לפני שלמדנו לדבר, למדנו לשיר

השפה האנושית וציוצי הציפורים קרובים משנדמה. התעלומה היא, כיצד זה קרה
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

למרות ששפה נדמית תופעה טבעית כל כך, היא בכל זאת יחידה מסוגה בעולם החי ועובדה זו, כלל אינה מובנת מאליה: כיצד ייתכן, שמכל צורות התקשורת של בעלי החיים, רק האדם פיתח מערכת סימנים המאפשרת להביע אינסוף משמעויות, חלקן מורכבות ואף אבסטרקטיות ביותר? ישנם חוקרים המאמינים שכדי לענות על השאלה הזאת, צריך להתבונן בשני ממדים בסיסיים של השפה האנושית ולהבחין, שלמרות שכל אחד מהם בנפרד הוא מוגבל למדי, עצם הצירוף ביניהם הוא זה המאפשר את העושר הלשוני האנושי.

האחד הוא ממד המשמעות הלקסיקלית, כלומר הקֶשר בין מסמן (צלילה של המילה) לבין מסומן (משמעות ייצוג המילה). לממד תקשורתי זה ניתן למצוא שפע של תקדימים בעולם החי ואפילו כלב ממוצע יכול ללמוד בסביבות 165 מילים ומשמעותן. וכן, גם לפרימטים שמהם התפתח האדם, היתה מערכת לקסיקלית שבאמצעותה הוצמדו פירושים שונים לקולות ומחוות. הממד השני של השפה, האקספרסיבי-תחבירי, הוא זה שמאפשר את גמישותה. למשל, כאשר צירופים שונים של אותן מילים בדיוק מניבים משמעויות שונות, כמו נניח במשפט: "המשפחה אכלה את הממותה" לעומת "הממותה אכלה את המשפחה". למרות שמערכת תחבירית נדירה יותר בטבע, גם היא קיימת כבר כמה מאות מיליוני שנה, אך לא בקרב היונקים, אלא דווקא בקרב העופות.

לציוץ בפני עצמו אין משמעות לקסיקלית ולכל זן ציפורים יש אמנם מגוון די מוגבל של ציוצים, ואף על פי כן, ציפורים רבות מסוגלות לייצר ממספר ציוציהן מאות ולעיתים אלפי תבניות מובחנות זו מזו. (מומלץ, בהקשר הזה, לעיין בארכיון ההקלטות של אוניברסיטת קורנל שעלה לרשת בשנה האחרונה, ואשר כולל הקלטות של 75% מזני הציפורים בעולם יחד כמה תופעות שומטות לסת כמו למשל ציפור המונטזומה שבמקסיקו.) אלה הם "שירים" שונים המסייעים לשדר מגוון מסרים. לעיתים שירת הציפורים משמשת לזיהוי ציפורים מאותה מושבת קינון ולעיתים כדי להרתיע ציפורים אחרות ולסמן טריטוריה. ציוצים בדפוס מסוים עשויים להעיד על בריאות או חולי ותחביר יצירתי במיוחד עשוי לסייע בחיזור.

במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Frontiers in Psychology, מצביעים חוקרים מ- MIT ואוניברסיטת טוקיו על הדמיון בין המרכיב התחבירי של שפת האדם לבין ציוצי הציפורים. הם לא הראשונים וכנראה גם לא האחרונים שבודקים את הקֶשר הזה. כבר בשנת 1871 כתב דרווין בספרו המכונן "מוצא האדם" על ההקבלה הצמודה בין קולות הציפורים לבין שפה אנושית ותהה אם לפני שלמדנו לדבר, ניסינו קודם כל לשיר, כלומר אם התנסינו בדפוסים מוסיקליים (מקצבים, חזרות וצירופים שונים) של צורות הבעה שונות (הברות קוליות ומחוות ידניות). מחקרים שונים מהשנים האחרונות, מחזקים את התובנות הללו של דרווין: אחדים מצביעים על דמיון בין גוזלים לתינוקות בתהליך רכישת תחביר תקין, ואחרים מצביעים על לקויות דיבור דומות כמו גמגום (כולל התאמה בפעילות המוחית). ציפורים שונות (כמו קנריות, למשל) יכולות ללמוד צירופים חדשים מדי עונה, אחרות מפתחות דיאלקטים שונים בין משפחות באותו זן, וכל ציפור עשויה להשתמש בתחביר כדי ליצור שיר ייחודי תלוי הֶקשר, בדומה לשפה אנושית.

באופן יוצא דופן, מתישהו במהלך מאה-אלף השנים האחרונות, המערכת התחבירית הצטרפה למערכת הלקסיקלית של אבותינו ההומו-ספיינס, ושני הממדים השפתיים שהתלכדו גרמו לכך שתוך כמה עשרות אלפי שנים חושלה מערכת סימנים המאפשרת אינספור וריאציות של ביטוי. התעלומה הגדולה היא- איך? מדוע הומו-ספיינס לא הסתפקו בממד הלקסיקלי של השפה וכיצד קרה שהם צירפו את השכבה התחבירית?

