ללבוש את הסִפרות ודמויותיה

עד כמה הייתם מעוניינים לחוות את מגוון הרגשות ומצבי הרוח המשתקפים בעלילת הרומן שאתם קוראים בימים אלה? לטעום מייאושה של אנה קרנינה, להזדהות פיסית עם תחושת הפרנויה של רסקולניקוב מהחטא ועונשו, או לחלוק את תחושותיו של אודיסאוס עם שיבתו הביתה. אחד הרעיונות המשונים ביותר בתחום הגאדג'טים הלבישים שצץ לאחרונה, הוא לאפשר בדיוק זאת: ספרים שינסו להעביר לנו באופן גופני רגשות ומצבי רוח. קבוצת חוקרים מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) השלימה לאחרונה פרויקט בשם "פרוזה תחושתית". בפרויקט זה עוצב ספר אשר הפיכת עמודיו מסונכרנת עם וֶסט שנועד להשפיע על קצב הלב וחום גופו של הקורא, וזאת באמצעות ויברציות בעוצמות שונות, שקיות לחץ אוויר ושליטה בטמפרטורת גוף חימום נלווה. על גבי כריכתו האחורית והקדמית של הספר פועלות 150 נורות LED הגורמות לספר לזהור בצבעים שונים המותאמים למצבי הרוח המועברים בטקסט. האבטיפוס בו השתמשו החוקרים היה נובלת המדע הבדיוני The Girl Who Was Plugged In, וזאת, לטענתם, בשל טווח הרגשות הרחב אותו חווה גיבורת הנובלה.

כיוון שאין כאן ממש מחקר עם נבדקים שהתנסו במוצר, מתבקש לשאול, ראשית, האם זה אכן אפשרי לעורר באופן מלאכותי וחיצוני רגשות שטקסט ספרותי אמור לשקף, ושנית, האין זה מיותר לחלוטין? לכאורה הפרויקט הזה נראה כגימיק חסר משמעות אבל נראה לי שלפחות מבחינה רעיונית, הוא בדיוק ההיפך מכך.

נתחיל מהיומרה הטכנולוגית להפעיל את מנגנון הרגשות האנושי. הוֶסט שעיצבו החוקרים הוא אמנם אבטיפוס פרימיטיבי יחסית, אך הרעיון העומד בבסיסו אינו כל כך מופרך כפי הוא נשמע. אמנם נדמה לנו כי קיימים אינספור רגשות עם הבדלים דקים אך משמעותיים ביניהם: "פליאה" איננה "השתאות", "זעם" אינו "תרעומת" וכולי. אך עדויות מחקריות שהצטברו במהלך עשרים השנים האחרונות, מראות כי כל הקטגוריות הללו אינן אלא הבניה חברתית. אין ביניהן שום הבדל ביולוגי. למעשה, נראה כי ההבדלים הביולוגיים היחידים בין כל הרגשות הקיימים מסתכמים בשני ממדים בלבד: סוג החוויה (בין חיובית לשלילית) ועצמת העוררות (בין גבוהה לנמוכה). מה שאומר, למשל, כפי שמסבירה פרופ' מאיה תמיר, שאין הבדל ביולוגי בין פחד לכעס שכן שניהם ממוקמים באותו מקום על הסקאלה (תחושה שלילית עם עוררות גבוהה). ההבחנה בין שני הרגשות הנ"ל היא לשונית והיא נעשית רק משום שלמדנו עם הזמן לקשר נסיבות מסוימות לרגשות מסוימים: בעת תפיסת סיטואציה כאיום, החוויה הגופנית תיתפס כפחד ואילו בסיטואציה בה נכין את עצמנו לקרב, אותה חוויה בדיוק תיתפס בעינינו ככעס. לכן, כאשר החוקרים מ- MIT מסנכרנים בין הוֶסט לספר, הם אינם שואפים לקודד טווח רחב של רגשות אלא מנסים רק לקלוע לתחושה הפיסיולוגית המתאימה (מידת העוררות הפיסיולוגית ורמת שליליות התחושה) ולהניח לנו להשלים את החסר ולקבוע באיזה רגש מדובר, בהתאם לקטגוריות הלשוניות וההבניה החברתית שלנו.

