפתרונות שאינם ניתנים לביצוע. מכאן עולה כי לפני שניתן להם זמן לחשוב על המעשים הללו לעומק, הם בכלל לא ראו בהם מעשים אפשריים. בנוסף, השווינו את המעשים המוצעים למעשים שאינם סבירים מבחינה סטטיסטית, אבל אינם בלתי מוסריים (למשל: לשכנע את שדה התעופה לדחות את הטיסה) וגילינו שהתופעה הזו ייחודית למעשים לא מוסריים, ולכן אינה ניתנת להסבר באמצעות הסתברות בלבד.
ופתאום, אנחנו מתחילים להבין למה בכל פעם ששכניו של רוצח סדרתי מתראיינים, הם חוזרים שוב ושוב על הטענה שהם אינם מסוגלים להאמין שהשכן שלהם באמת הרג אנשים רבים
בסדרה אחרת של מחקרים דומים, סיפרנו למשתתפים על אדם שנזקק לאלף דולר בהתראה קצרה בלבד, אבל מתלבט איך להשיג את הכסף. הפעם, במקום להציג בפני המשתתפים פעולות מסוימות ולשאול האם הם חושבים שהן בנות ביצוע, פשוט שאלנו אותם מה האדם הזה יכול לעשות (או מה הוא יעשה) במצב כזה. אחרי שהם הציעו תשובה אחת, ביקשנו מהם תשובה שונה ולאחריה עוד אחת ועוד אחת, עד שהציעו לפחות חמישה פתרונות. את כל הפתרונות הללו הצגנו בפני המשתתפים האחרים ושאלנו אותם עד כמה מוסרי יהיה לבחור בכל פתרון כזה. אף שהמטלה הייתה שונה למדי, תגובותיהם של המשתתפים סיפרו סיפור דומה מאוד: אנשים שקלו רק לעתים נדירות את האפשרות שהאיש יעשה מעשה לא מוסרי, וכשכן שקלו זאת, זה קרה רק אחרי שהוכרחו לחשוב לעומק על פעולות אחרות שאותו אדם עשוי לנקוט במצב כזה.
מרגע ששמים לב לטענה המרכזית העולה מן המחקרים הללו, לא קשה לשים לב לכך שצורת החשיבה הזו מחלחלת לרבים מתחומי החיים שלנו. כשאתם רואים מישהו עבר באור אדום, טבעי שתחשבו: "רגע, אתה לא יכול לעשות את זה!" ואני לא מתכוון רק לכך שמדובר במעשה שאינו ראוי. אחרת הייתי אומר: "רגע, אתה לא אמור לעשות את זה!" למעשה, אנחנו מתכוונים לכך שזה באמת מעשה בלתי אפשרי.
ופתאום, אנחנו מתחילים להבין למה בכל פעם ששכניו של רוצח סדרתי מתראיינים, הם חוזרים שוב ושוב על הטענה שהם אינם מסוגלים להאמין שהשכן שלהם באמת הרג אנשים רבים. או למה כשאנחנו שומעים על מעשה מחריד שבוצע במדינה זרה, התגובה הראשונה שלנו היא חוסר אמון ולאו דווקא התקוממות. מעשים בלתי מוסריים נראים לנו, לעתים קרובות, לא סתם רעים או לא רצויים – אלא, בעצם, בלתי אפשריים.
במקום לחשוב שזה משונה או טיפשי שלעתים קרובות אנחנו עיוורים לאפשרות של מעשים לא מוסריים, חשוב להבין שיש בזה, בעצם, מן הטוב. חשבו על החלופה: בכל מגע שלכם עם אדם אחר, הייתם חושבים על האפשרות שהוא ישקר לכם בכוונה, יגנוב מכם או יפגע בכם. זה לא יגרום לכם להיות יותר רציונליים או יותר תפקודיים. זה פשוט יגרום לכם קושי לבטוח, לתכנן תוכניות או ליצור קשר עם אחרים ברמה הכי בסיסית. לכן, אף שלעיוורון לאפשרותם של מעשים בלתי מוסריים יש בוודאי מחיר, סביר להניח שהוא זעיר מן היתרונות של האפשרות ליצור קשרים מועילים עם בני אדם אחרים.
ג'ונתן פיליפס (Phillips) הוא חוקר מוח השוקד על מחקר פוסט-דוקטורט במעבדת המחקר לפסיכולוגיה מוסרית באוניברסיטת הארוורד.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: "נעול", תצלום: montillon.a
תגובות פייסבוק
5 תגובות על לא סתם אסור
מסביר נהדר איך ליברלים נאורים, שכל כך עסוקים בסולידריות ותחושת ביטחון בחברה יכולים להעלים עין לחלוטין מפונדמנטליסטים וטרוריסטים שבאים לקבל את תמיכתם.
