לבחור בדרך הפילוסופית

על פייר אדו והבחירה לחיות לפי הפילוסופיה הקלאסית
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

לפני שנים אחדות התנהל במרחב האינטרנט הישראלי פולמוס זעיר שנסוב על "אקרופוליס החדשה", ארגון מקומי המגדיר את עצמו בית ספר לפילוסופיה כדרך חיים ומבטיח לתלמידיו כלים לרכישת אושר אישי וסגולות מוסר נעלות. אנשי אקדמיה אחדים יצאו נגד השימוש המטעה והשטחי של מורי הארגון במשנותיהם של אפלטון, אריסטו, אפיקורוס, סנקה ויתר הוגים קלאסיים: מילא שאנשי "אקרופוליס החדשה" הופכים את הפילוסופיה היוונית-רומית לזרם אחד מרבים בסופרמרקט הרוחני של "העידן החדש", נטען אז, הם אף עושים זאת בלי לשלוט בספרות המחקרית הרלוונטית, ובוודאי לא ביוונית עתיקה, שבלעדיה, נאמר, אין להבין כהלכה את המקור.

אפשר שההיסטוריון והפילוסוף הצרפתי פייר אדו היה מצטרף להתקפה על "אקרופוליס החדשה". כאחד מבכירי החוקרים של הפילוסופיה הקלאסית בזמנו (1922-2010), לא היה מתקשה להצביע על העדר דיוק, הבנה לקויה, דלדול רעיוני ושימוש סלקטיווי בכתביהם של חכמי יוון. עם זאת, גם אם קשה להאמין שהיה מצדד בהם ממש, אפשר לדמיין אותו שולח לעבר אנשי הארגון חיוך אוהד. אחרי הכל, אפשר שיותר מאנשי האקדמיה הנוקדנים, הם אלה המבקשים ללכת בדרך הפילוסופים, כפי שהוא מבין אותה וכפי שהוא מסביר אותה בספרו מאיר העיניים "מהי הפילוסופיה העתיקה?"

מבחינתו של אדו, בפרפראזה על דברי קרל מרקס, אין מטרתה של הפילוסופיה לפרש או להבין את נפש האדם, אלא לשנות אותה. אלמלא היה זה לב העניין, לא היה מעניק לספרו את כותרתו זו. ככלות הכל, הספר מציג לפני הקוראים – אמנם באופן חלקי מאוד, אבל שיטתי - את מגוון האסכולות של הפילוסופיה הקלאסית, היוונית והרומית, על עקרונותיהן, הדמויות המובילות אותן, המחלוקות ונקודות הדמיון שביניהן. לפיכך, הולמת לא פחות, למשל, היתה הכותרת "תולדות (או עיקריה של) הפילוסופיה העתיקה".

ואולם לאדו היה חשוב להדגיש כי עצם תפישת הפילוסופיה והגדרתה דורשות עיון מחודש. הפילוסופיה, מבחינתו, אינה מרחב מחשבה תיאורטי, יבש, המנותק מחיי היום-יום, מסוגיות אקטואליות, מן הפסיכולוגיה של העצמי. היא אינה שיח בלבד, כי אם הצעה לאורח חיים, קריאה לאדם לשנות את חייו ולעצב אותם בפועל מתוך בחינה עצמית נוקבת ועל פי עקרונות מנוסחים בקפידה של אסתטיקה, מטאפיסיקה ואתיקה. אמנם עקרונות אלה משתנים מאסכולה לאסכולה, אבל המשותף להם תמיד הוא שאינם נושא לדיון אקדמי גרידא. הפילוסופיה אינה עניין לסקרנות אינטקלטואלית לשמה, ואין לה ערך אלא במימושה. עצם הבחירה באסכולה פילוסופית, בלשונו של אדו, היא "בחירה קיומית, שתובעת מהאדם שינוי מוחלט של חייו, של הווייתו".

נדמה שהרעיון הזה הלך והתעמעמם ככל שהפילוסופיה התגבשה לכלל דיסציפלינה אקדמית מובחנת. שורשי התהליך הזה, כפי שמלמד אדו, באסכולות ההלניסטיות של המאה הראשונה לספירה, שאז (במקביל לעליית הנצרות ולשיעבוד הפילוסופיה לתיאולוגיה) הומרה לראשונה שאלה כמו "האם העולם נצחי?" בשאלה "האם אפלטון מניח שהעולם נצחי?" הדיאלוג הסוקרטי, שנועד מלכתחילה לחולל שינוי בהשקפותיו של השומע ובפועלו, מתחיל אז להיות סוגה של פרשנות, של שינון, ובסופו של דבר, הוא נעשה מקצוע, קרדום לחפור בו.