ביקורת נוספת עשויה להצביע על כך שרגשות נובעים מתוכנו בתור תגובה לגירויים חיצוניים ולכן, אם אנחנו מבינים שקצב ליבינו עולה ואנחנו מזיעים בגלל פעולתו של הוֶסט, לא נייחס זאת לרגש כזה או אחר. זו אינטואיציה לא לגמרי נכונה. שכן חוקרים הראו זה מכבר כיצד תחושות פיסיולוגיות הנובעות מגירוי מסוים, גורמות לאנשים לייחס אותן לגירוי אחר לחלוטין. אנשים שנתקלו בבחורה יפה (שותפה סמויה של המחקר) בה פגשו "במקרה" במהלך ג'וגינג, חשו התרגשות וחיבה כלפיה יותר מאנשים שלא עשו ג'וגינג; נבדקים שנשכו עיפרון לאורכו באופן שאילץ אותם לחייך, דרגו קריקטורות כמצחיקות יותר מהדירוג של נבדקים שהחזיקו עיפרון בין שפתיהם ונאלצו בשל כך להעמיד פנים זעופות. לכן אפשר להאמין כי פיתוח מתקדם ומדויק יותר של וֶסט התחושות הזה, עשוי לגרום לקוראים המרוכזים דיים בסיפור להרגיש את הרגשות המתאימים. בעתיד, אפשר גם להניח שבמקום שהחוקרים יקודדו את קטגוריות הרגשות, אלגוריתם של אינטליגנציה מלאכותית יעשה זאת לאחר סריקת הטקסט.

ועל השאלה החשובה מכל – למה בכלל צריך את זה – לא ניתן לענות מבלי לשאול, מה ספרות אמורה לעשות? כאשר ספרות היא בידור גרידא, עוד מדיום להעביר באמצעותו את הזמן, אז יכול להיות שפיתוחים עתידיים של המצאה כזו עשויים להעצים את החוויה. אך מה לגבי ספרות עם שאיפות מעבר לחוויית הבידור? אחד הדברים שספרות בדיון טובה שואפת לעשות, הוא לזרוע רעיונות שעשויים להתפתח לתפיסת מציאות שונה, מורכבת יותר; ספרות טובה עשויה אף להיות סימולציה להתנסות חדשה (נניח כזו הקוראת תיגר על הדיכוטומיה בין גבריות לנשיות) כדי שנוכל לדמיין צורות קיום חדשות שלא שיערנו שהן אפשריות. אם כך, מדוע שנוותר על האפשרות להרגיש יותר בעת הקריאה. אולי נדמה לנו שרגשות הם חוויה נפרדת ונחותה בהשוואה לחוויה האינטלקטואלית-אנליטית שמספקים ספרים. רגשות משרתים בעיקר מלודרמות ובידור זול, משננים לנו המבקרים, בעוד שספרות עילית היא בדרך כלל מאופקת ולא משתפכת. נדמה לי שזו רק חצי האמת. העדויות המחקריות מראות כי ברוב המקרים רגשות אינם ממסכים תהליכים קוגניטיביים, אלא מהווים חלק אינטגרלי מהם ולכן הם עשויים לשמש כלי משמעותי גם בקריאת ספרות טובה, ולא רק בספרות בידורית.

אפשר לטעון, כמובן, שיש שלל טכניקות ספרותיות המאפשרות לספרים טובים לעורר בקורא את הרגשות הרצויים ולא צריך איזה גאדג'ט נוסף שיסייע בכך. נראה לי כי זו טענה נכונה רק באופן חלקי, והיא נובעת בעיקר מהרומנטיזציה שאנחנו עושים לספר ומהחשש לשנות את המדיום הזה אותו אנחנו מכבדים עד דרגת קדושה כמעט. אפשר להודות שהיכולת של הספר לעורר רגשות (לא רק להמחיש, אלא ממש לעורר), היא פחותה בהשוואה לכל מדיום אחר. הפוטנציאל הטמון ב"פרוזה תחושתית" (אולי לא במוצר העכשווי שהוא פרימיטיבי למדי, אלא בפיתוח עתידי מתקדם יותר) הוא להוסיף לחוויית הספרות שכְבה נוספת של התנסות. והרי לכך, בין השאר, שואפת הספרות מיומה הראשון.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

