ללמוד מקורט קוביין על כישלון

האמריקאים חרדים להיות "לוזרים". אבל קורט קוביין, שהתאבד לפני 20 שנה, זכה להצלחתו בדיוק בגלל כישלונותיו
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

עיירה קטנה במדינת וושינגטון חשפה בפברואר פסל של בנה הידוע ביותר, 20 שנה לאחר מותו. הטקס נערך במוזיאון ההיסטוריה של אברדין, נשקיה לשעבר. פסל הבטון הוא דמות מזוקנת עם גיטרה וג'ינס קרוע, ועל אחת מלחייה זולגת דמעה אפורה גדולה. העיתונאים לא החמיאו ליצירה. "אברדין מוקירה את 'יום קורט קוביין' עם פסל בוכה מוזר," כתב אתר המוזיקה Pitchfork. "מישהו זוכר אותו ככה? בוכה או איזה חרא כזה," קיטר מעריץ ברשת. התקשרתי למוזיאון בתקווה לתפוס את הפסלת, תושבת העיירה, מורה לאמנות במשרה חלקית ובעלת עסק. "אה," אמר האיש בצד השני של הקו. נשמעה אנחה, ואחריה שתיקה ארוכה. השארתי את המספר שלי אבל הפסלת לא חזרה אליי. ניסיתי את המוסך שלה אבל הטלפון צלצל וצלצל. נראה כי האישה שיצרה את האנדרטה הדומעת של קוביין מאסה בתשומת לבו של העולם.

מה היה אומר קוביין עצמו על הפסל? הזמר של נירוונה אהב קיטש, כמו אביזרי "הלו קיטי" שהמעריצים העמיסו עליו ביפן. הוא גם היה אמן נלהב, אף על פי שתחומי העניין שלו כללו גם גרוטקסות קיצוניות יותר – ציורים של תינוקות בלי זרועות, אנשים עם אברי מין אדירי ממדים, בובות ויקטוריאניות מעוותות. אבל הוא לבטח היה מעריך את אחד מהיבטיו של הפסל: אי-שלמותו. קוביין מעולם לא חש בנוח עם הצלחתו. הוא פרץ בתור הזהב של הכישלון, תקופה שבה חלק גדול מהנוער האמריקני התמסר לחטאים בלתי פטריוטיים, כמו עצלות והעדר מוטיבציה. עד שמת באפריל 1994, המונח "slacker" ("בטלן", אך גם "משתמט"), שנפוץ במהלך מלחמת העולם הראשונה כתיאור לאנשים שהתחמקו משירות צבאי – "אתה משתמט? אם לא, התגייס!" קראה מודעה של הצבא – כבר תיאר את הבטלנים של דור האיקס המנסים לדחות את היום הנורא שבו ייאלצו להתגייס לשוק העבודה התאגידי. תחושות הכישלון של קוביין לא היו הצגה. התמכרות להרואין, כאבים מבעיה לא מאובחנת בבטן, דיכאון והתאבדות שהותירה מאחור אלמנה וילדה שעוד לא הייתה בת שנתיים; אלה מרכיבי הטרגדיה שלו הגראנג', הכלאה בין רוק כבד לפּאנק, נולד בצפון-מערב ארצות הברית. קוביין ולהקתו נירוונה הובילו את הז'אנר והפכו את כת הלוזרים הזאת לבידור להמונים. בפתיחת השיר שבזכותו נסקה נירוונה למיינסטרים ב-1991, "Smells Like Teen Spirit", שר קוביין ש"כיף להפסיד" (It's fun to lose), והקליפ מתאר את התיעוב העצמי של תעשיית הבידור - המעריצים גסי רוח וקולניים, הזמר על הבמה הוא בסך הכול מיקרוב מגודל: “Here we are now, entertain us/ I feel stupid and contagious.”. תחושות הכישלון של קוביין לא היו הצגה. "תמיד הצלחתי להיכשל" (“I have never failed to fail”), הוא שר בשיר האחרון של נירוונה, "You Know You're Right", שהוקלט חודשיים לפני שקוביין בן ה-27 ירה בעצמו בביתו בסיאטל. התמכרות להרואין, כאבים מבעיה לא מאובחנת בבטן, דיכאון והתאבדות שהותירה מאחור אלמנה וילדה שעוד לא הייתה בת שנתיים; אלה מרכיבי הטרגדיה שלו – טרגדיה שזכתה לאורך השנים לתשומת לב רבה מצד מורליסטים וחסידי תיאוריות הקונספירציה.