מכאן ועד הסתגרות אקדמית ושיח יהיר שאינו מחייב ביקורת עצמית והלימה מוסרית המרחק אינו גדול. גם ביקורת מסוג זה אינה חדשה. כבר אפקיטטוס הזהיר מפני אלה "המרצים על אמנות החיים של בני האדם במקום להיות בעצמם בני אדם". פטררקה כתב, כי "חשוב יותר לרצות את הטוב מאשר לדעת את האמת", ושופנאואר ניסח קונטרס "נגד הפילוסופיה האוניברסיטאית". אבל דווקא אדו, המצטט את כל אלה, אינו מרבה בביקורת, אלא מתמקד בהארת האידיאלים של העבר. צעד צעד, אגב ציור דיוקנאות חיים של גדולי רוח, הוא מצליח להראות כיצד הפילוסופיה נועדה בראש וראשונה להציע תמורה נפשית, מוסרית ותרפויטית כאחד. קל להבחין בזאת בכתביהם המעשיים מטבעם של אפיקטטוס או מרקוס אורליוס - בעזרת קצת דמיון, הם עשויים למצוא מקום של כבוד במדפי ה"עזרה עצמית" בחנויות הספרים – אבל אדו מיטיב להדגים עד כמה הדבר נכון גם לאסכולות האתונאיות, ובהן אפילו לימוד הרטוריקה, הלוגיקה, הפיסיקה והפוליטיקה נועדו בראש ובראשונה להכשיר בני אדם לחיים על פי הרוח, על פי המידה הטובה, וחייבו התמסרות מוחלטת לאורח חיים הולם. מטרתו העיקרית של הלימוד, כדברי אפלטון, היא "להבחין בין אורח חיים הגון לקלוקל, עד שבכל מקום שיזדמן שם ישכיל לבחור לו תמיד (...) את הטוב שבהם".

מאלף גם לגלות עד כמה היתה הפילוסופיה העתיקה תורה רוחנית גם במובנו העכשווי-העתיק של הביטוי. אדו מקדיש פרק מרתק לתרגולים הרוחניים שהיו נהוגים באסכולות העתיקות, החל בימי פיתוגורס ועד הניאו-פלאטוניזם המיסטיקאי ממש. תרגילי נשימה, מדיטציה, דמיון מודרך, צמחונות, כתיבה תרפויטית, התבודדות, חתירה ל"איחוד עם הקוסמוס" – כל אלה היו חלק ממילון המושגים של חכמי יוון, כשם שהם חלק ממילון המושגים של העידן החדש, הזוכה לא אחת ליחס, מוצדק רק בחלקו, של בוז וביטול.

במידה רבה, איפוא, אדו מקבל על עצמו את התפקיד הבלתי אפשרי של איחוי הנתק שבין העולם האקדמי לאדם מן השורה, המבקש הדרכה מוסרית, נפשית ומעשית במציאות של מצוקה מתמדת. נאה דורש נאה מקיים, הוא כותב בשפה בהירה ומושכת, שווה לכל נפש כמעט, ועם זאת מעוררת השתאות בעומקה המחקרי והפסיכולוגי. לעניין זה, תרגומו של רון ניולד בהיר וקולח, אבל מהוצאה לאור הסמוכה לאוניברסיטת תל אביב אפשר לצפות לעריכה מרושלת פחות. מילא שרשורי לשון מכוערים כמו "אבל עם זאת גם"; קשה לקבל נוסח ובו "מאמר על המתודה" של דקארט, למשל, מוזכר באותו עמוד ממש כ"מאמר על השיטה".

מכל מקום, אם כדברי רבים מן ההוגים המוזכרים בספר, פסגת העונג היא ההגות, העיון בחוכמה או "בשכל האלוהי", בלשון אריסטו, בכוח חיבורו של אדו אכן לקרב לרגעים את הקוראים למישור שבו החוכמה, המוסר והשלווה נצפים בבהירות כחוויה רוחנית מרוממת נפש. חוויות כאלה, כמובן, מתפוגגות מהר מן הצפוי, אבל גם לצרה זו יש לפילוסופיה העתיקה מענה. "מי שאוחז בחוכמה לרגע אינו מאושר פחות ממי שאוחז בה לנצח", כתב סנקה. אולי די בזה.

ואולי נדרש יותר. קל יותר להישבות בקסמה של הדרך הפילוסופית - תהיה זו דרכם של היוונים או כל דרך רצינית אחרת - מאשר לדבוק בה. על כן, הצעתו של אדו מובנת מאליה פחות מכפי שנדמה, נועזת יותר מכפי שנדמה. היא מבקשת מן הקוראים לא רק לעיין בחוכמה, אלא גם לבחור, לבחור ממש, בטוב.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ארז שוייצר.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על לבחור בדרך הפילוסופית