המאמר מניח הנחות פשטניות לגבי המשמעות של מילים כמו 'מותר' ו'אסור'.
https://en.wikipedia.org/wiki/Linguistic_modality
בנוסף, הקפיצה למרחק מהממצאים על ביצועי הנבדקים אל המסקנה ראויה למדליה אולימפית.
מאמר פשוט רע. מבולבל, מניח את המבוקש, מתורגם רע וגם לא נכון - יש מקומות בהם בהחלט נניח את האפשרות הלא מוסרית (שמישהו יגנוב מאתנו, יטריד אותנו מינית וכו') כאפשרות ראלית מאד.
מקרה שקרה
נוסע סירב לשלם בסיום נסיעה במונית.
שואל נהג המונית את הנוסע: כמה מהר אתה רץ למרחק 100 מטרים?
הנוסע מסתכל בזלזול בנהג ונוקב במספר השניות בו יצליח לגמוע את המרחק.
נהג המונית, מניח ידו על האקדח ואומר: יש לי משהו שרץ קצת יותר מהר ממך. נראה אותך יוצא מהמונית בלי לשלם.
האיש משלם, אומר תודה והולך לדרכו.
כל הנראה, המציאות היא שמכתיבה את ערכי המוסריות שלנו.
תגובה קטנה שמנוסחת היטב והרסה (בצדק) כתבה שלמה, הפחד הקולקטיבי שיש מהעונש הוא זה שמכתיב לאדם את 'הערכים' שלו, וגם אם לא נרחיק לכת כמו שאבי חברנו תיאר, הרי יש מצלמות אבטחה בכל נמל תעופה וגם מאבטחים, במקרה שהנוסע לא ישלם מספיק שהנהג יצעק 'גנב' או משהו בסגנון כדי שמיידית יתנפלו עליו, כל אדם נורמלי היה מעדיף לשלם לנהג ולהימנע מהסתבכות שלא שווה חומש מהתשלום.
סבתא לשלטון
לייזה מאנדימי מפחד משאפתנותה וכוחה של אישה מבוגרת, שלא לומר מזדקנת? דור של...
X רבע שעה
נתקפנו פתאום
אין כל חידוש בכך שבני אדם מתקיפים בני אדם אחרים. והם גם מתקיפים דברים דוממים למכביר, מגידולים סרטניים ועד מטרות צבאיות וגם עניינים מופשטים כמו דעות שאינן מוצאות חן בעיניהם או תופעות שנראות להם בעייתיות. עניין בפני עצמו הוא קיומם של שני פעלים בעברית המודרנית: להתקיף ולתקוף. ההבדלים ביניהם דקים ובכל זאת קיימים על אף טשטוש מסוים של תחומי המשמעות. דומה ש"לתקוף" מיוחד יותר לפעולה יזומה ומאורגנת, שנראית בעיני האחראים לה מקצועית יותר מאשר התפרצות של אנרגיה מרוכזת, עם או בלי זעם. להתפרצויות מהסוג הזה שמור יותר הפועל "להתקיף", שדומה שבשדות לא מעטים הוא מפנה מקומו ל"לתקוף", אולי במסגרת המעבר התרבותי למקצוענות מקיפת-כל, גם בתחומים שאפשר להתווכח על תחולתה של מקצוענות. למשל, בתחום הכדורגל ניכרת נסיגה של "להתקיף", ששימש באורח עיקרי עד לפני שנים לא רבות מאוד, והשתלטות הדרגתית ועקבית של "לתקוף": קבוצות תוקפות את היריבה על כר הדשא. והרי הכדורגל המודרני מוצג לא פעם כרווי טקטיקה, תכנון, מספרים, מדדים, שיטות ואסכולות – משהו בין תחומי הצבא המודרניים ושחמט. יש על מה להתווכח בעניינים הללו, אך לא זה ענייננו כאן הפעם.
