פרויקט המחילה להיות קורבן אין משמעו להיות אשם

יַסְנָה (בוסניה)
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

קוראים לה יַסְנָה. היא פגשה את בעלה, בוסני כמוה, כשגדלה בגרמניה. כאשר הם שבו לבוסניה ב-1991 היא הייתה בת 18 וכבר הייתה אמא ובהריון עם ילדם השני. הקונפליקט ששטף חלקים מיוגוסלביה לשעבר, עדיין נראה רחוק.

המלחמה הגיעה לעירנו ב-31 למרץ 1992. בכל פעם שהבטנו החוצה ראינו משאיות וחיילים סרבים. בכל לילה הם בזזו בתים של אנשים, אנסו והרגו. החשיכה בלעה את כל מעשיהם המרושעים.

בוקר אחד בעלי פתח את הדלת ומצא איש צעיר עומד שם. היה זה מישהו שהכרתי. פעם אחת כשהייתי ברחוב עם ילדי הוא העיר לי הערה גסה. "איפה יסנה" הוא שאל ואז נכנס הישר לתוך הבית ואנס אותי לעיני משפחתי. לאחר מכן הוא אמר: "הבטחתי לך לפני חודשים שחמש הדקות שלי יהיו כדאיות".

זאת הייתה רק ההתחלה. גברים נוספים נכנסו אחריו לביתנו וחיפשו אחר כסף ונשק. הם היכו את בעלי, הפילו אותו ארצה ואז דרכו על פניו עד שדימם. גיסתי ואני נאנסנו ואני איבדתי את הכרתי. כשהתעוררתי חמותי והילדים היו מכווצים בפינה והיא אמרה לי שהחיילים לקחו את בעלי.

לאחר מכן נלקחתי עם ילדיי למחנה מלא נשים. בכל יום נהגו חיילים לבוא אלינו ולומר "בואי איתי" ואז הם נהגו לקחו אותנו משם ולאנוס אותנו או לשלוח את חלקנו לחזית. אינני יודעת מאין שאבתי את הכוח לשאת את מה שקרה לי. שהיתי במחנה במשך שנה ועשרה וימים.
חלק מהנשים מתו בגלל האופן שבו נהגו בהן ואחרות נמכרו לגברים שביקרו במחנה. כאשר חבר סרבי של הוריי ראה אותי שם הוא התקשה לזהות אותי. הוא ביקש לקנות אותי. אחד החיילים אמר," למה שתרצה אותה, יש לה שני ילדים". הוא אמר, "בסדר, אני אקנה גם את הילדים".

ידיד המשפחה הוותיק הכניס אותנו לרכבו והסיע אותנו מחוץ לעיר כשלאורך הדרך עברנו דרך כפרים סרביים. לא ידעתי לאן הוא לוקח אותנו והייתי מלאת חשדנות. ואז הוא פנה לעברי ואמר, " אל תפחדי. אני לוקח אתכם לקו הגבול בין הצבא הסרבי לצבא הבוסני. שילמתי על החופש שלך. זהו חוב שלי לידידות עם הורייך". כשהגענו לגבול הוא הצביע לעבר הצד השני ואמר, " הכול בסדר עכשיו. אם יש לך משהו לבן נופפי בו בעודך עוברת את הגבול כדי שלא תיהרגו מידי החיילים שלכם".

הקרקע הייתה חבוטה והפוכה ואני הייתי מותשת אך החזקתי פיסת בד לבן בין שיניי, ביד אחת אחזתי בילד אחד וביד השנייה אחזתי בשני ופילסתי את דרכי בבוץ אל העבר השני של הגבול. כשהבטתי לאחור בחבר הנדיב של הורי הוא צעק לעברי, "אל תביטי לאחור, ילדתי, אל תביטי לאחור". זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא מת זמן קצר לאחר המלחמה.

ימים אחדים לאחר מכן הגעתי עם ילדי למרכז שיתופי בטוְּלזה, שם ישנו על מזרונים על הרצפה, יחד עם מאות משפחות עקורות נוספות. לא ראיתי ולא שמעתי מבעלי מאז הלילה שבו נלקח מביתנו בתחילת המלחמה. למעשה לאחר שהוא נכלא בסרביה ונאלץ לחפור תעלות בקו החזית הוא הצליח לברוח אך איבד אצבע בפיצוץ של מוקש תוך כדי חפירה. בסופו של דבר הוא מצא אותי בטוּלְזָה. כאשר הוא נכנס בדלת המרכז השיתופי שתקנו במשך זמן רב. הילדים, שהיו צעירים מאוד כאשר הוא נלקח, לא הכירו עתה את אביהם. לקח להם זמן להבין ולקבל אותו.

אך אני לא הייתי במצב טוב. הייתי כה אכולת אשמה והאשמתי את עצמי בכל מה שקרה עד שחוויתי התמוטטות נפשית וניסיתי להתאבד. נסעתי לגרמניה לצורך טיפול ושם הרופא ואשתו שהשגיחו עלי התייחסו אלי כאילו הייתי ילדתם. פתחתי את ליבי לפניהם על אף שגם להם לא הייתי מסוגלת לספר את כל מה שקרה לי. עד סוף חיי הדבר יישאר ביני ובין אלוהים והגברים שאנסו אותי.

גם בעלי אינו יודע הכל. אחרי שחזרתי מחו"ל ויכולנו סוף סוף לדבר זה עם זו הוא אמר: "לעולם לא אשפוט אותך". בשנת 2000, לאחר הרעה משמעותית במצבי שנבעה מהאשמה שנשאתי, החלטתי שאני חייבת להבריא. הייתה זו עובדת סוציאלית שסייעה לי בדרכי להחלמה. הייתי עתה נחושה לא להניח למה שקרה לי להרוס אותי.

אם יש לקח אחד שלמדתי הוא שיש להפריד בין הקורבן לבין הפשע. קורבנות כה רבים חשים שהם אשמים אך להיות קורבן אין משמעו שאתה אשם. כדי להחלים בראש ובראשונה יש להיפטר מתחושות כאלה. כמו כן יש ללמוד לסלוח ולא להתמקד בשנאה. שנאה היא קרקע פורייה לרגשות שליליים.

חונכתי במשפחה דתית. בכל יום כשאני נושאת את תפילותיי אני מתפללת לאלוהים שיסלח לגברים ההם על מה שהם עוללו לי כי אין זה מתפקידנו לשפוט אחרים.

 

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק