למה התחלנו לדבר

אומרים שזאת הבעיה הקשה ביותר במדע. האם הדיבור האנושי הופיע פתאום או התפתח ככלי חברתי? ואולי כדרך ודאית לומר אמת אבל גם שקר?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

והרי לכם חידה: מה משותף בין חבטה בבוהן לבין קריאת העורב או מקורות הדיבור האנושי? יותר ממה שנדמה לכם. כנראה!

אם אתם מגושמים חסרי תקנה או מופתעים בקלות, אתם בוודאי מכירים היטב את המילים הללו, שנובעות מתוך הגוף, אלה שאנו פולטים בטבעיות כשהחיים מציבים בפנינו מכשולים בלתי צפויים, כמו "או", "אאוץ'", אופס", "הו", "וואו", "יוּ" או "איכס!" המילים הללו – ובכן, האם אלה באמת מילים או רק קריאות לעזרה? – מוכרות לבלשנים בשם "מילות קריאה".

אבוי! מילות קריאה, ובעיקר מילות קריאה ראשוניות ורגשיות, נתפשו לעתים קרובות כבנות חורגות, עצובות ולא רצויות במחקר השפה. כהתפרצויות רגשיות ספונטניות, יצורי תקשורת חסרי מזל אלה נתקלים תכופות ביחס מבטל הרואה בהם מבעים בדידים, לא יעילים – לא נעימים, מטופשים וקצרים. בעיני חלק מהבלשנים, הם תורמים אך מעט עניין למשפטים בשפה ולתחבירה (שבהם טמונים חומרי הגלם הבסיסיים של הבלשנות המודרנית).

מילות הקריאה מסמלות את המצבים הרגשיים והמנטליים הכי בסיסיים שלנו

מילות הקריאה זכו לתיאורים לא מחמיאים כלל מן הבלשנים שעסקו בלטינית (וגם מחוקרים עכשוויים יותר) כ"לא-מילים", ובלשנים בני המאה ה-19 לא ראו בהן מילים כלל. גֶש (Gesch) מצוטט כמי שאמר בשנת 1869, כי "מילות קריאה הן שלילה של השפה". על פי ספיר (Sapir) מילות קריאה, הן "במקרה הטוב לא יותר מקישוט שנועד להעצים את המרקם המורכב [של השפה]" ומילר (Müller) אמר בשנת 1861 כי "השפה מתחילה במקום שבו מילות הקריאה מסתיימות". הן מסמלות את המצבים הרגשיים והמנטליים הכי בסיסיים שלנו, וככאלה הן לעתים קרובות נתפשות כמחוות קוליות ולא כשפה של ממש.

אאוץ', כואב

"אאוץ', כואב!", תצלום: ריצ'רד גילין

שפה היא היכולת הקוגניטיבית המבדילה את בני האדם מבעלי החיים האחרים, אבל מילות קריאה משוות עתים קרובות לקריאות הפרימיטיביות של החיות. כולנו יודעים, כנראה, שהכלב נובח "האו" והחתול מילל "מיאו" (אם כי אנו עדיין לא יודעים מה אומר השועל), אז מה אומר האדם? האם מילות הקריאה הן קולות אינסטינקטיביים שבני האדם נאלצים להשמיע כשהם עוסקים ברגשותיהם? כפי שחוקר לשון נוסף, הורן טוק (Tooke) ציין:

"תחום הדיבור נבנה על חורבותיהן של מילות הקריאה [...] צהלת הסוס, געיית הפרה, נביחת הכלב, גרגורו של החתול, עיטוש, שיעול, נהמה, צווחה וכל צורה אחרת של עווית לא רצונית הכרוכה בהשמעת קול מן הפה, יכולים לתבוע להיקרא חלק מן השפה, ממש כמו מילות הקריאה. מילות קריאה רצוניות משמשות אותנו רק במקום שבו הפתאומיות או העוצמה של הרגש או התשוקה [...] גורמות (לאדם) לשכוח לרגע את השימוש בשפה".

אז למה לטרוח בכלל להשתמש במילות קריאה, אם אנשים רק מדדים באפלה הלשונית ומשמיעים את הצווחות האנושיות הברבריות שלהם? מה אלה יכולות ללמד אותנו על השפה, אם לאורך ההיסטוריה הן עצמן נתפשו כמי שאינן שייכות לשפה?

אם יש דבר אחר שבלשנים נמנעים לדבר עליו, בנחישות גדולה, זו ההשערה הלא מבוססת על אודות המקורות הלא ברורים של השפה

ובכן, יתכן כי מילר וחבריו גילו כאן משהו. נניח שמילות הקריאה אמורות להידמות לצלילים האופייניים שבני אדם משמיעים כשאיש רואה אותם. מה אם השפה באמת מתחילה במקום שבו מילות הקריאה מסתיימות? האם מילות קריאה רגשיות וקריאות של בעלי חיים יכולות ללמד אותנו משהו על מקורות הדיבור האנושי? למה בכלל החלו בני האדם לדבר, אם, למשל, מחוות עשויות היו לשמש לתקשורת לא פחות יעילה (כפי שניתן להיווכח מקיומן של שפות סימנים רבות)? הייתכן שבני האדם פיתחו את היכולת לדבר בשפה על ידי חיקוי של קריאות בעלי החיים, ובהם הם עצמם? ואם בני אדם יכלו לעשות זאת, מה מונע מחיות, ובעיקר מפרימטים אחרים כמו שימפנזים, לעשות את זה?

לכל השאלות הללו (ושאלות נוספות!) העוסקות במקורות הדיבור האנושי אין תשובה פשוטה, ובוודאי שאין להן תשובות מוסכמות. ולכן לא מפתיע שהנושא זכה לכינוי "הבעיה הקשה ביותר במדע".

איל, איל צפוני

איל קורא בטבע. תצלום: סו קרו.

על פי אדם קנדון, אם יש דבר אחר שבלשנים נמנעים לדבר עליו, בנחישות גדולה עוד יותר מעל מילות הקריאה, זו ההשערה הלא מבוססת על אודות המקורות הלא ברורים של השפה. "לא יכול לצאת מזה שום דבר טוב!"  הצהירה ה- Société de Linguistique de Parisשנוסדה בשנת 1865. משום שלא ניתן היה לאשש רבות מן התיאוריות הספקולטיביות שהועלו שם, שחלקן היו פרועות לגמרי – כללי החברה הבלשנית אסרו מפורשות כל דיבור כזה על אודות ראשיתה של השפה:

"החברה הבלשנית נועדה ללימוד השפה, האגדות, המסורות, המנהגים והמסמכים שעשויים להבהיר מדע אתנוגרפי. כל הנושאים האחרים אסורים בתוקף...האגודה לא תידון בכל דבר העוסק במקורות השפה או ביצירתה של שפה אוניברסלית".

בזמנים מודרניים יותר, היו אלה התיאוריות הלא-דרוויניסטיות במפורש אך רבות השפעה של נועם חומסקי על אודות יכולת השפה המולדת "המפתיעה בשלמותה", שכאילו תוכננה על ידי "האדריכל האלוהי", שנעצו סכין בלבה של הבעיה. למעשה, הן עקפו במשך זמן רב כל דיון רציני במקורות הדיבור האנושי, על ידי כך שפשוט התעלמו מן השאלה. חומסקי הציע השערה שלפיה יתכן כי היה "זינוק גדול" אל השפה "שהיה אירוע פתאומי שהתרחש אצל אדם בודד, שחונן מיד ביכולות אינטלקטואליות נעלות משל האחרים, שהועברו לצאצאיו והקנו להם עליונות". הסוף. למרבה ההקלה, למרבה השמחה. על היתר אין אפשרות לומר הרבה, אלא לשער בלבד, מה שמאפשר לבלשנים להתפנות לפתרון חידות אחרות, שאינן מחייבות התייחסות לכל ההפרעות האלה, של התרבות והתקשורת האנושית.

