לחקור את החוקרים

על הטיה, עיוות וזיוף במחקר המדעי
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

בתהליך המחקר המדעי יש פגם מרכזי והוא המדענים עצמם. בפניו של כל מדען עומד הפיתוי לכלול במחקרו רק את הנתונים שהולמים את הנחותיו המוקדמות. הדחף לאשש את הנחות היסוד שלו כה גדול, שהוא מוכן להסתכן בהכשלת מטרת המחקר, שהיא - לבחון את הנחות היסוד שלו. כשחוקרים ניגשים למחקר, הם לא חושבים באופן מודע: "אבחר רק את התוצאות שמתאימות להנחת היסוד שלי ואתעלם מכל היתר"; תהליך ההונאה העצמית הוא עדין ומתוחכם בהרבה. באחד ממכתביו ציין צ'רלס דרווין שהבחין בעובדה מעניינת לגבי עצמו: הוא נוטה לשכוח מהר יותר ממצאים שסותרים את תפיסותיו המוקדמות מאשר ממצאים שמחזקים תפיסות אלה. כיצד ניסה דרווין להילחם בנטייה זו? הוא כתב בתצפיותיו קודם כל את הנתונים והתוצאות שסותרים את סברותיו, ורק אחר כך את הנתונים שמאששים ומחזקים את השערתו. כשחוקרים מפרסמים מחקר שמסקנותיו נתמכות על ידי גוף הראיות, אלו אינן תמיד הראיות הרלוונטיות ביותר - אלא בעיקר (אם לא רק) הראיות שמתאימות להנחות היסוד של החוקר.

יש היסטוריונים שאינם מראים לאיש חומרי גלם ממחקריהם המקוריים - ראיונות, מסמכים, הקלטות של אישים. מכאן שקשה לדעת באילו נקודות - איך לומר בעדינות - הם מאפשרים לדעתם הפוליטית להשפיע על כתיבתם ההיסטורית. במהלך כתיבת ספרי "גדנ"ע ירושלים בתש"ח" התוודעתי לחומר היסטורי שהבהיר לי את שיטת הראיון התקיפה של אחד מהם. הבנתי מדוע ספריו של אותו היסטוריון שנויים במחלוקת; לא ברור מתי יצירותיו עוברות משיקוף דברי המרואיינים לביטוי דעתו האישית. בלי לראות את חומרי המקור קשה להעריך כיצד הגיע החוקר למסקנותיו.

מחקר מוטה פוגע לא רק בתחום המחקר אלא גם בחברה, שמסתמכת על הידע שנובע מתחום מחקר זה. ההטיה מערערת את אמון  הציבור כלפי תחום המחקר הספציפי - וכלפי המדע ככלל, בין אם מדובר בהיסטוריה, בדוקטרינה משפטית או ברפואה.  כל מחקר כזה, בין אם הוא מבוסס על שגיאה תמימה, הטיה בעיבוד הנתונים או הולכת שולל מודעת, עשוי לתת סימוכין והצדקה לפעולות פוליטיות, משפטיות וצבאיות. כמו כן זה עשוי להשליך על עיצוב ספרי לימוד ותכני חינוך אחרים וכך להשפיע על אתוס, לקבוע השקפת עולם ולעצב גורלות.

לא כל הטיה מחקרית היא בשירות אג'נדה פוליטית. דידריק סטַפֶּל (Stapel), פרופסור הולנדי למדעי החברה, הטה בשיטתיות תוצאות של מחקרים בהתבססו על חומר מפוברק. הוא נהג לשוחח עם תלמידי מחקר ועמיתים על מחקריהם.תוך כדי שיחה היה סטפל מספר להם שיש בידיו  נתונים גולמיים של סקר, שאלון או תצפית שהם צריכים,  שמקורו במחקר ישן שלו - מחקר שלא פורסם או לא התגבש לכדי מאמר. בני שיחו היו נענים להצעה משתמשים בנתוניו, ובתמורה היה סטפל זוכה להופיע ברשימת מחברי המחקר. איש לא ראה את המקורות מהם הפיק את נתוניו. איש לא יצר קשר עם אותם מקורות, כגון מוסדות החינוך בהם ביצע לכאורה את תצפיותיו. איש מבין החוקרים - תלמידי מחקר ועמיתים - לא חשב לחשוד בחוקר שיש לו כל כך הרבה נתונים זמינים לכל חוקר מזדמן. איש לא שם לב לסימני אזהרה, כגון התעקשותו התמוהה של סטפל לא לאפשר גישה למקורותיו. רק ערנותם של כמה סטודנטים הביאה לחשיפתו ולהשעייתו. כתב העת היוקרתי Science, שפרסם מאמר של סטפל, פרסם הודעה לפיה הוא מושך את המאמר לאור חשיפת זיופי הנתונים. באופן תמוה, המאמר עדיין זמין לקריאה באתר Science, אם כי הודעת הסתייגות באדום בוהק מתנוססת בראש המאמר.