השאלה האמיתית היא כיצד הצליח אדם מנוכר כל כך לגעת באומה שנוסדה על שנאת הכישלון. ומדוע, 20 שנה אחר כך – בשעה שתחושות הכישלון החברתי, הכלכלי והפוליטי הולכות וגוברות בארצות הברית – הצטמצמה כת הלוזר עד שלא נותרו ממנה אלא שידורים חוזרים של "ביוויס ובאטהד" ולהקות קאברים שמנגנות את "Smells Like Teen Spirit" מול קהל בגיל העמידה? ההיסטוריון סקוט סנדג' (Sandage) הוא מומחה לכישלון. הוא חיבר את הספר זוכה הפרסים Born Losers: A History of Failure in America (2005), שבו הוא טוען כי תפיסת הכישלון האמריקנית השתנתה משמעותית במאה ה-19. "בארצות הברית," הוא מסביר, "הגדרת הכישלון השתנתה – ממישהו שאפתן מדי למישהו שאינו שאפתן מספיק. לפני כמאתיים שנה, אם מישהו נכשל בעסקים, הסיבות לכך היו בדרך כלל הלוואות גדולות מדי או ניסיון להתרחב במהירות רבה מדי. אבל כיום אנחנו מדברים על אנשים שנכשלו כי לא נטלו מספיק סיכונים, לא היו שאפתניים מספיק."

הוא טוען שהשינוי נבע מהתהפוכות הכלכליות של המאה ה-19. לפי ההערכות, כשני שלישים מהסוחרים בסן פרנסיסקו נכשלו בשנות ה-50 של אותה מאה. אי הוודאות הובילה להקמת סוכנויות דירוג האשראי, שהופיעו לראשונה בניו יורק ב-1841. סוכנויות אלה אספו נתונים על אלפי אזרחים בכל ארצות הברית, והתחילו לשבח אנשים על תעוזתם, או להמליץ למלווים להימנע מטיפוסים שאי אפשר לסמוך עליהם. הן אף השתמשו בפגמים מוסריים, כגון שתיינות או ניאוף, כדי להעריך את דירוג האשראי של האדם. בשנות ה-60 של המאה ה-20 קרה משהו מוזר ללוזר. הוא קיבל לפתע מין הילה, והוכתר כמורד מגניב. הסרט Born Losers, העוסק בכנופיית אופנוענים ששמה כשם הסרט, הפך ב-1967 לסרט הרווחי ביותר בהיסטוריה, עם הכנסות של 36 מיליון דולר ב-1857 הופיעה במילון וובסטר הגדרה חדשה לכישלון, "חולשה באופיו, מזגו או הרגליו של אדם." הכישלון הפך לפגם אישיותי – לא משהו שקרה לך, אלא חלק ממי שאתה: לוזר. "[הכישלון] הפך לזהות," אומר סנדג'. באמריקה, המילה "לוזר" היא עלבון נפוץ, והוא אומר שלאדם אין ערך אישי או כספי, שהוא לא תורם לחברה." דמות הלוזר תופסת גם מקום מרכזי בתרבות האמריקאית. הוא – ולרוב מדובר בגבר – קורא ספרי עזרה אישית וסיפורים על עלייה מפתיעה לגדולה. הוא מופיע בשירי בלוז וקאנטרי. ישנם הלוזרים החביבים של סרטי באסטר קיטון, והלוזרים המרגיזים ממחזותיו של יוג'ין אוניל. וישנו הלוזר הידוע מכולם שיצר ארתור מילר במחזה "מותו של סוכן" – וילי לומן. וילי הוא סוכן מכירות המתייסר מ"החלום האמריקאי" – מונח שנטבע בתקופת השפל הגדול. אך בשנות ה-60 של המאה ה-20 קרה משהו מוזר ללוזר. הוא קיבל לפתע מין הילה, והוכתר כמורד מגניב. הסרט Born Losers, העוסק בכנופיית אופנוענים ששמה כשם הסרט, הפך ב-1967 לסרט הרווחי ביותר בהיסטוריה, עם הכנסות של 36 מיליון דולר. באותה שנה הופיע גם דסטין הופמן בתפקיד הפרוטגוניסט המבולבל בסרט "הבוגר," ולהקת הדלתות הוציאה את השיר "People are Strange", שבו מגיע מוריסון למעמד הזייתי של כוכבות לוזרית:  “No one remembers your name/ When you’re strange.” לפי אמריקה התאגידית היה הכישלון פגם באישיות, וה"פריקים" של תרבות הנגד קיבלו בברכה את פגמיהם. כך הוצבו היסודות המחתרתיים לתרבות הבטלנים והגראנג' שהופיעו 20 שנה אחר כך. אבל האופטימיות של העידן ההוא נעלמה בינתיים, ולבטלנים החדשים לא נותרו אלא ההתנתקות והניכור. כת הלוזר זוקקה לצורתה הטהורה ביותר.

