לודז׳, מצרים העתיקה

אחד הפרקים המוזרים ביותר בתולדות הדיוקנאות הקדומים מאזור פיום שבמצרים התרחש בגרמניה הנאצית בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה. במהלך שלקחו בו חלק ארכיאולוגים, אנשי תולדות האמנות, חוקרי יהדות קדומה וראשית הנצרות וכן גנטיקאים, הדיוקנאות הללו, המצוירים על לוחות עץ, הפכו לראיות מדעיות, "גזעיות" בחקר "גזעים" קדומים ובני זמננו כאחד, וכן ב"היסטוריה הביולוגית" של מצרים העתיקה ושל היהודים בימי קדם וגם בזמננו. כיצד קרה שדיוקנאות עתיקים נתפשו כבעלי חשיבות הנוגעת ליהודים בפולין של המאה ה-20? איזה תהליכים חזותיים וחומריים עברו הדיוקנאות בתוך כך? אילו מטרות אינטלקטואליות ופוליטיות הם היו אמורים לשרת?

מה רואים עליו? תצלום: דיוקן של צעיר עם חתך רפואי בעין, התקופה הרומית (190-210 לספירה); מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק, קרן רוג'רס 1909 (09.181.4)

דיוקנאות מפאיום שימשו כראיה מדעית לדיון שלו על אודות "תערובת גזעית", שהיה קשור קשר הדוק הן לדיון על "גזע" בהקשר של "טוהר הגזע" והן בהקשר של "ניוון גזעי" בעת העתיקה המאוחרת

באורח מעניין, המלומד הראשון שזיהה אחדים מהאנשים המיוצגים בדיוקנאות כיהודים היה האגיפטולוג והסופר היהודי-גרמני בן המאה ה-19 גאורג אברס. מבחינתו, הדיוקנאות הללו חשפו את המעמד החברתי הגבוה של היהודים בתקופה ההלניסטית – התקופה שחשבו בתחילה שהדיוקנאות נוצרו בה, אם כי מאז הם תוארכו לתקופה הרומית. הארכאולוג הבריטי פלינדרס פטרי (Flinders Petrie) היה הראשון שהשתמש בדיוקנאות כראיה מדעית לדיון שלו על אודות "תערובת גזעית", שהיה קשור קשר הדוק הן לדיון על "גזע" בהקשר של "טוהר הגזע" והן בהקשר של "ניוון גזעי" בעת העתיקה המאוחרת. לאחר 1900, הדיוקנאות נדונו במידה גוברת על ידי ארכאולוגים וחוקרים של תולדות האמנות, ובדיונים הללו אפשר היה לחוש לעתים קרובות בהטיות אנטי-יהודיות. יחד עם זאת, הזיהוי של הדיוקנאות עם יהודים נטה להתמקד בחמישה עד עשרה מתוך דיוקנאות הפאנל מהתקופה הרומית. במהלך הדיונים הללו, דיוקנאות שאברס ופטרי זיהו בתחילה כמייצגים יהודים, נתפשו דווקא כמייצגים "יוונים טהורים" או "רומאים טהורים", ואילו דיוקנאות שזמן קצר קודם לכן נחשבו "יוונים טהורים" או "רומאים טהורים" זוהו כמייצגים "יהודים".

התהליך שהביא לכך שדיוקנאות פיום שימשו כראיה מדעית בתחום הגזע ביחס ליהודים אירופים בני זמננו עירב לא רק ארכאולוגים אלא גם חוקרים מתחום תולדות האמנות. היינריך דרֶרופ (Drerup), חוקר תולדות האמנות, עסק בתארוך האוסף בשנת 1933, וקבע את זהותו היהודית של אדם באחד הדיוקנאות (שנמצא כיום בווירצוברג שבגרמניה) בהסתמך על השוואות לקריקטורות אנטישמיות שהיו נפוצות באותה עת.

השילוב ההדרגתי של דיוקנאות פיום בספרות הגזעית-מדעית התבסס בכללותו דווקא על ההנחה שהדיוקנאות הם ריאליסטיים ומייצגים, כלומר שהם כעין "תצלומים גזעיים"

בעוד שדררופ קבע את מה שקבע על יסוד זיהוי "ההבעה היהודית" שהייתה מצויה בקריקטורות אנטישמיות, השילוב ההדרגתי של דיוקנאות פיום בספרות הגזעית-מדעית התבסס בכללותו דווקא על ההנחה שהדיוקנאות הם ריאליסטיים ומייצגים, כלומר שהם כעין "תצלומים גזעיים". לכך קשורות הנחות שהיו רווחות באותה תקופה בתחומי האגיפטולוגיה ותולדות האמנות, אשר הנגידו בין "ריאליזם מצרי" ו"אידאליזם" יווני, כשהמצרים לכאורה יצרו דיוקנאות ריאליסטיים כחלק מן המאמץ שלהם לשמר את שלמות הגוף, בעוד שהיוונים עשו לו אסתטיזציה. אכן, כדי להשתמש בדיוקנאות כתצלומים המעידים על גזע, החוקרים התייחסו אליהם כאילו היו תצלומים. תהליך שילובם בפרסומים מקצועיים ופופולריים שעסקו ב"גזע" כלל קירוב של הדיוקנאות אל תחום הצילום בכלל ולתפישות המקובלות בכל הנוגע לראיות מדעיות בתחום גזע בפרט: דיוקנאות צבעוניים ביותר צולמו ושוחזרו בשחור-לבן סטנדרטי. לאחר מכן, גודלם של התצלומים שונה, כך שהדיוקנאות שצוירו על פאנלים בגדלים ובצורות מאוד לא אחידים נראו כבעלי גודל וצורה סטנדרטיים. בנוסף לכך, הדיוקנאות נחתכו, מורכזו ויוצגו בקנה מידה. מגוון החומרים שמהם הוכנו הדיוקנאות עומעם והועלם באמצעות המדיום הצילומי. השימוש הזה בדיוקנאות דילג על פני הזמן והמרחב, וכך גם קרה לחומר שלהם ולהנחות בדבר ייצורם, השימוש שנעשה בהם והכוונה שמאחוריהם. הדיוקנאות הוצגו כעת באורח סדרתי כתצלומים של "טיפוסים גזעיים" והיו לראיות צילומיות בדיון המדעי שעסק ב"גזע".

