לפחד כמו שצריך

פחד אינו האויב אלא רגש לגיטימי. כדי לתמוך באמת במי שמפחדים, הניחו להם לבטא את הפחד
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

אילו הייתה בחירה בין פחד לאומץ, כמעט כולם היו בוחרים להיות אמיצים. תולדות הפילוסופיה של המוסר מאשרות זאת. הצבת האומץ על ידי אריסטו כמעלה עיקרית הכינה את הקרקע להסתייגות של הפילוסופיה המערבית מן הפחד. הוסיפו לכך את המסר הנפוץ בנוגע לפחד – ש״הדבר היחיד שיש לפחד ממנו הוא הפחד עצמו״, שאנו חיים בתרבות של פחד מדברים לא נכונים, שרגעים בהם מתפשט פחד מגויסים לטובת הפוליטיקה של הימין – וקל לראות למה הפחד נתפש כמשהו שיש להימנע ממנו או להתגבר עליו. המטרה המוסרית האמיתית היא האומץ.

זיהויו של הפחד כמכשלה לפעולות חברתיות ופוליטיות אפקטיביות גורמת לתפישה של המפחדים לא רק כאומללים אלא גם כלוקים מוסרית

זיהויו של הפחד כמכשלה לפעולות חברתיות ופוליטיות אפקטיביות גורמת לתפישה של המפחדים לא רק כאומללים אלא גם כלוקים מוסרית. נלסון מנדלה, דמות מופת מוסרית מאין כמותה, אמר: ״הלוואי שהבחירות שלכם ישקפו את תקוותיכם, לא את פחדיכם״. כשהפחדים מוצגים בנרטיב החברתי, הפוליטי או המוסרי ככישלונות, יש לאנשים סיבות רבות עוד יותר להימנע מהם.

עם זאת, אין דרך להימנע מרבים מן האיומים הגדולים – מוות, סבל ואובדן. לחיות פירושו להתמודד עם הפחדים הללו. לא ניתן לחמוק או להתעלם מהם. נוכח העובדות הללו, האם עלינו לצפות מעצמנו לכל הפחות לגילוי אומץ? האם אנחנו באמת לקויים מוסרית אלא אם אנו עומדים מול אפשרות מותנו באומץ? מה אם במקום זאת נתפוש את הפחד לא כחלופה גרועה מוסרית לעומת האומץ, אלא כמשהו שאפשר לעשות היטב?

נניח שהפחדים הגדולים שלכם מסרבים להיעלם. הם יהיו בני לוויה קבועים, אפילו כשנסיבות חייכם ישתנו, ואתם תתבגרו ו(אולי) גם תחכימו. חשבו על מספר אפשרויות שבהן תוכלו לנהוג בפחדים הללו, מלבד בריחה מהם לעבר האומץ. אחת האפשרויות היא השלמה. אתם יכולים להתייחס לפחדים בשלווה הנובעת מריחוק. אתם מקבלים את הפחדים שאינכם יכולים לשנות וממשיכים בחייכם. אם השלמה נראית לכם קשה מדי לביצוע, חשבו על משהו מאופק יותר: חיים עם הפחד. כמו שכנים מטרידים שלעולם לא יעברו דירה, יתכן שתוכלו לשאת אותם, לחיות לצידם, או אפילו לשמוע בקול הפחדים הללו.

חתול, צמיג, פחד, מכונית, מדרכה

החתול פוחד. אולי נלמד ונקבל כטבעי גם את הפחד שלנו? תצלום: Ivan

החיים עם פחדים בלי לנסות להימנע מהם עשויות להיות חלק מלפחד היטב, חלק שלקראתו תרבות הפחד-ככישלון לא הכינה אותנו. החיים עם פחדים הם גם משהו שאנחנו עושים כשאנו חיים עם מי שפוחדים.