אפשר לראות את חייו של קורט קוביין כסיפור של עלייה מביבים לגדולה. הוריו, שהכירו בתיכון, נפרדו כשהיה בן 9. הוא נע בין בתים שונים בילדותו, ואף פעם לא היה לו כסף: גם כשאלבומה השני של נירוונה, Nevermind, הגיע למקום הראשון במצעדים האמריקאיים, קוביין חי במכוניתו. אך כשהוא מת שנתיים אחר כך, הוא הותיר אחריו אחוזה בשווי מיליוני דולרים. הוא הקים את נירוונה ב-1987 עם קריסט נובוסליץ'; כמה מתופפים באו והלכו, עד שדייב גרוהל הצטרף ללהקה שלוש שנים לאחר מכן. בינתיים חתמה נירוונה בלייבל עצמאי בסיאטל בשם "סאב פופ", אחד מכמה לייבלים שקיבלו מהלהקה קלטת דמו, אך היחיד שהתעניין. "שמענו את הקול." מספר לי ברוס פאוויט, שייסד את הלייבל עם ג'ונתן פונמן. "החומר היה חלש, וכשהם באו לסיאטל להופיע בפנינו, לא היה להם ברק. אבל הקול בלט." בימים ההם הייתה סיאטל עיר פרובינציאלית ומרוחקת. "בחצי השני של שנות ה-80 היא הייתה עיר פועלים, יותר בואינג ממיקרוסופט," אומר פאוויט. "אם רצית קריירה, עברת ללוס אנג'לס, כי לא היה שום סיכוי להתפרנס ממוזיקה בסיאטל. האנשים שנשארו בסצנה עשו את זה בשביל הכיף, בשביל צחוקים." הגראנג' השתמש בקיפוח שלו. "כל האסתטיקה – בגדי עבודה, כובעים זולים, גיטרות שנקנו מבתי משכון – כל אלה הגיעו מתרבות ענייה מאוד," אומר פאוויט. אם מישהו הצליח, אמרו עליו שהוא בוגד.

ב-1989 חגגה נירוונה את האלבום הראשון שלה, Bleach, בהופעה בפסטיבל השנתי של "סאב פופ", LameFest, לצד להקות גראנג' אחרות. בדוכנים יכלו המעריצים לקנות טי-שירטים עם הכיתוב "לוזר": כמעט שנמכרו יותר חולצות מתקליטים. ב-1991 הצהיר קוביין בריאיון ששאיפתו היא "למכור מספיק תקליטים כדי שאוכל לאכול מקרוני וגבינה ולא אצטרך לעבוד." אבל למרות דמות הבטלן הוא היה שאפתן; הוא כעס על העדר המשאבים ב"סאב פופ" ורצה לעבור ללייבל גדול לקראת הפצת האלבום השני של הלהקה. נירוונה חתמה בחברת בת של "גפן רקורדס" ב-1990. אחרי Nevermind, הוא דרש נתח גדול יותר מהכנסות הלהקה, מתוקף היותו הכותב העיקרי. Smells Like Teen Spirit, שיר קודר אך קליט מאוד, הצליח בין היתר בזכות חסות תאגידית: הוא הפך ללהיט אחרי שערוץ MTV הכניס אותו לרוטציית השידורים היומית. אבל אף אחד לא ציפה שהאלבום יצליח כל כך. "גפן" הדפיסה במקור רק 46,000 עותקים; בסופו של דבר נמכרו 30 מיליון. אך התהילה הנחשקת לא הביאה עמה אושר. "כבר לא היינו אותה להקה כמו פעם," אמר נובוסליק לצ'רלס ר' רוס, שחיבר את Heavier Than Heaven, הביוגרפיה של קוביין. "קורט פשוט נסג לתוך עצמו." העושר אפשר לקוביין לצרוך הרואין על בסיס יומיומי, ועם השימוש המופרז התגברו גם רגשות התיעוב העצמי שהיו טמונים בו כל חייו.