24 תגובות על ללבוש את הסִפרות ודמויותיה

01
ארז

אגב טקסטים שמעוררים רגש, הטקסט הזה ממש מעצבן אותי.
אתה קובע בנחרצות כי אין הבדל ממשי בין רגשות מלבד שני הפרמטרים שהצגת. אני מתקשה להאמין שאדם רחב אופקים כמוך בפלטפורמה ביקורתית שכזו (מר אלפון, תתעורר!) לא העלה על דעתו שאולי יש עוד דרכים למדוד ולהגדיר רגשות, מלבד שני פרמטרים אלה. גם אם אלה היו שני הפרמטרים היחידים לבחון רגשות, ברור שיש שילוב אינסופי של שני הפרמטרים האלה. כלומר, אולי פחד הוא שילוב של X עוררות עם Y שליליות, וחרדה היא שילוב של Z עוררות עם V שליליות. אה, וכמובן, בשבילי לדוגמא, בפחד יש U חיוביות בנוסף (אני מוזר קצת).
אבל זה סתם כדי לדבר קצת בטרמינולוגיה של המאמר. במקרה שאתה מדען נוקשה, אז אפשר לדבר על אזורי מוח שונים שפועלים במתאם עם רגשות שונים, גם אם רמת העוררות והחיוביות\שליליות שלהן דומות. אם אתה קצת יותר גמיש מזה ומכיר במגבלות המדע, אז התרבות האנושית מספקת מספיק דוגמאות לכך שקיימים רגשות שונים, ושאינם רק הבנייה חברתית (קח לדוגמא את ששת הרגשות הבסיסיים הקיימים). בכלל, ההכרזה שדיוק רגשי זה הבנייה חברתית זו הכרזה שלא שמעתי מעולם, והרבה יותר קל להפריך אותה מאשר להצליח להקליד אותה ללא לצחקק.
לגבי זה שרגשות נובעים ממקור חיצוני, זה נכון בצורה חלקית מאוד. אפשר להתדיין הרבה בנושא, אבל מאוחר אז אני אקצר. לדוגמא, מצב רוח. זה כבר ידוע וברור שלמצב רוח יש השפעה אנדוגנית חזקה מאוד, והוא לא חייב להיות קשור לעולם החיצוני. אם הכרת מישהו עם דיכאון אי פעם זה מבהיר את הנקודה בקלות. לאדם כזה אין שום צורך בגורם חיצוני על מנת להיות עצוב, והרבה פעמים זה לא גורם חיצוני שיעזור לו להיות במצב רוח רגיל שוב פעם.
והטענה הכי מעצבנת: "אפשר להודות שהיכולת של הספר לעורר רגשות ... היא פחותה בהשוואה לכל מדיום אחר.". תגיד לי, WTF???!!! באמת, אני אפילו לא אטרח להפריך את זה. זה נכון שעירור מחשבה עובד הרבה יותר טוב אם הרגש מתעורר במקביל. זו בערך ההגדרה של סיפרות טובה. ומעבר לזה, קראת שירה אי פעם? בוא תתחיל ב"על זאת" של נתן אלתרמן (סתם כי זה מה שעולה לי בראש) ותראה איך גם לפני עשרות שנים ולפני כל הפיתוחים המדעיים שצימצמו את הרגש לפונקציה של מה שמדענים יודעים לחקור, הובעו רעיונות מדהימים בעזרת עירור הרגש. זה בערך ולפי לא מעט גישות, הפונקציה של שירה.

    02
    בר חיון

    שלום ארז ותודה על התגובה. אתייחס לשלוש הנקודות שהעלית.
    I. ראשית, לא אני קובע כי אין הבדל ביולוגי ממשי בין רגשות מלבד שני הפרמטרים שציינתי. זוהי טענה מרכזית בתיאוריה הקונסטרוקטיבית של הרגש שבעשרים שנה האחרונות מקבלת תמיכה אמפירית וכבר די דחקה את תיאוריית הרגש הבסיסי. העובדה שהיא לא זכתה להדים מחוץ לכתבי עת מדעיים ושמעולם לא שמעת עליה, לא אומרת שהיא אינה נכונה. אבל התרעומת שלך כלפי התובנה הלא אינטואיטיבית הזו היא מובנת ועד לפני עשרים שנה כמעט כל החוקרים בתחום היו מסכימים אתך (ממליץ לך בהקשר הזה לקרוא את הריאיון שערכתי באלכסון עם פרופ' מאיה תמיר). אבל הנקודה החשובה היא זו: אין בכוונתי לטעון שבגלל שההבחנה בין פחד לכעס (למשל) היא תוצר של הבניה חברתית הופך אותה להבחנה לא חשובה. להפך. היא חשובה מאין כמוה בהיבט האבולוציוני. ההבחנה בין הדקויות השונות חשובה גם מבחינה תרבותית- היא חלק מהותי ממה שהופך אותנו לאנושיים. מה שאני כן טוען הוא, שאם אנחנו "מלבישים" על החוויה הגופנית את אינספור הרגשות האנושיים בהתאם לנסיבות וההקשר שאנחנו מקבלים מהסיפור, אז לא צריך לצפות הרבה מאיזה גאדג'ט כדי לגרום לנו להרגיש בהתאם. מכונה מתוחכמת דיה שתצליח לשחק בעדינות עם רמת העוררות/שליליות של החוויה שלנו, עשויה להיות אפקטיבית.