אם נתרחק מהתמונה השלטת של הפחד כמטלה אישית, נוכל להתחיל לראות שאנחנו מגיעים אל הפחדים שיש לנו בתוך הקשר של פחדים של רבים אחרים

אם נתרחק מהתמונה השלטת של הפחד כמטלה אישית, נוכל להתחיל לראות שאנחנו מגיעים אל הפחדים שיש לנו בתוך הקשר של פחדים של רבים אחרים. גם באמצעות קשרי קרבה בראשית החיים וגם באמצעות רכישת פחדים מתמשכת, אנחנו לומדים לפחד את פחדינו ביחד. יתרה מכך, אנחנו יכולים לראות שתהליך יצירת הפחד תלוי בהבעה והטמעה מתמשכות ובינאישיות. אם אנו מרגישים תחושה הדומה לפחד אבל אחרים סביבנו מכחישים או מבטלים את ניסיונותינו לבטא את תחושתנו, הדבר ממש עשוי למנוע מאיתנו לחוש את שאנו חשים. יתכן שלעולם לא נוכל לזהות את מה שאנחנו מרגישים או הדבר שבתגובה לו התעוררה בנו התחושה. האנשים סביבנו אכן חשובים כל כך לרגשות שלנו. התגובות שלהם יכולות ממש לאפשר (או להקשות) עלינו לחוש ולהבין את הפחדים שלנו.

אם חשוב לנו לפחד היטב,  ואם לפחד היטב פירושו, בחלקו, לחיות עם פחדינו במקום להימנע מהם, אז אנו צריכים לבנות ולהשתתף במערכות יחסים שבתוכן לנו ולאחרים יש פחדים ואנחנו לא ממהרים להימנע מהם. קשרים כאלה יהיו הקשרים שיאפשרו לנו לחוות ולבטא פחדים, באורח מילולי או אחר, ללא תגובות שליליות.

בהתחשב בכך שאנחנו כה שוחרי אומץ, אין זה מפתיע שסוג אחד של תגובה שלילית שלעתים אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים או מקבלים היא מה שאפשר לכנות בשם brave-washing: סירוב להאמין שהמפחדים אינם אמיצים. שרה וילדמן (Wildman) כתבה סדרה של מאמרים בניו יורק טיימס על בתה אורלי, שאובחנה כחולה בסרטן הכבד בגיל עשר בלבד, ועל שנות הטיפול שעברה:

״בשנים הללו, כמטפלים בחולת סרטן, נאמר לנו לעתים קרובות כמה כולנו אמיצים. בעיני זו אמירה מקסימה אבל היא אינה במקומה. אומץ פירושו סוג של יכולת החלטה ופעולה בנושא. ואיזו ברירה יש לנו? בילינו את 38 החודשים האחרונים בניסיון לצעוד, צעד אחר צעד״.

האמירה כי הורה כזה הוא אמיץ, או שהוא יכול או צריך להתגבר על פחדיו ולהחמיר אותם בתקווה או ברגש אחר שקל יותר לעיכול, היא סוג של זלזול. ההורה יכול וצריך לפחד את כל פחדיו. יחידים ומשפחות המתמודדים עם משברי בריאות עשויים (בתמיכות מסוימות) גם להיות מסוגלים להישאר מחוברים למה שווילדמן מתארת כמרחב שבו הם יכולים לנשום נשימה עמוקה יותר בין מקרי חירום וטיפולים, גם בעת שהפחדים ממשיכים ללוות אותם ואפילו אם מתרחש בסופו של דבר הגרוע מכל.

כשהבעות של פחד מתקבלות בהבנה, הפוחדים לומדים שניתן לשאת את הפחדים שלהם ושהם לא ייוותרו לבדם בניסיון להבין איך

כשהבעות של פחד מתקבלות לעתים תכופות בביטול, שיפוט או אשמה ובושה, הפוחדים לומדים שהפחדים שלהם אינם נסבלים ואולי כדאי שיימנעו מהם כלל. לעומת זאת, כשהבעות של פחד מתקבלות בהבנה, הפוחדים לומדים שניתן לשאת את הפחדים שלהם ושהם לא ייוותרו לבדם בניסיון להבין איך.

