לדבר על הקיר

אני יודעת מיהו בנקסי.

זה נודע לי לגמרי במקרה ביוני 2014, במונית לונדונית טיפוסית, בדרך לתערוכה של בנקסי שהתקיימה בגלריה S2. נתתי לנהג המונית את כתובת הגלריה ופטפטתי עם חברתי במושב האחורי על כך שאנחנו בעצם מתגנבות לתערוכה לפני פתיחתה. ״אמרתם בנקסי?״ התערב הנהג בחוסר נימוס אנגלי, ״אני מכיר אותו! קוראים לו רובין גנינגהם וביחד ציירנו על קירות בבריסטול לפני עשרים שנה. אנחנו חברים בפייסבוק.״

כמובן שהוכיתי תדהמה לנוכח המידע הסודי ביותר בעולם האמנות, שהוגש לי בנונשלנטיות בנסיבות הכי רנדומליות, על ידי נהג מונית לונדוני שעצר לי באמצע הרחוב. בהתרגשות עצומה נכנסתי לגלריה ושיתפתי מיד את אחד הגלריסטים בתגלית המסעירה. ״אה, יש הרבה השערות לגבי זהותו של בנקסי, אני כבר לא מתרגש מהעניין״, כך אמר וכמו שפך על ראשי דלי של מי קרח.

האמת היא שזאת תגובה מובנת עבור מי שמייצג אמן שהפרסום שלו נשען לא מעט על מסתורין. ניתן לומר שהעיסוק בחשיפת זהותו של בנקסי, אמן הרחוב המפורסם בעולם, אינו נופל בהיקפו מהעיסוק ביצירותיו. המיתולוגיה שהתפתחה סביבו במהלך העשור האחרון מזינה ספקולציות שיצרו באז מטורף סביב כל דבר שמתקשר לבנקסי, והדבר כמובן מתורגם לכסף רב.

השם רובין גנינגהם אינו חדש. למעשה, זהו השם שעלה לכותרות בשנת 2008, כאשר העיתון הבריטי The Daily Mail חשף תחקיר שהוביל לאחד בשם רובין גנינגהם, יליד 1973 מבריסטול, שכישרונו זוהה כבר בימי בית הספר. מאז נחשפו עוד פרטים סותרים ושמות שונים במטרה לטשטש את זהותו האמיתית של האמן הנודע. למשל, ב-2013 התפרסמה הודעה לעיתונות ובה נמסר כי בנקסי נעצר וזהותו נחשפה. פול הורנר היה השם החדש שהציף את המדיה, עד שהתברר שמרוב תשוקה לפתור את התעלומה, העיתונות נפלה קורבן למתיחה שיזם הורנר עצמו, עיתונאי במקצועו.

הסיבה שאמני רחוב מאמצים כינויים כדי להסתיר את זהותם נובעת מהאופי הבלתי חוקי של פעילותם. אסור, על פי החוק, לפגוע ברכוש במרחב הציבורי ולכן אמני הרחוב פועלים בלילות, עטויים בקפוצ׳ון או במסיכה ומסתתרים מהמשטרה וממצלמות האבטחה. אמני הרחוב נבדלים זה מזה בסגנונם ובאיכות יצירתם אך המקרה של בנקסי הוא ייחודי מפני שהוא הפך למותג מבוקש ומעורר עניין גם מחוץ לעולם האמנות.

שיגעון בנקסי הגיע לשיא באוקטובר 2013, כאשר בנקסי עשה לעצמו רזידנסי של חודש בניו יורק, ובמהלכו יצר כל לילה יצירה חדשה, שאותה העלה לאתר שלו. מאותו רגע החל מרדף שהפך לספורט של אלפי ניו יורקרים, במטרה לחשוף את מיקום היצירה ולהגיע אליה לפני שציירי הגרפיטי יחבלו בה. כי זאת יש לדעת, ליצירותיו של בנקסי חיים קצרים מאד. אם הן לא נגנבות, הן מושחתות על ידי עמיתים קנאים או מוסרות (יחד עם הקיר) ונשלחות למכירה פומבית. אנשים שקמו בבוקר ומצאו ציור של בנקסי על הקיר שלהם, מיהרו לנכס אותו לעצמם ובמקרים מסוימים אף הציבו שומר 24 שעות ביממה או הזמינו תריס שיכסה את הציור ויגן עליו. יש כאן פרדוקס, שהרי אמנות רחוב נועדה לציבור ברחוב, אך לפי החוק, גם הקיר החיצוני של בית שייך לבעליו.

יצירות של בנקסי נמכרות במאות אלפי דולרים. בנקסי עצמו אינו שותף לרווחים. אמנם יש כאן אבסורד אבל כנראה שאין צורך לדאוג לו. הוא יוצר גם עבודות למכירה, כמו בתערוכה הלונדונית שנסעתי אז לראות, ויש גם מרצ׳נדייז בשפע.

יצירה של בנקסי

יצירה של בנקסי. תצלום: זק אינגליס

בהקשר זה, אחד הסיפורים המשובחים אודות הרפתקאותיו של בנקסי בתפוח הגדול התרחש בדוכן מזכרות ליד סנטרל פארק, בשורה של דוכנים תיירותיים המציעים מזכרות ותמונות. במהלך חודש הרזידנסי בעיר, בנקסי הקים שם דוכן של עבודותיו ותמחר את כולן במחיר אחיד של ששים דולר, אלפית ממחיר השוק. מצלמה שהוצבה מול הדוכן תיעדה את המוכר המנומנם ואת העוברים והשבים שלא התרגשו, בלשון המעטה, מהיצירות המוצגות. עם סגירת הדוכן בשעה שש בערב, המכירות הסתכמו ב- $420 עבור שמונה עבודות שנמכרו לשלושה אנשים (אישה אחת התעקשה לקבל הנחה של 50% עבור שתי עבודות). הערך הריאלי של העבודות היה רבע מיליון דולר. הזוכה הגדול היה בחור משיקגו שרכש ארבעה בדים גדולים כדי לקשט את ביתו החדש. למחרת היום, בנקסי פרסם את סרטון וידאו המתאר את הנעשה בדוכן ובמקביל הודיע שמכירה זו הייתה חד פעמית ושהדוכן לא יוקם בשנית.

