לג'ל הירוק אין מושג

הגאונות של איינשטיין לא שכנה במוחו, אלא ברשת רחבה של חברים וחברות, בתקופה, בנסיבות ובקשרי הגומלין בין כולם
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בשנת 2017, גיליון כתב העת "נשיונל ג'אוגרפיק" שהוקדש ל"גאונות" ("Genius") ייחס את יכולתו של אלברט איינשטיין לרתום את "מחשבותיו שלו" לאפשרות שלו לחזות את גלי הכבידה, מאה שנה לפני שגלי כבידה התגלו באמצעות טכנולוגיות מתוחכמות ביותר. האם הדבר מוכיח שאיינשטיין אכן היה, כפי שטוענים רבים, "גאון כל הגאונים"?

כולנו כוללים ריבוי: ה"אני" הוא פסיפס, לא אגו יחידני, והדבר נכון לא רק במובן הפואטי אלא אף במובן המדעי

איינשטיין וגם מוחו הפכו לאיקונות – גיבור מדעי קדוש ושריד קדוש שלו – אך האפשרות לחשוב עליו באורח מעט שונה כיום עשויה לסייע לנו לבחון מחדש מחשבות הנוגעות לגאונות ולעצמנו בכלל. יש סיבות אחדות להטיל ספק בגאונותו של איינשטיין: ראשית, עצם הרעיון בדבר "גאונות" זכה לבחינה ביקורתית רצינית במסגרת המחקר העכשווי העוסק ביצירתיות. שנית, בדור האחרון התגבשה תפישה חדשה בדבר הבסיס החברתי של תופעת היצירתיות. רעיונות חדשים נוצרים ברשתות חברתיות, לא בקרב בודדים ולא במוחות בודדים. שלישית, מושג המוח הביולוגי מוחלף בהדרגה על ידי פרדיגמה חדשה המביטה על המוח בהקשר חברתי. עם חלוף הזמן הלך ונעשה ברור במדעי החיים והחברה שבני-אדם הם המין החברתי ביותר מבין כל המינים החברתיים. כיום, אנו יכולים לומר במידה של ביטחון ש"אני" הוא אשליה דקדוקית. כולנו, כפי שטען וולט וויטמן ב״שירת עצמי״ כוללים ריבוי; ה"אני" הוא פסיפס, לא אגו יחידני, והדבר נכון לא רק במובן הפואטי אלא אף במובן המדעי.

קביעות אלו אינן מאתגרות את הייחוד של איינשטיין ושל הישגיו, אבל הן כן משנות את ההבנה שלנו ביחס לאותו ייחוד.

כשאנו מזהים את איינשטיין כגאון, אנחנו לומדים יותר על עצמנו ועל תרבותנו מאשר על איינשטיין עצמו. המושג "גאון" מבוסס על מושג האינדיבידואל כישות הניצבת בנפרד מן החברה, מן ההיסטוריה ומן התרבות – ואפילו מחוץ לזמן ולמרחב. תרבותית, גאונות ממוגדרת וגם שואבת השראה אלוהית – כך שלפגוש גאון משמעו לפגוש אל ממין זכר. יסוד האלוהות הזכרית מוציא את הגאונות מן העולם הממשי אל החלל המקודש. הוא מציב את איינשטיין ואת מוחו במקום נפרד מאיתנו.

בעולם הממשי, אין דבר כזה גאון שהוא זאב בודד. כל גאון, כמו כל אדם, הוא רשת חברתית. וכל גאון ניצב על כתפיה של רשת חברתית, לא על כתפי ענקים

בעולם הממשי, אין דבר כזה גאון שהוא זאב בודד. כל גאון, כמו כל אדם, הוא רשת חברתית. וכל גאון ניצב על כתפיה של רשת חברתית, לא על כתפי ענקים. כדי שהמושג המקובל והשגור "גאון" יהיה בעל משמעות, הוא יצטרך להיות נטוע בגֶנים, בנוירונים, או בשניהם. במקרה כזה, גאונים היו מופיעים באקראי ומפוזרים ברחבי המרחבים האינטלקטואלים והתרבותיים. והנה, המחקרים המקיפים ביותר העוסקים בגאונות, פרי עבודתם של מדעני החברה, הראו שגאונים אינם מופיעים באורח אקראי. להפך: גאונות מתארגנת בהצברים.