    II. לגבי הנקודה שלך על מקור חיצוני/פנימי של רגשות, אתה צודק לחלוטין וגם לא אמרתי שהכל מגיע ממקור חיצוני, אלא רק שבנסיבות מסוימות, בני אדם מתעלמים מגירוי חיצוני שעורר בהם תחושה מסוימת, ואז מייחסים את התחושה לגירוי אחר לגמרי. שינוי ההקשר גם גורם להם להלביש את הרגש ההולם.

    III. ולגבי עניין היכולת של הספרות לעורר רגשות, אין צורך להתנשא, את אלתרמן אני מכיר היטב וגם מבין לליבך בעניין השירה. נוכל להתווכח הרבה על הסוגיה הזו ולא להגיע להסכמה (וזה לגיטימי לגמרי) אבל אנסה לגייס מניסיוני בביקורת הספרות והוראתה כדי להרחיב טיפה את ההסבר. מאז שנות השישים נכתב רבות על תורת הטקסט בגישה קוגניטיבית עם התמקדות על תגובות הקורא. חוקרים שונים (פרופ' מנחם פרי למשל) ניסו להתחקות אחר המנגנונים הספרותיים הגורמים לקורא לעבד מידע באופן כזה או אחר וההשפעות הפוטנציאליות שטקסטים עשויים לעורר בו. לרגשות יש מקום במחקר מעין זה אבל לא מקום מרכזי. אני חושב שזה בגלל שטקסטים באופן כללי, נוטים יותר לעורר עיבוד מידע מסוג שונה, כזה שמאלץ את הקורא להתאמץ יותר מבחינה קוגניטיבית (בהשוואה למדיום כמו קולנוע או מוסיקה, ואפילו רוב האמנות הפלסטית מראשיתה עד תחילת המודרניזם). המאמץ הזה נושא פרי וכמובן שמעורבים בו רגשות, אבל הם תוצר עקיף יותר, מידי פחות, מרגשות שבכוחו של מדיום כמו קולנוע (למשל) לעורר.

04
חובבת מדע

דווקא כחובבת ספרות, אני מאוד מעריכה את הניסיון. מאוד מסכימה עם המשפט האחרון - אין שום רע או פסול בניסיון להוסיף רובד לחווית הקריאה, גם אם בסופו של יום - יהיה זה כשלון מפואר.

05
aranse

לדעתי הדברים האלה קורים גם ללא עזרים טכנולוגים,הפער בין המוחשי למופשט נסגר כל הזמן,ובכלל לא ברור אם הטכנולוגיה מאפשרת את התנועה הזאת או מבטאת אותה,סביר שגם וגם.
אנשים רגישים,שאוהבים ספרות,חווים את הדברים על בשרם גם בלי הקביים הטכנולוגיות,אנשים צורחים בסרטים ובוכים וצוחקים בספרים בגלל שהם ממש מרגישים את הדברים כאילו הם באמת קוראים להם,הדבר תלוי בעיקר באיכות היצירה,טכנולוגיה יכולה להעצים גם יצירות פחות איכותיות ולהעניק גישה לחוויה מקיפה גם לאנשים שמוגבלים לחוויית חיים ליניארית יותר

    07
    בר חיון

    לי שלום, זה דווקא מעניין שאת מזכירה את וורדסוורת כי הרעיון שעומד מאחורי הטכנולוגיה הזו הוא הצד השני של המטבע של מה שהוא הציע. מבחינת וורדסוורת הרגשות העזים של המשורר עוברים עידון, עיבוד וניתוב על ידי האינטלקט והמחשבות. בלי העיבוד השלו לא היינו מקבלים יצירה בשלה אלא קישקוש משום שטקטסט, מעצם היותו מדיום יבש ולינארי, דורש הבניית סדר ומשמעת. הרעיון שעומד כאן מציע נתיב הפוך. זה אולי מפחיד אבל גם מפתה. אם כי צריך לסייג. כמה שהטכנולוגיה הזו תהיה אפקטיבית, פורטל לסערת הרגשות של היוצר זה לא יהיה.