ביומניו הוא מתאר את עצמו כ"פגום" ו"נגוע." האלבום האחרון של הלהקה, In Utero, נפתח במילים: “Teenage angst has paid off well/ Now I’m bored and old”. במכתב ההתאבדות שלו הוא מציב את התשישות שלו מול ה"שאפתנות" של אשתו, כוכבת הרוק קורטני לאב, ואומר שהוא לא מסוגל "לשאת את המחשבה" שבתו פרנסיס תהפוך לרוקרית אומללה, כמוהו, ותהרוס את עצמה. הייאוש חנק אותו – אך הוא גם נגע ללב הציבור. כ-7,000 אנשים השתתפו בטקס מאולתר לזכרו בסיאטל. תמונה של הפנים הלא מגולחות, המציצות מתוך רעמת שיער סתור, הודפסה על מיליוני חולצות ופוסטרים. העולם לא מוקיר אותו למרות כישלונותיו, אלא בזכותם. לולא היה קוביין מתאבד, הוא היה בן 47. אם נירוונה עדיין היו פעילים, כמו יריביהם הוותיקים פרל ג'אם, הם היו מוצאים את עצמם בתעשיית מוזיקה שעברה מהפכה טכנולוגית. "אנחנו ברי מזל כי יש לנו גישה מידית לכל ספריה בעולם, אבל מצד שני אנחנו טובעים במידע," אומר פאוויט. "לכן כמעט בלתי אפשרי שתקום להקה ותזכה לתשומת לבו של כל העולם." וגם התרבות השתנתה. לאור המשבר הכלכלי, המלחמות הכושלות והקיפאון הפוליטי, גברה משמעותית חרדת הכישלון האמריקאית. קל מתמיד להיכשל, אך תפיסת הכישלון רק הולכת ומחמירה. החלל התרבותי שקוביין תפס, בתור הלוזר הידוע ביותר במדינה, התכווץ.

כיום, הפרשנים המרכזיים להצלחה וכישלון בארצות הברית הם הראפרים. הם מגיעים מהמגזר המקופח ביותר במדינה, וקוביין מרתק אותם: הוא אחד הלבנים המאוזכרים ביותר בתולדות הראפ, טרנד שהגיע לשיאו בשיר "Holy Grail" של ג'יי זי, שבו הוא מסמפל את Smells Like Teen Spirit." זהו שיר שבח ל"גביע הקדוש" – התהילה – שבו ג'יי זי שר על אומללות שחורה, יזמות וגבורה, ומודיע כי הוא, הראפר, שולט בגורלו. “I know nobody to blame, Kurt Cobain, I did it to myself,”, הוא שר. ברקע, ג'סטין טימברלייק מסכם את גישתו של השיר כלפי תהילה: “I still don’t know why, why I love you so much.”. הסימפול הזה של קוביין, המתלונן כמעין רוח רפאים על היותו "טיפש ומדבק," מצמצם את כישלונו לתפאורה ותו לא, רקע להצלחתם של ג'יי זי וטימברלייק. וכך הופך לוזר אמריקני דגול לחלק מהדוקטרינה השלטת: ההתקדמות והנסיקה. הפסל הדומע במוזיאון ההיסטוריה של אברדין נאמן למציאות יותר משמבינים המבקרים.

מאת Copyright The Financial Times Limited 2014

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לודוביק הנטר, Financial Times .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על ללמוד מקורט קוביין על כישלון

01
יאיר

לא היה לו סתם דיכאון אלא הוא כנראה סבל מהפרעה דו-קוטבית, מכאן גם השיר ליתיום - שזה תרופה לבעיה נפשית זאת. וגם השיר, באופן קובייני-גאוני-אופייני, דומה במבנהו למהלך המחלה...