העובדה שמעשים יצירתיים ומי שעושים אותם מתארגנים בהצברים הייתה ידועה בעולם הקדום. המחקר המודרני מראה שהצברים יצירתיים מופיעים, באורח שאפשר לחזותו, בתקופות של ירידה מהירה או של צמיחה מהירה בקרב ציוויליזציות. אנחנו גם יודעים שרעיונות חדשים, תאוריות וטכנולוגיות חדשות, מופיעים בעת ובעונה אחת במקומות שונים באותם סביבות תרבותיות, והם גם חולקים דמיון משפחתי. הגרסה הספציפית שסופה לשרוד ולגבור והאדם או האנשים שזוכים לקרדיט על החידוש – כל אלו תלויים במשא ומתן, בפוליטיקה, ביחסי ציבור, במבנה האישיות של דמויות מסוימות, בקשרים ובמקרים אחדים (קחו כדוגמה את מהנדס החשמל ניקולה טסלה) בתוצאות של מחלוקות על פטנטים.

ניקולה טסלה

עוד גאון: ניקולה טסלה (בגיל 34, סביב 1890). תצלום: נפוליאון סרוני, ויקיפדיה

הרעיון שאותן "מחשבותיו שלו", בהתייחס לאיינשטיין, היו אחראיות לתובנות שלו באשר לגלי כבידה מתעלם משיתוף הפעולה שלו עם מישל בסו ומרסל גרוסמן במהלך ניסוח התאוריה הכללית. היה זה גרוסמן, למשל, שעזר לאיינשטיין עם הגאומטריה ועם מושג הטנסורים שהוא נזקק להם כדי להגיע לניסוח פורמלי של התאוריה. באותו האופן, הדיוקן של איינשטיין המצייר אותו כפקיד פטנטנים שהיה זאב בודד ושפרסם את המאמרים המהפכניים בשנת 1905 מתעלם מרשת השפעות רחבה ומורכבת – מניוטון ועד לורנץ, פואנקרה ומינקובסקי. ראייה כזאת גם מעלימה את תפקידם של חבריו, מוריו ועמיתיו בתחום הפיזיקיה, וכן של אשתו הראשונה, מילבה מאריץ', ושל עוזרו לעניין מתמטיקה, ולתר מאייר.

מה שחשוב לשים לב אליו הוא לא שאיינשטיין עבד עם אחרים והיה תלוי בהם. מה שחשוב הוא שאיינשטין הינו האחרים הללו – הם מגולמים בישותו כרשת חברתית

מה שחשוב לשים לב אליו הוא לא שאיינשטיין עבד עם אחרים והיה תלוי בהם. מה שחשוב הוא שאיינשטין הינו האחרים הללו – הם מגולמים בישותו כרשת חברתית. כשמבינים את כל האנשים שתרמו לכך שאיינשטיין יהיה איינשטיין, האם התווית "גאון" באמת מסייעת לנו להבין אותו, או שמא מדובר בלא יותר מאשר ייצוג בלתי מבוקר של חרדת קודש וסגידה עיוורת?

כיצד נראה הצבר הגאונות של איינשטיין? המאמרים של איינשטיין בשנת 1905 הופיעו בתוך פריחה תרבותית של רעיונות, המצאות ותגליות שהתרחשו בכל רחבי הקשת של האמנותיות, מדעי הרוח והמדעים בין 1840 ו-1930. הצבר הגאונות של איינשטיין בפיזיקה כלל מאורות כגון פלנק, טסלה, מרקוני, ווסטינגהאוס, מדאם קירי, האחים רייט, אמי נתר (Noether), גרטרוד סטיין ואדיסון. שני החידושים הגדולים בפיזיקה שהיו עתידים להתמיד כחלק מהליבה של הפיזיקה בכל מהלך המאה ה-20 ועד למאה ה-21 – תורת היחסות ומכניקת הקוונטים – נולדו בשנים הראשונות של המאה ה-20.