בכל אופן, כיוון שתקיפה דורשת שני צדדים, שני משתתפים בהתרחשות, בין אם היא דרמטית יותר ובין אם פחות, יש שימוש נפוץ בצורה הסבילה. אם מישהו התקיף, מישהו או משהו אחר הותקף. מושא התקיפה, מי שסופג אותה הוא המותקף. סביל ופעיל מסתדרים כאן יפה: התקיף-הותקף. אלא שהעלייה הבולטת של "לתקוף" מותירה ספק או דרגת חופש ובחירה בכל הנוגע לסביל. הרי גם בתקיפה, כשמישהו תוקף, יש מישהו או משהו אחר שסופגים את המכה, את האנרגיה, את תוצאות הפעולה שניכרות עליהם בשל התקיפה. וכך ניצבות שתי אפשרויות: "הותקף" ו"נתקף". הראשונה מזוהה מורפולוגית ובוודאי גם תודעתית כ"בת זוג" של "התקיף". הדבר מותיר אותנו עם הצורה בבניין נפעל, "נתקף".
ואכן, אנו עדים להתפשטות מהירה ורחבה של "נתקף" כצורה הסבילה של "תקף". הדבר ניכר בתקשורת הישראלית שמדווחת על "מטרות שנתקפו" ועל כך ש"נתקפו תשתיות טרור" וכן הלאה כמנהג המקום. אלא שהדבר מביא איתו סיבוך לצד אי-נוחות. היות שממילא הנטייה לציין מי עשה את הפעולה, ובוודאי כשמדובר בעניינים של פעילות צבאית-ביטחונית הכוללת תקיפת מטרות צבאיות או אחרות בסביבתנו הקרובה, אנחנו נותרים עם "נתקף" שנועד למקד את תשומת הלב במטרה, ולא במבצעי התקיפה ובאחראים לה. כשיש "בנק מטרות", מה שמעניין הוא מצב החשבון, היתרה, והתנועות האחרונות.
ובכך נוצרת בעיה לשונית חדשה. הצורה "נתקף" אינה משמשת רק לסביל. בנין נפעל, מורכב, חמקמק, רב-זרועי, מציין גם פעולות שקורות כמו מאליהן (המונח הבלשני לכך הוא inchoative). למשל, כשאנו אומרים ש"הדלת נפתחה" המוקד הוא הדלת, והיא אינה עושה דבר אך גם לא עשו לה דבר: מצבה השתנה כמו מאליו. יתכן שיד אדם פתחה אותה, יתכן שהרוח או משב אוויר "עשו" זאת, או גרמו לכך, או שמא מנגנון רופף אחראי לכך, ועם התרופפותו השתנה מצב הדלת מסגוּר לפָּתוח. דומה לכך הצינור שנסתם והדבר שנשמט מזיכרוננו. כולם דברים שקורים כמו מאליהם.
בניין נפעל משמש גם לציון פעולות רבות יוזמה ופעילות, מאוד לא סבילות, כמו "נלחם". והוא גם משמש לציון סביל מובהק, כמו כשאנו מדברים על פרי שנקטף - מישהו קטף אותו, כמובן, אך מנקודת המבט הממוקדת בפרי, הוא מושא לקטיפה.
אך אם נחזור לתחומי הפעולות הקורות כמו מאליהן, נוכל לשים לב לכך ש"נתקף", בביטויים כמו "נתקף זעם" או "נתקף חשש" ודומיהם, מובנם שמשהו אחז באדם, זעם או חשש וכו'. הדבר קרה מאליו, הוא מוצג בפנינו כחסר גורם פועל שאחראי לתוצאה, כלומר לכך שאדם מסוים זועם או חושש. המובן הזה מחלחל באורח ברור מ"נתקף" במובנים הצבאיים, והדבר בעייתי בעליל. מטרות ב"בנק המטרות", אפילו "קיני מחבלים" ו"תשתיות טרור" או סתם משגרי טילים או עמדות מקלעים צנועות יחסית, אינן "נתקפות" מאליהן. מישהו תוקף אותן, והוא אחראי לתוצאות התקיפה. לכן, השימוש ב"נתקף" בהקשר הנוגע לפעולות אלימות גורר איתו תחושה של ניתוק האחריות והתעלמות ממקור התקיפה. הרי לא יד נעלמה מושכת יתרה מ"בנק המטרות". והיות שכדרכן של תופעות לשון רבות בעברית שלנו אין זה מפתיע לגלות ש"נתקף" הצבאי מחלחל גם ללשון האזרחית היומיומית, כדאי לשים לב לכך שלכל תקיפה אלימה או מכוונת יש שני צדדים: זה שתוקף וזה שמותקף. שלא ניתקף בבלבול או בשכחה פתאומית.
אנטי-גיבור
טלי אשרוַיִּהְיוּ כָּל-פְּקוּדֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל....
X 4 דקות