תיאוריות רבות עלו לדיון, ובכלל זה התיאוריות של מילר, שזכו לכינוים המשועשעים "Bow Wow" (שפה התפתחה מחיקוי של בני אדם את החיות), ו-Pooh-Pooh"" (שפה התפתחה ממילות קריאה), אבל רק מעטות ניתנות לאישוש כלשהו. לצד תיאוריות מוקדמות דומות כמו תיאוריות ה"יוֹ-הֶא-הוֹ" (שפה נבעה מעבודה משותפת בקצב אחיד) התיאוריות הללו נדחו כפשטניות מדיי (ובעלות שמות מטופשים מדי). נכון שאם נביט לאחור בראשיתה של "שירת המאובנים", כפי שאמרסון מתאר את השפה, נגלה כי יש בידינו מעט מדי עדויות שמאפשרות לנו לדעת איך בני האדם הראשונים, או אפילו הניאנדרטליים, מלמלו אלה אל אלה, שהרי טכנולוגיית הכתב היא בת 5400 שנה בלבד. אבל בכל אחת מהתשובות האפשריות הללו, טמונים גרעין של אמת או תובנה שעשויים לאפשר לנו הבנה טובה יותר של הכוחות המניעים את אינסטינקט השפה, ומבדילים בין בני האדם לבעלי החיים האחרים, בין אם מקורם גנטי, קוגניטיבי, חברתי או תרבותי. וככאלה, נדמה שכדאי להרהר בהן.

אם "אאוץ'" היא קריאה טבעית כל כך של בני אדם, למה בשפות אחרות משמשים לאותה מטרה קולות אחרים לגמרי?

ויתכן שהכול התחיל באיזו נהמה, ממש כמו מילת קריאה.

חובבי השפה שכבר ראו עולם מזדעקים כעת, בוודאי, בכעס, כי אם "אאוץ'" היא קריאה טבעית כל כך של בני אדם, למה בשפות אחרות משמשים לאותה מטרה קולות אחרים לגמרי? למה, למשל, הצרפתים אומרים “aïe!” ו-   “ouille!” בעוד היפנים אומרים "איתאיי!"? ולמה התרנגולים קוראים "קוקוריקו!" בצרפתית (ובעברית) במקום הקריאה המטופשת יותר באנגלית "קוקל-דודל-דו!"? רוב השפות משתמשות אמנם במילת הקריאה "אֶה", אבל בכל אחת מהן יש לה תפקיד סמנטי שונה, ואילו "הא" נמצאת בשימוש רחב ויש לה משמעות זהה בעיקרה כך שניתן לראות בה מילה אוניברסלית.

המילים האונומטופיאיות הללו הן, כמובן, סימנים סמליים מקובלים ולא צלילים אמיתיים שבני אדם היו פולטים באורח אינסטינקטיבי במצבים רגשיים שונים. בעיקרון, אלה לא ממש סימנים "כנים". צחוק אמיתי, לא רצוני, עשוי להיות שונה לחלוטין מקריאת "חה חה!" סמלית, ממש כפי שבכי עמוק או שיעול רם נשמעים אחרת לגמרי ממילות הקריאה המתארות אותם פונטית. צחוק, הכי, שיעול, צווחה – אלה קולות שאנחנו מסוגלים להשמיע כדי לדווח לאחרים על מצבנו הרגשי או המנטלי, בלי לחדור לתחום השפה. הקולות הללו, ביחד עם שפת הגוף, עשויים להיות קשים לשליטה ולכן קשה כל כך "לזייף" אותם, ממש כמו את נביחת הכלב או גרגור החתול. לעומת זאת, מילים הן קלות לתמרון. לכן, כדי שנאמין למילות הקריאה, אנחנו חייבים לבטוח בדובר ולהאמין שהוא אומר אמת.

תינוק בוכה

תינוק בוכה: אין זיוף או שקר. תצלום: tostadophoto.com

תינוק שבוכה עשוי לאותת לאמו על משהו בהול כמו כאב, אי נוחות או אפילו סכנה. עבור חיות, הבכי הזה נתפש כסימן כן וראוי לאמון, שניתן לבטוח בו, ולפרש אותו כפשוטו. למשל, לקופי ורווט בקניה יש מערכת קריאות אזהרה מורכבת למדי שמשמשת לא רק כדי להתריע בפני אחרים על קיומה של סכנה, אלא מסוגלת גם להזהיר אותם מפי טורף מסוים, כמו נחש או נשר. קריאה המתריעה מפני נחש תגרום לכל הקופים להביט מטה אל הקרקע ולחפש שם את מקור הסכנה, ולא בשמים. אף שזו עשויה להיראות כמו שפה מתפתחת, הקריאות הללו אינן דומות למילים המסמנות מושגים.

