להפוך את העולם למוסיקה

בחזונו של ג'יימס מרפי הרכבת התחתית של ניו-יורק סיטי הופכת לכלי נגינה והנוסעים לנגניה
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

דמיינו שאתם נכנסים לתחנת רכבת בישראל וכל הרחשים המכניים סביבכם – השערים המסתובבים, הצפצופים שמשמיע גלאי המתכות או מכונות הכרטיסים – היו הופכים מסתם קקופוניה של תחנת רכבת, לסדר מובנה של צלילים בהרמוניה. זו האווירה שמעוניין לייצר המוסיקאי ג'יימס מרפי בתחנות הרכבת התחתית של ניו-יורק סיטי.

כיום, כל אחד מ- 3,289 השערים המסתובבים בכניסה ל- 468 תחנות ה- Subway של ניו-יורק משמיע צפצוף טורדני בכל פעם שנוסע מעביר כרטיס. הסיבה העיקרית לחיווי הקולי היא שירות לעיוורים אבל לא רק: צפצוף אחד משמעו "אפשר לעבור"; שני צפצופים ברצף- "העבר את כרטיס המטרו שנית"; שלושה צפצופים- "הכרטיס אינו טעון/יתרה בלתי מספקת". לא רק שהצפצוף עצמו אינו נעים לאוזן, טוען מרפי, גובה הצליל שהשערים השונים משמיעים אינו זהה וחוסר האחידות הזו יוצר דיסוננס. מובן כי אלה אינם צלילים שהנוסע הממוצע מודע אליהם כלל, ובוודאי שאינו מבחין שהצלילים "יצאו מכיוון", אך בכל זאת צרימתם מצליחה להעכיר את האווירה באופן לא מודע ומרפי שואל, מדוע שלא נהפוך צלילים אלה לנעימים יותר. שערי הכניסה המסתובבים יכולים להפוך לכלי נגינה עליו ינגנו הנוסעים.

רעיון זה מתגלגל ומתפתח במוחו של מרפי כבר 15 שנה. בראיון לוול-סטריט ג'ורנל הוא מספר כי פיתח סדרה ייחודית של צלילים לכל אחת מתחנות הרכבת התחתית. כל תחנה, בהתאם להרמוניות שעיצב עבורה מרפי, תשמיע מוסיקה ייחודית לפי כמות האנשים העוברים בה. למעשה, ככל שהתחנה עמוסה יותר, כך ההרמוניות תהיינה עשירות יותר, מסביר מרפי. בנוסף, בכל פעם לפני שרכבת תגיע לרציף, התחנה תשמיע רצף קצר של צלילי ההרמוניה שלה, שיודיע לנוסעים על בואה של הרכבת.

הסיבה שהתכנון של מרפי מקבל הד בתקשורת בשבוע האחרון, היא בשל ההזדמנות ליישמו עם כוונתה של העיר ניו-יורק לפתוח בפרויקט שיפור מתקני הכניסה לרכבת התחתית. הפרויקט, שמתוקצב ב- 900 אלף דולר בשנה, אמור להגביר את קצב זרימת 5.5 מיליון הנוסעים ביום, בממוצע, ועד 2019 לאפשר להם להיכנס גם באמצעות מכשירי טלפון ניידים או מפתחות עם שבב אלקטרוני מתאים. אז אם בכל מקרה הולכים לפתוח ולטפל בשערי הכניסה המסתובבים, אומר מרפי, למה להשאיר את אותו צליל חיווי צורם. אפשר באותה הזדמנות לייצר חוויה נעימה יותר.

הפוטנציאל הטמון ברעיון של מרפי, איננו רק להפוך את הסאונד עצמו של תחנת הרכבת לנעים יותר, אלא לייצר ממש תבניות מוסיקליות מתוך דפוסים קבועים של מבקרי התחנה. זהו רעיון המזכיר את הפרויקט של האמן דניס לינסקי, המתחקה אחר תבניות תעופה של ציפורים וחרקים בטבע. באמצעות תוכנת מחשב לינסקי מעבד את התבניות הללו למסלולים מתמשכים במרחב, שמקל על העין האנושית לקלוט את דפוסיהם הגיאומטריים. עבודותיו יוצקות סדר במה שנדמה כטבע אקראי וזהו פילטר שהופך את השמיים לעבודת אמנות. באופן דומה, ייתכן שעובד בתחנת רכבת תחתית שיאזין במשך זמן ממושך להרמוניות שייווצרו כתוצאה מההתקנה של מרפי, עשוי להתחקות אחר דפוסים מעבר להרמוניות עצמן, תוך הפיכת התחנה לסימפוניה בלתי נגמרת.

למרות שזהו רעיון מקסים, צריך לשאול מה באמת יהיה האפקט שלו. הפרויקט הוויזואלי של לינסקי משקף את אחד מיעדיה המרכזיים של האמנות, ככלי תיווך של הדמיון האנושי היוצק משמעות בעולם ומגלה בו פן חדש של התנסות, של יופי. אך את הגישה לעבודתו של לינסקי צריך ליזום באופן אקטיבי. הסימפוניה הבלתי נגמרת של מרפי, לעומת זאת, כופה את עצמה על מבקרי הרכבת התחתית ולכן, היא נידונה ליפול בין הכיסאות: מצד אחד היא לא תזכה לתשומת הלב שיצירת אמנות ראויה לזכות לה, ומצד שני היא אינה מסוגלת להיעלם בתודעת הנוסעים כרעש רקע ניטרלי.