איך נלחמים ברמאות ובהטיה מחקרית? האם יש דרך מדעית לעשות זאת? שני חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד בדקו אם אפשר ללמוד על רמאות שעשויה להיות במחקר - וזאת על ידי ניתוח הטקסט המופיע במחקר. הם בחנו כ-250 מאמרים שהתקבלו לפרסום ומולם כ-250 מאמרים שפורסמו אך "נמשכו בחזרה" (פרסומם בוטל) על ידי כתב העת המפרסם בטענה של זיוף נתונים. בנוסף נבדקו כ-60 מאמרים ש"נמשכו" מסיבות אחרות, שלא כללו זיוף. במאמרים שנמשכו עקב ליקויי אמינות ועיוותי מקורות מצאו החוקרים יותר ניסוחים מעורפלים, פחות מילות כימות (quantification) ושימוש רב מהממוצע בהערות שוליים ובאזכור מקורות. ריבוי המקורות מקנה למאמר מראית עין של סמכותיות, אבל למעשה מקשה על בדיקת המאמר ואיתור הזיוף. אם המאמר נכתב כך שאתם לא מבינים אותו - אולי זה בכוונה. ההגדרה "ניסוח מעורפל" היא מעורפלת כשלעצמה, אבל כמו שנאמר בהקשר אחר, "אני לא יודע להגדיר את זה, אבל אני מזהה את זה כשאני רואה את זה." לטובת המחקר המדעי, הבה נקווה שעורכי מאמרים מדעיים ידעו לזהות את זה כשיראו את זה. מבקרי המחקר ציינו שלמדדי חוסר האמינות שאיתר המחקר יש, נכון לעכשיו, שיעור הצלחה נמוך ביותר - 57% בלבד ; רק מעט יותר מהטלת מטבע. זה בהחלט נתון שדורש שיפור, אבל זהו לפחות צעד ראשון בתחום המחקרי של בדיקת חוסר אמינותם של מחקרים.

מדענים עלולים להטות את מסקנותיהם - ולעתים גם את ממצאיהם -  בהתאם לאמונותיהם המוקדמות, בין אם הם מדענים שחוקרים את צבי גלפגוס, מלחמת העצמאות או סוגיות בפסיכולוגיה חברתית. בעיה נוספת היא שמחקרים שמוצאים קשר בין תופעות זוכים לפרסום רחב בהרבה מאשר מחקרים ששוללים קשר כזה, למרות שהאחרונים רבים בהרבה. בדרך כלל, תוצאה שלילית לא מעניינת כמו תוצאה חיובית. מי יפרסם מחקר כזה? איזה קרן מחקר תממן מחקר כזה? לכן לעתים מתעלמים חוקרים מתוצאות שליליות או מנסחים את פרסומיהם באופן מוטה, כדי שלא ייווצר רושם שזמן ותקציב שהושקעו במחקר ירדו לטמיון. אם יודו בכישלון לא יקבלו קידום, מענקי מחקר והזדמנות לשיתוף פעולה עם מעבדות או חוקרים אחרים. בנוסף לכך, יש עדיפות לפרסום מחקרים חדשנים, על פני פרסום מחקרים ש"רק" מאששים ידע קיים. מחקר שיאשש כל מה שכבר ידענו - ובכן, זה לא "חדשות". ההפך, לעומת זאת, בהחלט עושה כותרות. כפי שכתב כריסטופר שיאה, אין דבר שימשוך יותר תשומת לב  מאשר מחקר שלכאורה יוכיח שכל מה שחשבנו על נושא מסוים הוא שגוי. עד שתתגלה הטעות, ההטיה או הרמאות, החוקר כבר קיבל תשומת לב, תקציבי מחקר, קשרים אקדמיים, ולכל הפחות - עוד מאמר לרזומה.

האם מניפולציה על נתוני מחקר גולמיים בידי היסטוריון כשרה יותר מאשר רמאות בוטה כמו זו של סטפל? שתי הגישות עלולות ליצור מצג שווא של מצב המחקר העדכני, לבסס אג'נדה חברתית ופוליטית על כרעי תרנגולת ולגרום להקצאות כספים לפרויקטים מדעיים ללא בסיס עובדתי. דינמיקה זו הרסנית לאמון שהמדע זקוק לו מצד הציבור. לא רק ידע מדעי אובד כך, אלא גם היוקרה שהמדע זקוק לה כדי לקיים אקלים ציבורי תומך ולשמר את אמינותו מול רשויות פוליטיות וגופים ציבוריים שחלק גדול מתקצובו תלוי בהם.

 

קראתם? אהבתם?

נשמח מאוד אם תחליטו לתת כתף ולתרום ל"אלכסון" - 

לתמוך באלכסון

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק