לדעת מעל ומעבר

בסרטון משעשע זה, מסביר חוקר המוח בובי קסת׳ורי (Kasthuri) רעיונות מרכזיים בתחום המחקר שלו למספר אנשים: ילד בן 5, נער בן 13, סטודנטית לתואר ראשון, דוקטורנטית למדעי המוח, ויזם מומחה בתחום. הוא משוחח בצורה רצינית ובגובה העיניים עם כל אחד מהם, אך מתאים את אופי ההסבר המדעי לרמת ההבנה של שותפיו לשיחה. רובנו נסכים שיש חשיבות רבה לתהליך המודגם בסרטון זה, כלומר הנגשה של ידע מדעי לכלל האוכלוסייה עם ההתאמות הדרושות לרמת ההבנה והעניין של כל אחת ואחד. רוב המדענים מקדישים חלק ניכר מזמנם לפעילויות למען הציבור והקהילה הלא-מדעית: כתיבת מאמרים בשפה פשוטה לעיתוני מדע פופולרי, הרצאות במסגרות חינוכיות שונות, או שיתוף ממצאי המחקר עם הקהל הרחב דרך רשתות חברתיות ואמצעי תקשורת. פעילות זו מתאימה לגישה של החברות המערביות המודרניות, אשר דוגלות בשקיפות וחופש גישה למקורות מידע. האינטרנט חשפה את כולנו לכמויות גדולות מאוד של מידע, בד בבד עם פריחתם של מקורות מידע פסאודו-מדעיים רבים שאינם מהימנים או שקריים לחלוטין. אולם, גישה זו של שיתוף הידע המדעי לא הייתה תמיד הגישה המקובלת בקרב האליטה האינטלקטואלית, ולאורך ההיסטוריה התקיימו דיונים רבים לגבי הצורך בכך ואופן שיתוף הידע עם הציבור.

קרל סייגן (1987): אסטרונום, אסטרופיזיקאי, אסטרו-ביולוג - הזכור בעיקר כמנגיש ידע מדעי לציבור הרחב. תצלום: קנת' צירקל, ויקיפדיה

אופיו הכריזמטי של הומבולדט ויכולתו המופלאה לתאר את הטבע אפשרו לו להגיע לקהל שומעים גדול באירופה ובעולם כולו - כולל נשים שבאותה התקופה לא הורשו ללמוד באוניברסיטה - וספריו הפופולריים אף העניקו השראה לצ׳רלס דארווין בעת מסעו לדרום אמריקה

אחד מהחוקרים הראשונים שקידם את הגישה הפתוחה הזו היה חוקר הטבע הגרמני המפורסם אלכסנדר פון הומבולדט. בנובמבר 1827, לאחר ששב לברלין ממסעותיו ביבשת אמריקה, פתח הומבולדט בסדרת הרצאות פופולריות באוניברסיטה, שנפתחו ללא תשלום לקהל הרחב. מאות אנשים, מכל המעמדות והרקעים, התגודדו באולם בכל אחת מששים ואחת מהרצאותיו על נפלאות הטבע וסודות היקום. נשים, שבאותה תקופה לא הורשו ללמוד באוניברסיטה או להשתתף במפגשים של אגודות מדעיות, ניצלו את ההזדמנות לרכוש השכלה מדעית ישירות מאחד החוקרים הגדולים של אותה תקופה. אופיו הכריזמטי של הומבולדט ויכולתו המופלאה לתאר את הטבע אפשרו לו להגיע לקהל שומעים גדול באירופה ובעולם כולו, וספריו הפופולריים אף העניקו השראה לצ׳רלס דארווין בעת מסעו לדרום אמריקה (על פעילותו של הומבולדט ניתן לקרוא בספרה של אנדריאה וולף, ״המצאת הטבע״).