דיוקנאות פאנל מפיום שימשו בהקשר הזה את התאורטיקן המפורסם ביותר בתחום ה"גזע" ברפובליקת ויימר ובגרמניה הנאצית, הנס פ.ק. גינתר (Hans F.K. Günther), שספריו נפוצו במיליוני עותקים. אך השימוש המקיף והמתועב ביותר בדיוקנאות מתגלה בספר, שבין השותפים לכתיבתו היו אחד המלומדים הגרמנים הבולטים ביותר של היהדות הקדומה וראשית הנצרות, גרהרד קיטל (Kittel), ואחד הגנטיקאים הגרמנים המפורסמים ביותר באותה תקופה, אויגן פישר (Fischer).

קיטל ופישר כתבו מחקר גזעני ואנטישמי ביותר, ששילב למדנות ותעמולה, ועסק ביהדות הקדומה ובה בעת חגג את מה שהיה באותה עת המחיקה הכמעט מוחלטת של "הגזע היהודי" מעל פני האדמה

הספר Antike Weltjudentum ("יהדות העולם הקדום") נכתב בשנת 1942 בשיא ההצלחה הצבאית הגרמנית, כשהצבא הגרמני נראה בלתי מנוצח ולאחר שחלק ניכר מיהודי אירופה נרצח. יחד עם זאת, הספר הופיע בדפוס זמן קצר בלבד לאחר התבוסה הגרמנית בסטלינגרד, שהייתה נקודת המפנה הצבאית במלחמת העולם השנייה. הספר, שהיה מחקר גזעני ואנטישמי ביותר, שילב למדנות ותעמולה, ועסק ביהדות הקדומה ובה בעת חגג את מה שהיה באותה עת המחיקה הכמעט מוחלטת של "הגזע היהודי" מעל פני האדמה. קיטל ופישר כללו עשרות תצלומים של דיוקנאות פאנל מפיום, בשחור ולבן, חתוכים וממורכזים. לעתים, הדיוקנאות סודרו לצד תצלומים של אפריקנים (כדי להדגיש את מה שהם כינוי תווי הפנים ה"נגרואידים" של יהודים מימי קדם, כמו של יהודים בני זמנם של המחברים) וכן תצלומים אנתרופולוגיים של גברים יהודיים שצולמו על ידי עוזריו של פישר בגטו לודז'/ליטמנשטדט בפולין הכבושה בסתיו של 1940, וזאת כדי להוכיח את המאפיינים הגזעיים המשותפים.

עם תבוסתה של גרמניה הנאצית ב-1945, חלה ירידה מיידית וחדה בשימוש בתצלומים לצורך מחקר מדעי של "גזע"

בעמוד 117 בספר, התמונות מסודרות כדי להדגיש את הדמיון בין מצרי קדום ובין יהודי מלודז', כרמז לכך שהמהות הקבועה של התופעה היהודית היא פרימיטיבית וזרה על פני הזמן והמרחב. סידור התצלומים בעמוד הימני מלווה בהסברים קצרים בעמוד השמאלי. פישר מתאר את איור 71, תחת הכותרת "גזעים מזרחיים וגזעים מן המזרח הקרוב" כ"אף של המזרח הקרוב, מתווה פנים מזרחי צר וארוך, שפתיים עבות ובשרניות. בסך הכול טיפוס גס מאוד (sehr grober Typ)”. ואילו איור 71a מתואר כ"טיפוס דומה מאוד: יהודי מלודז', צולם ב-1940".

עם תבוסתה של גרמניה הנאצית ב-1945, חלה ירידה מיידית וחדה בשימוש בתצלומים לצורך מחקר מדעי של "גזע". הירידה הזאת הייתה מהירה וחדה יותר לעומת מה שקרה במדיה האחרות כמו סטטיסטיקה או מדעי ה"גזע" בכללותם. דיוקנאות פיום לא שימשו שוב כ"ראיות" במחקר המדעי של יהודים, אך במשך שנים רבות פרסומים כמו ה-Antike Weltjudentum, והשיטות המדעיות שהם התבססו עליהן, נחשבו במידה רבה פשוט כפרקים מעוררים מחלוקות בתולדות המדע. רק עשרות שנים לאחר שבא הסוף על "צילום גזעי", בעקבות מחקר היסטורי ארוך ומאומץ ותמורות שהתחוללו בהבנה הציבורית של המושג "גזע", הפרסומים הללו הוגדרו מחדש כביטויים מרושעים של אידאולוגיה ותעמולה אנטישמית, גזענית ורצחנית.

עמוס מוריס-רייך הוא מנהל מכון סטיבן רות לחקר האנטישמיות והגזענות בימינו באוניברסיטת תל אביב.