ניסיון זה מזכיר במעט את הניסוי המפורסם של הוושינגטון פוסט לפני שבע שנים, שצילם את הכנר הנודע ג'ושוע בל בהופעת סולו במסווה של קבצן ברכבת התחתית, ומתוך למעלה מאלף עוברים ושבים, רק 7 שבעה עצרו להאזין לו. לאחר שהכתבה זיכתה את ג'ין ויינגרטן בפרס פוליצר ולאחר 5 מיליון צפיות ביוטיוב בכל ה"פראיירים" שחלפו על פניו של הנגן המופלא, צריך להודות שבעצם, הניסוי ומסקנותיו טומנים בחובם צביעות רבה. מעבר לעיוורון קוגניטיבי נורמלי עליו מצביע הניסוי (כשאתה בדרך לתפוס רכבת, הקשב אינו פנוי לקלוט את נגינתו של בל כמו עוד דברים רבים אחרים ברקע), הוא משמיע ביקורת על היותנו תכליתיים עד כדי כך, שאין באפשרותנו לעצור ולהעריך את הדברים היפים בעולם. למעשה, רוב המהללים את הניסוי חטאו באותה תכליתיות אותה הם ביקרו: העוברים ושבים פספסו הזדמנות לקבל בחינם סחורה איכותית ויקרה. אבל יכול להיות שמה שמבקרי הרכבת היו זקוקים לו, הוא דווקא אותה קקופוניה ניטראלית של הרכבת התחתית; זמן מנוחה קוגניטיבית לפני שיתקעו באוזניהם אוזניות ויילחצו על עוד לינק לסרטון חתולים בסמרטפון. הרעיון של מרפי נידון, אם כן, להפוך לעוד פיתוי מוחמץ שיתחרה על תשומת ליבנו, לעוד FOMO. ובכאלה אנחנו הרי כבר ממילא מוצפים.

על כן במקום להפוך לעוד כוונה טובה בדרך לגיהינום מוצף גירויים, כדאי היה להפשיט את הפרויקט של מרפי מהמורכבות האמנותית שבו. צליל נעים אקראי שיחליף את הצפצוף המעצבן, ללא הרמוניות ותבניות, הינו די והותר. את האמנות נותיר במקומות אליהם נצטרך לגשת באופן יזום, כדי להעניק לה קצת יותר מפיסת קשב מרוסק.

מקורותכתבה בוול-סטריט ג'ורנל על חזונו של ג'יימס מרפי, כולל הדמיה של איך זה עשוי להישמעקישור לאתר סימפוניית הסאבוויי של מרפי, עם עצומה למימוש חזונו.על הפרויקט האמנותי של דניס לינסקי במציאת תבניות בתעופת ציפורים וחרקים וקישור לערוץ הווידאו שלו המרכז כמה מעבודותיו.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה |
- דימוי שערג׳יימס מרפי. צילום: סאצ׳ין מיטאל, ויקיפדיה


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על להפוך את העולם למוסיקה

01
דרור

החלוקה המודרנית בין אמנות, מדע מולידה את הניכור המודרני האופייני.
בעבר לא הייתה הפרדה כזו, וגם בחפצים שנעשו ביצור המוני, מתבנית (לדוגמה כדי חרס או רעפים), לשימוש פרקטי, הושקעה מלאכת מחשבת ותשומת לב "אמנותית". ההפרדה המלאכותית שעושה העולם המודרני, בין הפרקטי, המדעי, לאמנותי, יוצרת סביבות מחייה מנוכרות וחסרות התאמה ל"נפש" האדם. בניינים תעשייתיים, כבישים ושאר מבנים פונקציונלים, שתוכננו ע"י מהנדסים, ללא שימת דגש על הנראות, התחושות שיעלו אצל המתבונן וכ"ו יוצרים עולם קר ומנוכר (בעבור בני האדם, בייחס לאופן שבו הורגלנו מליוני שנים לצפות בטבע ובמופעיו.

    02
    בר חיון

    אני מסכים בגדול, וגם עם רוג׳ר סקרוטון שטען שעל הדרך החשיבה המודרנית-פרגמטית הזו גרמה לנו להתנער מערך היופי (וזה חבל מאוד). לכן זה דווקא רעיון טוב להחליף את הצפצופים המעצבנים בצליל יפה. אבל לשאוף ליותר מזה ברכבת התחתית זה קצת פספוס.

03
יאיר

אם ננסה לבטל צלילים "לא נעימים" ונישאר תמיד עם האסתטיקה שיש לנו היום, נהיה תקועים כמו האנשים שפסלו את הדיסטורשן, מערכת התופים, הסינתיסייזרים, הווקודר, ואם נרחיק קצת לכת - את הטריטון, או יצירות מינוריות שלא נגמרות באקורד מז'ורי. אל לנו לנסות לתקן את המציאות, כי אם לפתוח את הלב והאוזניים, להכיל אותה ולאהוב אותה כמות שהיא על כל פרטיה. לעולם אין דבר כזה "סתם קקופוניה של תחנת רכבת", ולראיה - אני לא מכיר דוגמה של סאונד מתוכנת שמצליח באופן משכנע לדמות תחנת רכבת.

04
ישראל

דבר ראשון שיטפלו ברעש האיום של רכבות התחתית עצמן. בתחנות מסויימות הן עוברות את סף הדציבלים החוקי. היתה כתבה בטיימס לפני כמה שנים על כך שהן גורמות לחירשות.