אקדמיית אולימפיה, סולובין, הביכט, איינשטיין

מייסדי אקדמיית אולימפיה לדיון בפיזיקה ופילוסופיה: הביכט, סולובין ואיינשטיין (ברן, 1903). תצלום: אמיל וולנוויידר, ויקיפדיה

הרחבת הצבר הגאונות כך שהוא יכלול את תחום המוזיקה מעלה שמות כגון סיבליוס, פוצ'יני, דביסי, שנברג, סטרווינסקי ושרל איב. חידושים בספרות כוללים את עליית הרומן, את הטרנסצנדנטליזם האמריקני, את הריאליזם, זרם התודעה וצורות מגוונות של מודרניזם, נטורליזם ועלייתה של ספרות הילדים, הרנסנס של הרלם של שנות ה-20 של המאה העשרים ועוד. הייתה הדדיות מלאת סימפתיה שקישרה בין הקוביזם (כפי שהוא מיוצג על ידי "העלמות מאביניון" של פיקסו, משנת 1907) ותורת היחסות. שניהם כללו אתגרים לתפישות המקובלות באשר לחלל ולזמן.

התקופה שבין 1840 ו-1930 הייתה גם עדה למהפכה קופרניקאית של ממש, עם עלייתם והתגבשותם של מדעי החברה. התקופה האמורה יכולה להיחשב לעידן הקלאסי של היסוד החברתי, תקופה שהציבה במרכז את הרעיון שאנחנו יצורים חברתיים לפני ולפנים.

על ידי התבוננות במיתוס של המוח של איינשטיין, אנו יכולים להבין כיצד מיתוס האינדיבידואליזם אינו חי בשלום עם המציאות האבולוציונית לפיה אנחנו תמיד, וכבר ובכל מקום, חברתיים

בסופו של דבר, על ידי התבוננות במיתוס של המוח של איינשטיין, אנו יכולים להבין כיצד מיתוס האינדיבידואליזם אינו חי בשלום עם המציאות האבולוציונית לפיה אנחנו תמיד, וכבר ובכל מקום, חברתיים. הסטטוס הייחודי של איינשטיין אינו עניין הקשור לגנים, לנוירונים, לתופעות קוונטיות או למוח הביולוגי. הארכיטקטורה של המוח שלו שיקפה את החוויות שלו בעולם, את כל הרשתות החברתיות שהוא נתקל בהן בחייו. מאז שנות ה-90 של המאה שעברה, ההתפתחויות במדעי המוח החברתיים, המחקרים העוסקים בפלסטיות של המוח, באפיגנטיקה ובתורת הרשתות הזינו התפתחות משמעותית בהסבר לגאונות של איינשטיין – כוונתי לפרדיגמה של המוח החברתי.

הרעיון לפיו יש לנו מוחות חברתיים עלה מתוך השערות על הקשר בין גודל המוח והמורכבות החברתית. החל בשנות ה-20 של המאה שעברה, ולאחר מכן באורח שיטתי יותר בשנות ה-50, ההשערות הללו נבחנו במחקרים שהתמקדו בפרימטים לא אנושיים. שתי השערות סותרות הניעו את המחקר: מוחות גדולים יותר הובילו לרשתות חברתיות גדולות יותר וצפופות יותר; או שרשתות חברתיות גדולות יותר וצפופות יותר הובילו למוחות גדולים יותר. עם הזמן, נראה סביר יותר לשער שגודל המוח, וגודלן וצפיפותן של הרשתות החברתיות, היו כרוכות יחד בקו-אבולוציה, כלומר בהתפתחות שלובה.

כל זאת הוליך להתגבשות ההשערה בדבר מוח חברתי, שהחלה להופיע בספרות העוסקת בחקר המוח החל בשנת 1990. בתחילה, ההשערה זיהתה אזורים ספציפיים במוח (כולל, למשל, האמיגדלה והאינסולה) כ"מוח החברתי". מחקרים חדשים יותר מורים על כך שעלינו לראות במוח כולו ישות חברתית ותרבותית. במלים אחרות, המוח הוא אבר מורכב שמקורו ופעולותיו נמצאים בצומת של כוחות ביולוגיים, סביבתיים וחברתיים. בראשית המאה ה-21, השערת המוח החברתי החלה למצוא את מקומה במחקר על אוטיזם, סכיזופרניה ונושאים קלאסיים נוספים בתחום הפסיכיאטריה.