אפשר לשלול מיד את האופציה של אבות אבולוציוניים משותפים לבני האדם ולציפורים, כיוון שאלה התפצלו למסלולים נפרדים לפני 300 מיליון שנה. תחת זאת, סביר כי המערכת התחבירית התפתחה באופן עצמאי לחלוטין בקרב זני ציפורים ואבותינו הפרימטים. (זו תופעה אבולוציונית שכיחה; הרי גם עטלפים ודולפינים פיתחו מערכות סונאר ללא שורשים משותפים.) אז איך זה קרה? האם אבותינו האזינו לציפורים וניסו, מתוך תחושת היקסמות ושעשוע, לחקות את קולותיהן? אנחנו יודעים הרי שמלחינים רבים במאות השנים האחרונות, כמו מוצרט, סטרבינסקי, ויוולדי, וצ'ייקובסקי, הושפעו עמוקות משירת ציפורים וחיקו אותה (צפו כאן במלחין אוליביה מסייאן מתרגם שירת ציפורים לפסנתר). אז אולי התנסות אקראית של אבותינו האבולוציוניים, שנבעה מתוך אותה השפעה עמוקה מהציפורים סביבם, אפשרה להם להשתמש בלקסיקון הקיים שלהם אחרת. עם הזמן, אלה שגיוונו והרחיבו את צורות הביטוי שלהם קיבלו יתרון על פני אלה שלא, ובתהליך של ברירה טבעית, גם מבנה הפה והלסת שלהם השתנה בהתאם ואפשר להם להפיק מגוון רחב יותר של קולות ובכך להעשיר אפילו עוד יותר את השפה.

הרעיון שהאדם הקדמון קיבל השראה משירת הציפורים הוא מקסים בעיני, אך אין אפשרות לבססו. וגם אילו רעיון זה נכון, הוא אינו יכול להוות הסבר מלא כי מתברר, שהומו-ספיינס לא היו היחידים שאימצו מערכת תחבירית ללקסיקון שלהם. באופן חריג לפרימטים, גם גיבונים יודעים לשיר! הגיבון הכסוף שביערות הגשם באי ג'אבה שבאינדונזיה, למשל, משתמש ב- 14 סוגי קולות על מנת לייצר תבניות שיריות רבות ומורכבות כדי לתקשר. מה מייחד, אם כן, את תהליך התפתחות השפה של האדם?

אין תשובה החלטית לתעלומה זו, וסביר להניח שמכלול נסיבות פעלו במקביל. ייתכן כי ההתפתחות של אזורים מסוימים במוח שאפשרו את שכלול השפה, קיבלה תנופה עם פיתוח של כלֵי אבן למטרות שונות. דרווין היה הראשון שהציע כי ייתכן שישנה זיקה אבולוציונית בין שפה להכנת כלי אבן. חוקרים אחריו טענו שהזיקה הזו היא למעשה שיכלול המשמעות הסימבולית ששתי המיומנויות הצריכו. אחרים הראו כי האזורים הפועלים במוח כאשר סתת מייצר כלי אבן חופפים לאלה האחראיים על דיבור. פיתוח כלי אבן מצריך לא רק הבנה ברמת המשמעות (לדוגמה: הבנת הקֶשר העקיף בין האבן לבין היכולת לייצר אש באמצעות הענפים שנוסרו באותה אבן), אלא גם ברמה התחבירית, כמו למשל: הסדר הנכון בהסרת שבבי האבן תוך סיבובה, ואז יצירת ווריאציות שונות של סדר זה ובכך יצירת סוגים נוספים של כלים.

כשאנחנו חושבים על תחביר, עולים לנו לראש המושגים הבלשניים המודרניים, כמו מרכיבי המשפט (נושא, נשוא...), תחיליות וסיומות של מילים, והקומבינציות האפשריות של כל אלה. אך בבסיסו, "תחביר" הינו גם דפוסי מקצבים, חזרות וצירופים המופיעים במוסיקה ובסיתות כלים. לכן ייתכן שהיכולת לפתח שפה היתה מעוגנת בהתנסויות אלה. יכול להיות שכדי ללמוד לדבר, היה עלינו קודם כל ללמוד לשיר, לסתת, ליצור.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על לפני שלמדנו לדבר, למדנו לשיר

01
מ

מעניין. עצם הווייתינו (וטבע הייקום כולו?) בנוייה ממקצבים: האותות החשמליים של תאי העצב וגלי המוח שהם מייצרים, פעימות הלב, קצב הנשימה, רפלקס המציצה ושרירים טבעתיים אחרים, המחזוריות ההורמונלית ועוד. בהתאם להם נוצרו אינסטינקטים הישרדותיים כגון הליכה ודיבור. כישורים שהתפתחו מדפוסים אלו הם כתיבה, שחייה וגם סיתות, למשל. והביטויים היצירתיים של דפוסים אלו באמנות: נגינה, שירה, ריקוד וכו'