הרבה אנשים לקחו קשה את העובדה שפספסו מציאה ממש מתחת לאפם אך עבור מי שתוהה מדוע אנשים לא זיהו שמדובר ביצירות של בנקסי, התשובה היא שההקשר התיירותי ואופן התצוגה של העבודות לא עוררו כל ציפייה ליצירות בעלת ערך.

מדוע דווקא בנקסי הפך למפורסם מכל אמני הרחוב? בעיקר בגלל המסרים של יצירותיו. הוא משול לא פעם לרובין הוד של האמנות, לשופר של הנחשלים והמקופחים. הוא לא מהסס לשחוט פרות קדושות, גם אם מדובר בבית המלוכה הבריטי, כמו למשל, בעבודה המתארת ילד קטן, הישוב על ברכיו מול מכונת תפירה ותופר שרשראות של דגלי בריטניה לכבוד יובל הששים של המלכה אליזבת. בנקסי עוסק רבות באירוניה של תרבות הצריכה ובהקשר זה יצר את עבודתו השאפתנית ביותר: פארק שעשועים בשם Dismaland על משקל דיסנילנד (dismal פירושו "עלוב"). הפארק, בעל האופי הקודר נבנה על חורבותיו של פארק שעשועים נטוש בעיירת חוף בריטית לא הרחק מבריסטול, מקום הולדתו של בנקסי. המטרה שלו הייתה להגחיך את הקלות הבלתי נסבלת של השעשוע שההמונים מתמכרים אליו. בפארק האנטי-שעשועי של בנקסי, העובדים עטו פנים זעופות במקום חיוכים, בלונים שחורים החליפו את הצבעוניות האופיינית ועליהם נכתב ״אני אימבציל״. המספרים מדברים בעד עצמם: המונים נהרו לפארק, שהיה פתוח רק במשך חמישה שבועות בקיץ 2015, ובמהלכם ביקרו במקום כ-150,000 איש.

הרבה אבסורד יש בסיפור של בנקסי. מדובר בסוג של אוקסימורון – תופעת ההערצה של מפורסמים אנונימיים. בטמן, סופרמן, כך גם בנקסי, הגיבורים המסתוריים, המגנים על חלשים ומשמשים להם לפה. חייבים להזכיר גם את אלנה פֶרַנְטֶה, הסופרת האיטלקייה הכותבת בשם בדוי, שככל שספריה יותר פופולריים כך גדל העיסוק בזהותה. גם אם נדמה לנו שאנחנו מכירים את גיבורינו המסתוריים, הרי שאנחנו מתקשים להשלים עם העובדה שזהותם חסויה. יתכן שהדבר קשור לתרבות השיתוף ולקלות הבלתי נסבלת של החשיפה המאפיינת את תקופתנו. הצורך בתהילה ובהתבלטות מביא אנשים לחשוף את קרביהם המדממים בפרהסיה ללא כל היסוס – ראו תכניות ריאליטי למיניהן. אפילו בתוכניות בישול ממהרים המשתתפים לדחוס לתוך שלוש דקות של זמן מסך את פרטיהם האינטימיים ביותר. ככל שתרבות השיתוף היא גורפת, כך קשה יותר לקבל את אלה המסתתרים מפניה.

והנה, אולי התעלומה אכן נפתרה סוף סוף. מחקר אקדמי שנערך באוניברסיטת קווין מרי בלונדון נעזר בטכניקה סטטיסטית, שנועדה במקור לאיתור פושעים וטרוריסטים, כדי לזהות את בנקסי. מדובר במודל של מיפוי גיאוגרפי, שבמקרה זה השווה בין מיקומיהן של כל העבודות המיוחסות לו ובין תנועתם של אנשים ששמם עלה בהקשר של פיענוח זהותו. ובכן, מי שזוהה כבנקסי בתוצאות המחקר הוא אכן רובין גנינגהם.

ואם באבסורד עסקינן, העובדה שצוות חוקרים באקדמיה הקדישו משאבים כדי לפענח את תעלומת הזהות של בנקסי מוכיחה את מידת חוסר הסובלנות הקיימת היום ביחס לפרטיותו של אדם מפורסם.

מעבר לכך שדובריו של בנקסי מכחישים את הזיהוי לכאורה, ומומחים טוענים ששיטת המחקר אינה מדויקת, אם אכן זהותו נחשפה, בנקסי עלול להיעצר באשמת פגיעה ברכוש ציבורי וכך נאבד אמן מרתק. לא חבל? אולי פשוט צריך להניח לו להמשיך ליצור ולספק לנו דרמה בעודנו לומדים שלפעמים מוטב לא לדעת הכול, גם כי לא הכול רלוונטי.

דבי לוזיה  מחברת הספר ״מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך – על עולם האמנות בעידן של שינוי". היא חוקרת תרבות, בעלת גלריה שטרן וכתבת האמנות של מגזין ליידי גלובס.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דבי לוזיה.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על לדבר על הקיר

03
דיויד גלסמן

יופי של כתבה.
כרגיל דבי כותבת ברור ובגובה העיניים, בסגנון, שפה ותוך שימוש בדוגמאות שמדברים אל ומעשירים את נקודת מבטם גם של החובבן וגם של מי שמבין יותר.
שאפו. (וחג שמח!)