מוח

פחות אישי ממה שחושבים. תצלום: נטשה קונל

הסיפור על הפתולוג תומס הרווי שהסיר את מוחו של איינשטיין במהלך נתיחה שלאחר המוות ב-1955 מוכר וידוע. אך מעניין לציין שבין 1955 ו-1985, לא נערכו שום מחקרים על השקפים של המוח שהרווי שימר. המחקרים שנערכו בין 1985 וראשית שנות ה-2000 לא הובילו לשום תוצאות. המאפיינים הראויים לציון של מוחו של איינשטיין שמדענים מסוימים זיהו היו מעוררי מחלוקת, ומומחים רבים שחקרו את מוחו של איינשטיין לא מצאו בו שום דבר בלתי רגיל. מדען מוח אחד אמר שבסך הכול מדובר במוח זקן וחולה. מה שהנחה את המחקרים הללו הייתה הנחה שגויה שהשכל הוא המוח, וכן הנחה אותם חוסר יכולת "לראות" את החיים החברתיים כמוקד החשוב שבו פועלים הכוחות הגורמים שמעצבים את ההתנהגויות, את הרגשות ואת המחשבות שלנו.

המוח החברתי מציע תפישה רבת עוצמה לאין ערוך: חשיבה רשתית, שמסוגלת לחבר בין החלקים הקטנים ביותר, כגון נוירונים, על פני ממדים שונים ורבים אל הרשת הגלובלית, רשת המידע והתקשורת

יחד עם זאת, המיתוס לפיו אנו המוחות שלנו ממשיך לחיות ולהתקיים במדע, בפוליטיקה ובתרבות. המיתוס היה הבסיס להכרזה של הנשיא בוש ששנות ה-90 יהיו "עשור המוח", וליוזמה של הנשיא אובמה BRAIN משנת 2013, וכן של תכניות דומות באירופה, במזרח התיכון ובסין. חקר המוח עדיין רדוף על ידי מיתוס האינדיבידואליזם, שביסודו של דבר הוא מיתוס המוח היושב לו בתוך קופסה. הסרט "מטריקס" הוא עיבוד אמנותי של המטפורה הזאת. המוח החברתי, לעומת זאת, מציע תפישה רבת עוצמה לאין ערוך: חשיבה רשתית, שמסוגלת לחבר בין החלקים הקטנים ביותר, כגון נוירונים, על פני ממדים שונים ורבים אל הרשת הגלובלית, רשת המידע והתקשורת. אל תחשבו על מוח בקופסה, אלא על "connectome", כלומר "יחידת חיבור" – שבה הכול, החל בתאים ונוירונים, דרך רשתות נוירונים, הגוף, המיקרוביום שלו וגם אבריו, ועד ליחסים החברתיים והסביבה מחוברים על ידי זרימה של מידע.

חלפו 65 שנה מאז שמוחו של איינשטיין הוסר במהלך נתיחה, ועדיין – הדיון העשיר ביותר במוחו של המדען הדגול לא התקיים באולמות המדע והפילוסופיה, אלא בארץ הטלוויזיה. ב-21 ביולי 1999, אנשים בקהל שנכח בתכניתו של דייוויד לטרמן הורשו לשאול שאלות שהופנו ל"מוח של איינשטיין", דגם של מוח שהונח בקנקן מג'לטין ירוק. כשהם הציגו את שאלותיהם, נאמר להם שבעקבות מותו של איינשטיין ב-1955, הם מדברים אל רקמה מתה, שאינה מסוגלת להשיב להם. הקטע הקומי הזה תרם יותר למדעי המוח מאשר כל המאמרים וההרצאות העוסקים במוח של איינשטיין.