כבר בעת העתיקה העסיקה הסוגייה של שיתוף הידע המדעי עם קהל הרחב את האליטה האינטלקטואלית והפוליטית. בתרבויות המסופוטמיות (בעיראק של היום) ביצעו מעקב תצפיתי מדוקדק אחר מיקומם של גרמי השמיים ושינויי מזג האוויר. החוקרים הגיעו לתובנות שמשרתות אותנו עד היום, כגון חישוב אורך השנה השמשית, חלוקת השנה לעונות והשתנות אורך היום בהתאם לתקופה בשנה. ידע זה היה בעל השלכות רבות הנוגעות לחקלאות ולקביעת מועדי החגים. יחידות הזמן המודרניות הן ירושה מהמסופוטמים, לרבות השעה, הדקה והשנייה. הדרך שבה שיתפו החכמים ידע זה עם הציבור הייתה על ידי יצירת מארג סיפורים ואגדות מיסטיות על אלים ויצורים על-טבעיים המחזיקים באותו ידע ״אלוהי״. אחד מסיפורים אלה הוא האגדה על אנמדורנקי, השביעי ברשימת המלכים השומריים הגדולים, שעלה לשמים ולמד מן האלים את הידע הנשגב, וחזר לארץ כדי להנחילו לאנושות.

הצלחה מדעית מסופוטמית עד היום: כרטיס ברכה לראש השנה, החל בחודש תשרי (אוסטריה, 1910): "תשרי", מהמילה האכדית ל"התחלה". תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה

היהודים השבים מן הגולה בבבל ליהודה בימי המלך כורש הביאו עמם את ידע מדעי זה יחד עם האגדות המלוות אותו, ושילבו אותו בספרי המקרא. דוגמה לכך ניתן למצוא בסיפורו של חנוך בן ירד, השביעי בשושלת בניו של אדם (המקביל לאנמדורנקי, השביעי בשושלת המלכים הגדולים). על פי המקרא וספר חנוך, שחלקים ממנו נמצאו בין מגילות קומראן שבים המלח, נלקח חנוך אל האלוהים שבשמיים, כמו אנמדורנקי, והתהלך עימו כדי ללמוד את סודות היקום ולהעבירם לשאר בני האדם. רמז לאותו ידע אסטרונומי שהעביר חנוך לבני האדם נמצא בגיל שבו נלקח חנוך אל האלוהים, 365, מספר הימים שבו משלים כדור הארץ הקפה סביב השמש (״וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים״, בראשית ה׳, פסוקים כג׳-כד׳). חשוב לציין שכוהני בית המקדש, אשר ראו בחנוך את אביהם הרוחני, לא רק שירתו בבית המקדש, אלא גם היו מורי הציבור. במשך רוב ימות השנה הם עברו בין תושבי הארץ ולימדו את חוקי היהדות ומצוות התורה את כל בני ישראל. הם אמנם לא שיתפו עם הציבור את החישובים המתמטיים המורכבים שנדרשו לבניית לוח השנה היהודי (שבאותה תקופה היה לוח שמשי ולא הלוח הירחי הנוכחי), אך הם ראו עצמם כשליחים האחראים על העברת הידע לציבור הרחב. ידע  זה שימש מקור לכוחם ולסמכותם של אנשי הכהונה באותה תקופה.

היות שסיפורים דומים על ישויות על-טבעיות המחזיקות בידע נשגב נפוצים כמעט בכל התרבויות, ניתן להניח שיש לסיפורים אלה כוח שכנוע רב והם שימשו כלי יעיל להשגת אמון הציבור ושיתוף ידע החוסך את הצורך בשיתוף ולימוד חישובים מתמטיים מסובכים, נתונים אמפיריים, או הוכחות לוגיות