08
דליה יאירי -דולב

אנא, אני אומרת לממציאים ולחוקרים, אנא השאירו לי את המילים היודעות לגעת. אנא , השאירו לי משפטים בוראי עולם, כאלה היודעים לפתות אותנו לטעום מהפרי האסור. כאלה היודעים להרעיד, לשמח, לפקפק, להעשיר. אנא, אני אומרת לממציאים ולחוקרים, הניחו לי ולמילים של סופר או משורר גדול להתייחד. הניחו למילים ללטף אותי, לעצבן אותי, לרגש אותי, להישאר אתי או לעזוב אותי. הניחו לי להחליט אם לעזוב אותן. אם לשים סימני שאלה או סימני קריאה. אם למחוק שורה , אם לצמצם רווח. לא אתן למתווך להכנס ביני לבין אהובי. לא אתן לזר, לדומם , להכנס לנפשי- ביני ובין הספרים . הסיפורים והשירים.

10
דליה יאירי -דולב

רק לזר, לדומם, לאחר, אלה הקיימים בסיפור או בשיר אתן דריסת רגל לנפשי. לא למי או למה שינסה לתווך ביני לבין רגשותי וביני לבין הסיפור. את התוים, המנגינה , אני אלחין לעצמי. אני אעצים או אקטין כעס או חיבה, אני אחליט אם נקמה נראית לי או אולי סליחה לגיבור ספרותי תאזן את הסערות שבתוכי. אני אהיה הסיסמוגרף של עצמי. לא חזאי של מזג אויר רגשי יכתיב לי אם עלי לנגן בפורטה או בפיאנו. רגשותי שידברו אתי ואלי גם ינחו אותי אם לספר עליהם או להנות מהם בסתר. לחמם אותם כשיהיה לי קר, או להצטנן אתם ביום שרב.

11
בר חיון

דליה אני מבין היטב מה שאת אומרת וקצת מזדהה. אין ספק שפוטנציאל של כזו המצאה (נניח שיתממש באופן אופטימאלי) ייצור מדיום חדש שהוא אינו ספר כפי שאנחנו מכירים אותו. אבל אני חושב שזה עדיין יהיה מספיק רחוק ממדיום של סרט, שבו התמונות והפסקול צובעים את מצב הרוח ו"מכתיבים" איך להרגיש. לדעתי השוני יהיה אפילו גדול יותר. הרי סרט מאכיל אותך דימויים בכפית וספר לא. יש גבול למשאבים הקוגניטיביים ולכן יש גבול למה שאנחנו מדמיינים בעת הקריאה. לפעמים בעת הקריאה לא מדמיינים כמעט כלום אלא מסתפקים רק בקישורים הלוגיים ההכרחיים כדי להסיק מסקנות ולשאוב משמעויות. לכן, אם העוררות שהקורא יחוש בעקבות הגאדג׳ט תהיה מידתית, היא עשויה דווקא להגביר את הדמיון ולא לדכא אותו. וזה מעניין וגם לא חייב לבוא במקום הספר המסורתי.