 

סאל רסטיבו (Restivo) הוא סוציולוג-אנתרופולוג, לשעבר נשיא ה-Society for Social Studies of Science והעורך הראשי של האנציקלופדיה Science, Technology, and Society: An Encyclopediaספרו האחרון עד כה הוא Einstein’s Brain: Genius, Culture and Social Networks

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: סבון ג'לטין ירוק על קפיץ. תצלום: Thinkstock Images, אימגבנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סאל רסטיבו, Zócalo.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על לג'ל הירוק אין מושג

01
בלבלבלה

הגאון נחשב גאון מתפיסותהם המגדירות של מטומטמים לאדם פרא פשוט יש גישה וחופש מנטלי למידע הזורם מטיבעו ולאדם יש יכולת לקלוט , האדם הפיראי/חופשי שווה״גאון״יצירתי ובן האדם המאולף עבד למערכתיות והגדרותיה המצרות את יכולותיו הרחבות מיום היוולדו למסגרת היוצרת דפוסי מחשבה כלכך שגויים שיהיה קל לנתב את עדר בניי האדם לפי האינטרסים העכשויים של השילטונות , חבל שאתם מנסים להגדיר את שאינכם במקום להביט על עצמכם ולבטל את הגדרותיכם התפיסתית את המציאות המלאה בקיום מעבר להגדרה והיחס היוצרת אותה ואת הבורות החומרית

02
ג'ון דו

שוב פעם מנסים לדחוף לנו רעיונות פמיניסטיים במסווה של הגות מדעית. נשים אוהבות בעיקר לדבר והן מנסות להפוך את החולשה הזו לתפיסת עולם. כמובן שיש יוצאות דופן, אך אלו, כמו הגברים, מתרכזות בעשייה ופחות בדיבורים.

03
גליה

הפרשנות של הגאונות קשורה לתקופה ולמקום. בחינות אי.קיו. שוקלות ורודפות עד חורמה אחרי גודל החוכמה עד כדי כך שמפספסים חכמים שמגיעים לציונים נמוכים יותר רק משום שהם חושבים יותר לאט למרות שחשיבה איטית יכולה להביא ליתר עומק, מציינות את ההגזמה של אינדיבידואלים. העובדה שמתחילים להכיר בהשפעה החברתית על המוח, שלהיחשב לגאון קשור לעתים קרובות למזל או אפילו ליחסי ציבור כמו במקרה של אדיסון, מציינת, לדעתי, תקופה שבה יורד ערך האינדיבידואליזם המוגזם שיוצר תחרות אכזרית ודיכוי, ומעלה את ערך שיתוף הפעולה והערכה מחודשת של תרומת החברה כולה לסוגים שונים של הישגים.

04
עומר

קשקוש

העובדה היא שאנשטיין הוא זה שנתן לרעיונות הללו ניסוח, כיוון ואלגנטיות, איש לא עשה זאת לפניו

ברור שהוא לא חי בחדר סגור, וברור שהוא ינק מגאונים אחרים כמו ניוטון

אבל הנסיון לרדד את היצירותיות הפנומליות למין מארג ספגטי של דבילים שחושבים ביחד ומגיעים לתובנה אלוהית כמו שלו הוא דבילי

06
איש חופשי

לא ברורה לי כל כך מה המאמר רוצה להגיד.
איינשטיין היה אדם יוצא דופן וגם גאון.
הוא חי בתקופה הכי מדהימה מדעית עד כה בתולדות האנושות, ואולי בכלל.
ועדיין התרומה שלו יחודית מאוד.
ניתן לטעון שאם הוא לא היה, אזי מה שהוא גילה היה מתגלה בכל מקרה תוך זמן קצר של כמה עשרות שנים לכל היותר, ועדיין הוא הביא כמות מדהימה של פריצות דרך בזמן קצר ביותר.

07
איתי עברי

גאון הוא אדם חכם לעומת האנשים סביבו,
לכן גם האני של כל אחד מאיתנו תמיד מתייחס לאני מול החברה הקרובה והמוכרת. זו אחת היכולות החברתיות שלנו להבין ולהגדיר את עצמנו מול החברה בה אנו חיים.