אמוץ זהבי העלה את הרעיון כי כל הסימנים מתפתחים והופכים כך לאמינים, וכי השפה האנושית היא יוצאת הדופן כאן. מדוע הקריאות הללו הפכו לסימנים סמליים, מסוגננים ומקובלים עבור בני אדם, במנותק ובנפרד מן ממקורות ההתייחסות שלהן, באופן שלא התרחש אצל בעלי חיים אחרים כמו הקרובים שלו, השימפנזים, או חיות בעלות טווח אקוסטי רחב כמו ציפורים?

יש, בוודאי, בסיס אנטומי ונוירולוגי לאופן שבו הדיבור האנושי התפתח והפך ליעיל יותר בהעברת מידע מאשר, למשל, מחוות גוף. אבל בואו נודה – התפתחות השפה האנושית גם אפשרה לנו לעוות ולשנות את האמת – כלומר, לשקר. השפה אפשרה דיבור על מה שאינו נוכח (כמו דיבור על מי שנעדר ממקום השיחה), עובדות ממוסדות (דברים ההופכים לעובדות רק משום שכולם מסכימים ביניהם להאמין להם, גם אם הדבר מצריך הכחשה משותפת של עובדות גולמיות) וכדומה. כפי שניסח זאת כריס נייט (Knight): "לידה, סקס ומוות הם עובדות, בלי קשר למה שאנשים חושבים או מאמינים. אלה, אם כן, עובדות גולמיות. תופעות כמו לגיטימיות, נישואין וירושה, לעומת זאת, הן עובדות רק אם אנשים מאמינים בהן". איכשהו, בני אדם נוטים לייצר סימנים מוסכמים כאלה אשר מפוענחים, ובסופו של דבר גם זוכים לאמונם של אחרים, למרות הקלות שבה ניתן לזייף אותן או לרמות.

הונאה, כמו גזילת מקורות המזון של אחרים, קיימת גם בקרב בעלי החיים. אבל אף שיש מינים מסוימים שפיתחו מערכות תקשורת יעילות שיש בהן קווי דמיון לראשית התפתחות השפה, מעולם לא נולדה שפת חיות של ממש. למה?

ישנם חוקרים המעלים את הסברה המעניינת, שלפיה המורכבות והעושר של השפה נבעו מתוך רצון חברתי לשתף פעולה בקהילה. סימנים מוסכמים שניתן לזייף בקלות הם בעלי ערך רק אם ניתן לבטוח בדובר, משום שאתם שייכים לקבוצה או חולקים את אותן מטרות או כוונות, ויש לשער שאתם רוצים להעביר זה לזה מידע אמיתי (אפילו אם מדובר במידע לא נכון בעליל, כמו מטאפורה!). בתרבות סמלית, חלק מהסימנים אולי התפתחו מתוך טקסים ואפילו השתובבות משותפת, דמיון ומשחקים, ואלה העצימו את החברות והאמון בקבוצה.

שימפנזה

קוף שימפנזה צעיר. תצלום: אוון בות'

לעומת זאת, על פי קנדון, בעלי חיים כמו שימפנזים, הם מטבעם תחרותיים ואינם משתפי פעולה. כשנדמה שהם תורמים לפעילויות משותפות, למעשה כל אחד מהם מנצל את העבודה שנעשית על ידי אחרים (כגון בנייה של ערימת תיבות שמאפשרת להגיע ראשונים לאשכול בננות). שימפנזים המרמים אחרים (למשל כשהם רצים בכיוון ההפוך, אל מקור מזון מוכר) עשויים בתורם להיות מרומים באמצעות אותם סימנים, כי הם מותנים להאמין לסימנים אלה. סימנים המאפשרים שיתוף פעולה לרווחת שימפנזים אחרים אינם מתרחשים ויותר מזה, הם גם לא יובנו בקלות, ובוודאי לא יעוררו אמון. עצם החיים החברתיים התחרותיים שלהם, שבהם לסימנים יש ערך רק אם הם אמינים וניתן לבטוח בהם (כמו שפת גוף), היא שמונעת מהם לפתח כושר שפה כלשהו, פשוט משום שהם לא זקוקים לו.