12
דליה יאירי -דולב

--- ואני בשלי...גם כקוראת וגם ככותבת. בדמיוני אני מעבירה את הדיון לשולחן האוכל. מדמיינת שהיו ממציאים מין גדג'ט שהיה מדגיש את הטעמים שהאוכל אמור להפיק , שאני אמורה לחוש כשאוכל את המנה. לא, תודה. אני רוצה להיות זו המוסיפה מלח אם לטעמי שלי המיוחד הוא דרוש. אני זו הנהנית ללקק את שפתי כשאני טועמת את הרוטב של הפסטה. אני זו שחושבת שזה יפה ומעניין שהיושב מולי חש לפעמים אחרת, ומה שבפי חריף מדי- לטעמו - ממש נפלא ובמידה הנכונה. אין כאן בעצם כל ויכוח. גם אם יהיה מין אביזר רגשות שכזה -אין כל סיכוי שאני אשתמש בו. בודאי לא אמליץ עליו לאהובי נפשי, בודאי , מצד שני שהסקרנות שלי תביא אותי לנסות אותו... וזה יהיה ממש לעמוד בניסוי ... אקח אז טקסט משעמם במיוחד שלא עושה לי כלום, ואז.... אבל עד אז, אתחנן לכל מי שיקרא משהו שלי - אל תסמכו על מתווך . קראו את המלים ושימו לב לרווחים שבין השורות. לנקודות. לסימני הקריאה או השאלה, לרמזים. לרבדים ששפה משתמשת בהם ונותנת למילה עומק מעבר למשמעות המיידית. נסו למצוא מה גלוי ומה נסתר. מה נאמר ומה נצעק, מה נשתק. ולמה.

    13
    בר חיון

    אנלוגיה יפה אך חצי מדייקת. תארי לך שהגד'ט היה ממחיש את הטעמים הנכונים עבור הסועד באופן סובייקטיבי. הוא רק קובע ממד בסיסי בתחושה אך הדקויות שלך. את עדיין קובעת והסועד מולך עשוי לקבוע אחרת. רק הבסיס יהיה דומה. כלומר יכול להיות שמר ומגעיל יהיה משותף לשניכם אבל את כל המסביב אתם קובעים. ויש הרבה מסביב. חמישה טעמים ישנם אך איספור גוונים יש להם (בגלל החום, השילובים, הארומה וכולי). זו אנלוגיה הולמת יותר

14
לי

בר, תודה רבה על ההתייחסות והתגובה המעניינת. לא חשבתי על פורטל לסערת הרגשות של היוצר (אם כי זה יכול להיות נושא מצוין לסיפור מד"ב), השתמשתי בהגדרה של וורדסוורת מתוך אנלוגיה בין כתיבה לקריאה . אני חושבת שכפי שלפעמים אפשר ליצור אינטימיות עמוקה דווקא בשיחת טלפון או בהתכתבות, כך הקריאה מאפשרת לגשת אחרת אל חוויות רגשיות דווקא משום שהיא פחות ישירה ופחות מציפה חושים מהחיים עצמם. אבל כל אדם חווה את הדברים אחרת, אולי מי שמרגיש יותר מדי, כמו הנסיכה על העדשה, לא ירצה את הווסט, אבל מי שלא מצליח להרגיש עדשה קטנה - כן (וזה מתחיל להישמע כמו דיון על ויסות חושי).

הי בר- מעניין ממש!
אני תוהה לגבי המשפט -
"ההבחנה בין שני הרגשות הנ"ל היא לשונית והיא נעשית רק משום שלמדנו עם הזמן לקשר נסיבות מסוימות לרגשות מסוימים"

מה כוונתך ב- רק משום שלמדנו?
האם אפשר לדבר על משהו אחר כשאנחנו מדברים על רגשות, מלבד מה שלמדנו? וגם אם מתקיים דבר מה ראשוני, האם באמת מתקיים רגע בו ניתן לאחוז באותו הרגש הבלתי נגוע לכאורה, להפריד בינו לבין הנלמד, המובנה, הנרכש?
לתפיסתי, מנעד הרגשות כמנעד המילים המתארות אותם

    16
    בר חיון

    תודה מעין. תפיסתך הולמת את התיאוריה הקונסטרוקטיבית של הרגש אבל "רק" בעשרים שנה האחרונות היא מקבלת תוקף אמפירי. התפיסה הראשונית האינטואיטיבית (בתיאורית הרגש הבסיסי) היתה שלמגוון הרגשות (או לפחות לרובם) יש בסיס ביולוגי ואוניברסאלי. אבל מתברר שהבסיס הביולוגי לרגשות הוא ככל הנראה רק שני הממדים שתיארתי וכל השאר הוא מעטפת תרבותית שאנחנו מלבישים על החוויה (שפה, פירוש נסיבות). זה מאוד מפתיע ולא אינטואיטיבי כי כאשר אני חווה פחד, ברור לי בכל הגוף שזה שונה מכעס, למרות שמה ששונה בעיקר הוא הקונטקסט, השפה, המשמעות. וזה כמובן גם מעלה שאלות פילוסופיות בסגנון היפותזת ספיר-וורף (ע"ע).
    לדוד גרוסמן (אם אני לא טועה. בעיין ערך אהבה) יש איזה קטע על כך שעד תחילת שנות השבעים השפה העברית לא כללה את המילה "תסכול", שהומצאה על ידי האקדמיה ללשון כשנתבקשה להכניס פירוש ל- frustration. אני לא יודע אם זה נכון אבל זה מעלה שם כל מיני תהיות- האם דוברי עברית עד אז הרגישו רגוזים או עצובים או משהו אחר לא ברור אך מעולם לא מתוסכלים? וכמה רגשות עוד נותרו על גבי ספקטרום החוויה האנושית שטרם נמצא להן ביטוי בשפה ובהבנייה החברתית.