להבדיל מדימויים של אנשים מודטים הצפים ומתרחקים מאחרים ושוקעים עמוק יותר ויותר אל החוויה הפרטית שלהם, ממחקרים עדכניים על אודות קשיבוּת עולה כי קשיבות בעצם קשורה ליחסיות, והיא מתאפשרת על ידי מערכות יחסים מהותיות עם אחרים. הפחד גורם לעוררות על. התגובה הגופנית והמילולית של אחרים יכולה לאפשר לנו להימצא בחוויות של פחד ולהתבונן בהן, במקום למהר לברוח מהן. תחושת היציבות והביטחון הנובעת ממגע פיזי עם אחרים – חיבוק, אחיזת ידיים או נענוע עדין – יכולים לאפשר לאנשים לשאת פחדים כתחושות שלא יימשכו לעד. ההרגשה ששומעים אותך ומכירים בהבעה המילולית של הפחדים שלך מאפשרת  ויסות של המערכת הלימבית.

צעירה, מנהרה, לבד, פחד

פחד גורם לעוררות-על, והוא קשור גם לבדידות ולאובדן היחסיות וההקשר האנושי הרחב. תצלום: פלביו ספוניה

התגובות הממשיות כלפי פוחדים מסוימים ישתנו, כמובן, על פי האישיות וההיסטוריה. בין אם מדובר ביכולת לדבר על פחדים, האזנה לאחרים המדברים על פחדים דומים או פשוט נוכחות פיזית של אחרים, דוממת או בתנועה – הדרכים שבהן כל אדם עשוי להרגיש נתמך בנוגע לפחדיו הן שונות ומגוונות.

ברגעים של פחד עצום, ברגעים של קושי אחר, ישנם דברים קונקרטיים שאנו יכולים לעשות אלה למען אלה: להציע מזון, חברה או מעשים של אמונה

ברגעים של פחד עצום, ברגעים של קושי אחר, ישנם דברים קונקרטיים שאנו יכולים לעשות אלה למען אלה: להציע מזון, חברה או מעשים של אמונה. החיים עם אנשים פוחדים עשויים אמנם להוות את שגרת התמיכה המתמשכת ביותר שאנו מספקים או מקבלים, הם עשויים להיות גם מתישים מאוד. כפי שווילדמן כתבה אחרי מות בתה: ״אורלי לא הייתה חסרת פחד. היא עסקה בפחד. היא דיברה אליו, נכנסה לעומקו, רצתה להבין אותו, לא ברחה ממנו. היא התעקשה שאנחנו, הוריה, נשהה עם הפחד ולא נשקר לה בנוגע אליו״.

הפחד הופך לנסבל כשאנחנו לא נותרים עמו לבדנו וגם לא מתויגים ככישלונות משום שאנו חווים אותו. השאלה אם אנחנו מצליחים לממש תגובות מקובלות מוסרית לפחדים, תלויה במידה רבה במה שמתאפשר בעולמותינו החברתיים.  אם אנחנו רוצים תגובות טובות יותר לפחד – ובכלל זה תגובות שאינן מתנפלות על מה שאינו איום בניסיון להרגיע את עצמנו – עלינו לבנות מערכות יחסים שיתמכו בצורה טובה יותר במי שפוחדים. אפשר למשל לעשות דבר פשוט כמו לא להשאיר אנשים לבד עם פחדיהם. זהו מעשה של קשר, אבל גם של לפחד היטב. בלפחד כך אין כל דבר שהוא נחות לעומת אומץ, ויתכן כי זו המטרה היותר חשובה והיותר מאתגרת.

איימי הרבין (Harbin) היא מרצה לפילוסופיה ולימודי נשים ומגדר באוניברסיטת אוקלנד במישיגן. ספרה האחרון Fearing Together: Ethics for Insecurity ראה אור בשנת 2023.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: פחד בפסל קלאסי, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: וגנר קסימירו ארנייה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איימי הרבין, AEON.

תגובות פייסבוק