סיפורים ואגדות דומים על אלים ודמויות מיסטיות, האחראים על העברת הידע האלוהי לבני האדם, ניתן למצוא בקרב עמים ותרבויות בכל העולם. ברוב התרבויות ישנה ישות אלוהית המייצגת את החכמה, התבונה או המדע: האל המצרי תחות, האל השומרי אֶנְכִּי, האל האצטקי קֶצַלְקוֹּאַטְל, האל ההודי גַנֶש, ועוד רבים אחרים. במיתולוגיה היוונית ניתן למצוא את סיפורו של פרומתאוס, הטיטן המתחוכם הגונב את האש, המסמלת את הידע, מאבי האלים זאוס, ומוסר אותה לשאר בני האדם (פירוש השם פרומתאוס הוא ״החושב מראש״, בניגוד לאחיו אפימתאוס, ״המבין לאחר מעשה״). היות שסיפורים דומים על ישויות על-טבעיות המחזיקות בידע נשגב נפוצים כמעט בכל התרבויות, ניתן להניח שיש לסיפורים אלה כוח שכנוע רב והם שימשו כלי יעיל להשגת אמון הציבור ושיתוף ידע החוסך את הצורך בשיתוף ולימוד חישובים מתמטיים מסובכים, נתונים אמפיריים, או הוכחות לוגיות. גלגול מודרני של סיפורים מיתולוגיים אלה ניתן למצוא במגוון סיפורי הילדים המסבירים תופעות טבע שונות בצורה מטאפורית.

האל האצטקי קצלקואטל, בכתב היד Codex Telleriano-Remensis, מהמאה ה-16. אצל האצטקים, אלים היו מקושרים לשנים בלוח, וקצלקואטל נקשר לשנה אצטקית שתאמה לשנת 1519, עת בה הגיע קורטס למקסיקו. תצלום: ויקיפדיה

אגדה אחרת הקשורה להעברת הידע האלוהי לבני האדם מבציעה דווקא על כיוון הפוך: הירונימוס היה כומר נוצרי מפורסם בן המאה הרביעית לספירה, שנודע בעיקר בזכות תרגום ספרי התורה מעברית ללטינית, ה״וולגטה״. על פי האגדה, הירונימוס נלקח לשמיים, שם היכו אותו מלאכים עד שהשפה הלטינית הגבוהה יצאה ממנו, כך שהוא הצליח לתרגם את התורה לשפה העממית פשוטה. אם נפרש אגדה זו מההיבט של הנגשת ידע, ניתן למצוא כאן את הרעיון כי כדי לחלוק ביעילות את הידע הנמצא בידי האליטה האינטלקטואלית עם קהל הרחב, יש צורך לפשטו ולהסבירו בשפה יומיומית. כך מקובל כיום בתקשורת המדע, ומדענים רבים משתתפים במפגשים המלמדים אותם כיצד להסביר את התאוריות המדעיות המסובכות שלהם בצורה פשוטה ובהירה. דוגמאות משעשעות לכך ניתן למצוא בספרו של הפיסיקאי הנודע ריצ׳רד פיינמן, ״אתה בטח מתלוצץ, מיסטר פיינמן״.

רבים מחכמי ימי הביניים, כולל בתור הזהב בספרד, סברו שיש להימנע מלחלוק את כל השיקולים וההסברים המורכבים עם הקהל הרחב, משום שהאנשים הפשוטים עלולים לא להבין אותם במלואם והדבר עלול ליצור בלבול, להסב נזק ולהביא לידי כפירה