17
aranse

לעתים קרובות מדי השאיפה לדיוק מחוללת תיאוריות שנשמעות כמו פרודיות על המדע
מישהו באמת יכול לסמן בדיוק איפה עובר הקוו,בזמן ובמרחב,בין החוויה הביולוגית-אוניברסלית לבין המעטפת התרבותית ?
ההתייחסות לתרבות כמעטפת חיצונית יתכן ומסתיר את המהותי ביותר
בסך הכל
במצב הראשוני,הבסיסי
כולנו,הכל,זה פקעת רגשות לא מתומללים
לתהליך שהופך את הרגשות האלה למילים,דרך חוויית המפגש עם החוץ,שזו חוויה בעלת הרבה היבטים משלימים,מוזיקלית,חושית,אינטלקטואלית... אין גבול מוגדר ונוקשה שממנו והלאה אפשר לקבוע שמשהו הוא מעטפת תרבותית וממנו פנימה זה גרעין ראשוני.
הגבול הזה הוא דינמי להפליא
תנועתו מחוללת את השפה,את התודעה,מתוכה החוצה ומהחוץ פנימה
בכל מיני דרכים
אנשים שונים
מוצאים דרכים חדשות לדבר ולסמן במדוייק יותר את מה שהם מרגישים
אנחנו נתרמים גם ממה שאנחנו ממציאים
בונים כלי מוזיקלי שמחקה צליל של חיה וההרכב שלו עם כלים אחרים מחולל צליל שיוצר אצלנו זיק של הכרה המתבטאת כמילה,כתיאור

הנסיון לסמן הפרדה נוקשה וסטאטית בין הביולוגי - אוניברסלי לבין התרבות כמעטפת המולבשת עליו מסתיר דווקא ובדיוק את התנועה שמאפשרת מגע עם האמת שבתהליך יצירת השפה והמודע

חס וחלילה לא התכוונתי שיש בסיס ביולוגי ואוניברסלי לכל הרגשות כולם :)
אלא שאני לא מבינה איפה שוכב אותו המצע הדואלי הזה של רגשות שליליים או חיוביים, (בעל התשתית הביולוגית לפי המאמר) כשהשפה עצמה כה מסועפת- נדמה שהוא לא רלוונטי. הרי אם קיימת המילה תסכול קיים הרגש תסכול, לא כך?
אני מסכימה עם המשפט- 'רק משום שלמדנו... '
בעייתי הייתה עם המילה- 'רק'
(ושוב חוסר האפשרות/היכולת להדגיש מילים בתגובה, הוא בעוכרי)

21
דליה יאירי

רבותי, הדיון בטקסט ורגשות הוא דיון מעניין כשלעצמו, אך סטיתם מנושא המאמר הבסיסי על אותו אביזר האמור לעורר , להדגיש, להעצים רגשות בעת קריאה. ככותבת אני חשה שעם יציאתם של הטקסטים ממני הם רכוש הקורא. אני השקעתי ביצירותי רגשות אינדיוידואלים ואין דבר משמח אותי יותר מאשר פרשנות רגשית שונה של מי שקורא את שירי. מלים הן כמו ריחות. נושאות אתן עולם רגשי סובייקטיבי בנוי על זכרונות ורבדי תרבות, ספרות, רסיסי ביוגרפיה ואנתרופולוגיה. ריח של נמל בליסבון שעולה משירי פסואה מעורר בי רגשות של געגוע לשירים ששרה אמי על נמל תל אביב , למשל. ''אנו נבנה פה נמל''... לא הייתי רוצה שאביזר מסוים יעביר בגופי , בנשמתי, במוחי את הרגש המדוייק אליו התכוון המשורר הפורטוגזי. כוחה של ספרות ושירה ''מקומיים'', חזק מכוחה של ספרות אוניברסלית. ריח שכונה בברזיל יומחש לי וירגש אותי אם יעלה בי ריחה של שכונה שהכרתי בסביבת מגורי. שירה או ספרות אמיתית הם טקסטים עצמתיים המנגנים על ההכרה ותת ההכרה שלנו. כוחם גם ביכולת שלהם להשאיר דברים לא פתורים. להציב סימני שאלה, לערער אותנו , לטלטל כמו גם לנחם. תלוי גם במצב הרוח ברגע הקריאה. לא, רבותי. לא להביא לעולם ''עזרה''כזו שרק תקהה את הרגש ולא תעצימו.