חיי החברה של בעלי החיים עשויים להיות עשירים לא פחות משל בני האדם, אבל התפתחות הדיבור האנושי מאפשרת רק לנו להונות אבל גם לחלוק סיפורים עשירים ומעוררי רגש יותר ולבנות שיתוף פעולה חברתי. זה בוודאי ראוי לקריאות בנוסח "אאוץ'", "איי" או "איתאיי!".

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

מקורות: 

Some Considerations for a Theory of Language Origins, ADAM KENDON, Man, New Series, Vol. 26, No. 2 (Jun., 1991), pp. 199-221, Royal Anthropological Institute of Great Britain and IrelandThe Fallacy of Conventional Signalling,  AMOTZ ZAHAVI, Philosophical Transactions: Biological Sciences, Vol. 340, No. 1292, The Evolution and Design of Animal Signalling Systems, (May 29, 1993), pp. 227-230, Royal SocietyPrimate Communication and the Gestural Origin of Language [and Comments and Reply], GORDON W. HEWES, R. J. ANDREW, LOUIS CARINI, HACKENY CHOE, R. ALLEN, GARDNER, A. KORTLANDT, GROVER S. KRANTZ, GLEN MCBRIDE, FERNANDO NOTTEBOHM, JOHN PFEIFFER, DUANE G. RUMBAUGH, HORST D. STEKLIS, MICHAEL J. RALIEGH, ROMAN STOPA, AKIRA SUZUKI, S. L. WASHBURN AND ROGER W. WESCOTT, Current Anthropology, Vol. 14, No. 1/2 (Feb. - Apr., 1973), pp. 5-24, The University of Chicago Press on behalf of Wenner-Gren Foundation for Anthropological ResearchMetasignaling and Language Origins, GREG URBAN, American Anthropologist, Vol. 104, No. 1 (Mar., 2002), pp. 233-246, Wiley on behalf of the American Anthropological AssociationOn the Speech of Neanderthal Man,  PHILIP LIEBERMAN AND EDMUND S. CRELIN, Linguistic Inquiry, Vol. 2, No. 2 (Spring, 1971), pp. 203-222, The MIT PressThree Factors in Language Design,  NOAM CHOMSKY, Linguistic Inquiry, Vol. 36, No. 1 (Winter, 2005), pp. 1-22, The MIT PressBird Speech Perception and Vocal Production: A Comparison with Humans,  GABRIËL J. L. BECKERS, Human Biology, Vol. 83, No. 2, Special Issue on Integrating Genetic and Cultural Evolutionary Approaches to Language (April 2011), pp. 191-212, Wayne State University PressThe Origin of Speech,  CHARLES F. HOCKETT AND CHARLES D. HOCKETT, Scientific American, Vol. 203, No. 3 (September 1960), pp. 88-97, Scientific American, a division of Nature America, Inc.The Origin of Speech,  CONSTANCE HOLDEN, Science, New Series, Vol. 303, No. 5662 (Feb. 27, 2004), pp. 1316-1319, American Association for the Advancement of ScienceSémiotique de l'interjection,  GEORGES KLEIBER, Langages, No. 161, L'interjection : jeux et enjeux (mars 2006), pp. 10-23, Armand ColinResponse Cries,  ERVING GOFFMAN, Language, Vol. 54, No. 4 (Dec., 1978), pp. 787-815, Linguistic Society of AmericaThe Evolution of Human Speech: Its Anatomical and Neural Bases,  PHILIP LIEBERMAN, Current Anthropology, Vol. 48, No. 1 (February 2007), pp. 39-66, The University of Chicago Press on behalf of Wenner-Gren Foundation for Anthropological Research

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Dailyכאן.

צ'י לו (Luu) היא בלשנית חישובית וחוקרת בתחום עיבוד השפה הטבעית, המשתעשעת במודלים ומכונות זעירות כדי לפענח תעלומות מסקרנות הקשורות לשפה האנושית. יש לה תארים מתקדמים בבלשנות תיאורטית ובספרות, ומשיכה מורבידית לשפות נכחדות. היא לקחה חלק בכתיבת מילונים, מנועי חיפוש רב-לשוניים ואפליקציות שנועדו לתת תשובות לשאלות.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מיקרופון מוזהב. תצלום: קיי אוברהויזר, unsplash.com

Photo by Kai Oberhäuser on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי צ'י לו, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על למה התחלנו לדבר