השאלה מה להסביר לציבור עלתה בדיונים פילוסופיים ותאולוגיים שהשתתפו בהם גם חכמי תור הזהב של האסלאם, וביניהם אִבְּן רוּשְד והרמב"ם. הם סברו שיש להימנע מלחלוק את כל השיקולים וההסברים המורכבים עם הקהל הרחב, משום שהאנשים הפשוטים עלולים לא להבין אותם במלואם והדבר עלול ליצור בלבול, להסב נזק ולהביא לידי כפירה. לשיטתם, יש ללכת בדרך ההתגלות בשיח עם הציבור. כלומר, לספר סיפורים, ברוח סיפורי אנמדורנקי וחנוך, על נביא המקבל את הידע ישירות מהאל והמלאכים, ולשמור את הנימוקים המעמיקים, הנקראים ״הנמקות מופתיות״, לאנשי העלית האינטלקטואלית. דוגמה מעניינת לכך ניתן למצוא במאמר ההכרעה של אבן רושד. בפרק ג׳, תחת הכותרת ״אין ללמד פרשנות פילוסופית בציבור, מסביר אבן רושד שלרוב הציבור אין את היכולת להבין את דברי האל בצורתם הגבוהה ביותר, בעיקר בהקשר של פרשנות אלגורית לכתבי הקודש (פרשנות מטפורית בעלת משמעות שמעבר לתוכן הגלוי המפשרת בין האמת המדעית של התקופה לבין הכתוב בקוראן וכתבי הקודש האחרים). וכך הוא כותב (כאן בתרגום יאיר שיפמן):

״לא כל בני האדם ניחנו ביכולת הטבעית להבין הוכחות מופתיות ו[אפילו] הנמקות דיאלקטיות, וודאי שלא הנמקות מופתיות אשר קשה ללמדן, ויש צורך לשם כך בזמן ממושך [אפילו] למי שניחן בכישרון ללמדן... אשר להמון שאנשיו אינם יכולים [להסתפק] ביותר מטיעונים רטוריים, חובה עליהם לקבלם כפשוטם, ואסור להם בהחלט לדעת את משמעותם האלגורית... כאשר מבואר משהו מהפירושים האלגוריים האלה, ובייחוד פירושים על דרך המופת, לפני מי שאינו נמנה עם המסוגלים להבינם בשל ריחוקם מידיעתו של אדם פשוט, עלולים הן המפרש והן הלומד את הפירוש לבוא לידי כפירה״.

אנו צריכים להמשיך לשאול את עצמנו שאלות אתיות מהותיות לגבי גבולות ומגבלות הידע שיש לשתף עם הציבור ולגבי האופן והאמצעים המשמשים לכך

הגישה הרווחת כיום היא שיש לחלוק את הידע והשיקולים המדעיים עם הציבור, ולכל אחד מאיתנו יש גישה כמעט חופשית לרוב מקורות המידע – בין הם נכונים ובין אם לא. תפישה זו התפתחה בד בבד עם הליברליזם המודרני, הדוגל בחופש המידע ושוויון ההזדמנויות לכל אדם. אנו צריכים להמשיך לשאול את עצמנו שאלות אתיות מהותיות לגבי גבולות ומגבלות הידע שיש לשתף עם הציבור ולגבי האופן והאמצעים המשמשים לכך. האם כל הידע צריך להיות זמין לציבור, אפילו במחיר של שימוש זדוני או פגיעה בערכים אחרים? האם אנו זקוקים לשומרי סף שיפקחו על מהימנות ואיכות הידע? עד כמה צריכים המדענים והחוקרים להשקיע מזמנם בשיתוף ממצאיהם, על חשבון הזמן המוקדש למחקר עצמו? הדיון בשאלות אלה יקדם את השיח הפתוח והביקורתי בנושא זה, בעיקר בתקופה שבה אנו חשופים לכמויות עצומות של מידע ברחבי הרשת.

תום ביאליק הוא חוקר בתחום החינוך המדעי, בוגר המחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן למדע. מתמחה בשילוב כלים דיגיטליים לקידום מעורבות פעילה של תלמידים בבית הספר ופיתוח מיומנויות חקר מדעיות. מורה, מרצה וכותב בתחומי חשיבה מדעית וביקורתית.

אדם צ'פמן הוא מתמטיקאי וחבר סגל בבית הספר למדעי המחשב במכללה האקדמית תל-אביב-יפו. אדם עוסק בעיקר בתחום האלגברה, אך מתעניין בתחומים שונים, בהם היסטוריה, מוסיקה והגות.

תמונה ראשית: "שיעור באנטומיה אצל סנט דנסטאן" (1919), ג'ון הודג'סון לובלי. The Wellcome Collection, לונדון