    22
    aranse

    דליה,את פוסלת גם קולנוע ?,הרי עקרונית ומהותית גם הוא מהווה שימוש באמצעים מלאכותיים להעצמת חוויית הסיפור,בעצם גם רדיו זה סוג של "עזרה",אמנם רק או בעיקר לעניין של הפצה אבל הרי יש קשר בין המדיום למסר ואין ספק שהעובדה שהמעגל סביב המדורה התרחב למימדים גלובלים שינה ומשנה מהותית את הדרך שבה אנחנו מספרים,לעצמנו ואחרים,סיפורים.
    לכן זה גם לא מדוייק שהמקומי חשוב מהגלובלי,או הסובייקטיבי מהאובייקטיבי,הנסיון לספר הוא נסיון לקשור בין הדברים,האלה והאחרים,ודווקא הצבתם על מישור היררכי משבשת את הקשר הזה,המקומי נוגע בדיוק בגלל שאנחנו נחשפים למידה שבה הוא בעצם גם גלובלי,וגם הסובייקטיבי מדבר אלינו בגלל הקשר שלו לאובייקטיבי ולא בגלל שהוא סותר או לו או מעומת לו(לפחות לא רק)

    אגב
    אביזרים שמחדדים את היכולת האנליטית נבנים כל הזמן
    מאז ומעולם
    וכנראה גם לעולם

23
דליה יאירי

ועוד משהו... לגבי המלים והרגשות. בטרם היתה המילה תסכול השתמשנו בפרסטרציה. בזמן השביתות הגדולות בעבר הרחוק בנמל אשדוד הייתי בין אלה שהתבקשו על ידי האקדמיה ללשון להכניס לשידורים את המילה עיצומים במקום סנקציות... היה גם היה תסכול והיו סנקציות , ולמשל אין עדיין מילה לACCOUNTABILITY' מנסים ''אחריותיות'', אבל מגבלות השפה העברית אינן מעידות על בעיה של חסך רגשי בעקבות אי הגדרה מדוייקת בשפה. גם זה נושא בפני עצמו.
ואם ''אביזרי עזר'' לקריאה - אולי דווקא דרוש אביזר שיחדד את היכולת האנליטית בקריאת טקסטים עיוניים , פילוסופים, היסטורים, פוליטיים?

24
דליה יאירי

חס וחלילה. איני פוסלת קולנוע. הוא מיסודו בנוי כך שהסרט מאכיל אותך פרשנות שכלית ורגשית בגירסת הבמאי. אתה יכול לאהוב או לא לאהוב את עיבודו לקולנוע של ספר, אבל ברור שסרט מכוון את תחושותיך במודע. הוא מדיום כל כך שונה . הוא מדבר אליך בהמון רבדים. טון דיבור, רקע, מוסיקה, צבעים, תנועות. מדיום נפלא שאתה יודע בדיוק את מוטת כנפיו. אתה גם יודע , אם אתה גם בודק סרט בכלים מקצועיים, לאן רוצים להוליך אותך. ספר הוא משהו אחר לחלוטין. כמו שגם רדיו הוא מדיום שונה. לרדיו יש קסם נוסף. דווקא אותו מימד שבסרט ''מפרש '' לך דמות או מצב, ברדיו אתה רק שומע קול. אתה יכול לדמיין את המדבר, את השומע, אתה יכול לחוש שהקולות מדברים רק אליך, אתה יכול למקם את הדברים בכל רקע שמתאים לך. המוצר הסופי ברדיו , ה''אאוט פוט'' הוא בדיוק מה שהשדר מכניס באינפוט. בעיני זה מדיום קסום.