לקרוא ולהיקרע

איננו יכולים להבין את השואה, אבל קריאה שלובה בכתביהם של שני סופרים שונים מאוד, עשויה ללוות אותנו במסע חיוני
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

בשנים האחרונות אני מלמד קורס במכללה האקדמית תל חי שכותרתו "העידן הפוסט-טראומטי". עם השנים מצאתי את עצמי מתרכז יותר ויותר בעדותו של ק. צטניק (שם העט של הסופר יחיאל די-נור) במשפט אייכמן. גם שישים שנים לאחר המשפט, ק. צטניק עובר מסך: החליפה הלבנה, שפת הגוף של ק. צטניק, שפת הגוף של השופטים, שפת הגוף של אייכמן, הדיבור המרוחק שהולך ומתקרב לאושוויץ ככל שנוקפות הדקות, המצלמה שמאבדת את האחיזה בק. צטניק בדיוק ברגע השיא של עדותו, ההתעלפות. רוב הסטודנטים מעולם לא שמעו על ק. צטניק, וכשהם מבינים שהוא התעלף הם מוכים בתדהמה. דמות נוספת שבה אנו עוסקים בקורס היא זו של פרימו לוי – מי שרבים מגדירים אותו כעד המיתי של אושוויץ. שאלתו המפורסמת של לוי, ״הזהו אדם?״ אוחזת בסטודנטים ואינה נותנת להם מנוח – אני מניח שכך חשים רבים ממי שקראו ספר מכונן זה.

 

בעבודת הסיום בוחרים סטודנטים רבים לכתוב על ק. צטניק ועל לוי, אך לעולם לא על שניהם יחד. אם בעבודות על ק. צטניק הסטודנטים אבודים – משחזרים בכתיבתם שוב ושוב את רגע ההתמוטטות, הרי שבעבודות שעוסקות בספרו של לוי, ״הזהו אדם?״, הם אינם אבודים דיים. רבים מהם דנים באזור האפור ומעלים שאלות על הבנאליות של הרוע, אין דבר שהם אינם מצליחים להסביר במונחים של הטכנו-מדע והמערכת הבירוקרטית, אבל האדם עצמו חסר – הם אינם מותירים מקום לאפשרות שלנו לבחור ולהשפיע על ההיסטוריה. נראה שדבר אינו מזעזע אותם. אפשר להציע שהם השלימו עם העובדה שאכן זהו האדם.

היכולת לקרוא את לוי וק. צטניק בנשימה אחת פותחת צוהר אל עולמם של הניצולים ומאפשרת לנו, כמי שלא היו שם, להבין טוב יותר חוויה שכל ניסיון להגדירה מועד מראש לכישלון

במסה קצרצרה זו אציע שהיכולת לקרוא את לוי וק. צטניק בנשימה אחת (עצורה) פותחת צוהר אל עולמם של הניצולים ומאפשרת לנו, כמי שלא היו שם, להבין טוב יותר (גם אם עדיין באופן מוגבל) חוויה שכל ניסיון להגדירה מועד מראש לכישלון.

*

כשקוראים את ספריו של לוי, שאלתו ״הזהו אדם?״  עומדת ברקע ואינה מרפה. היא נוברת כמו תולעת שאינה חדלה מלכרסם אותנו מבפנים. יש רגעים שבהם אנו חשים שלוי מספק לנו תשובה כלשהי, אבל כשבוחנים רגעים אלה לעומקם, הם מתגלים כתיאורטיים – זהו לוי ההוגה, לוי החושב, לוי הכימאי, המדען, התאורטיקן והרציונליסט שעונה לנו על השאלה. כשקוראים את כתביו של ק. צטניק, שאלתו של לוי מקבלת ממד חדש. תוך כדי קריאה בק. צטניק אנו מתחילים לחוש שכל תשובה שמנסה לתת דין וחשבון רציונלי, מתמטי כמעט, בצורה של נוסחה כימית, אינה יכולה לספק אותנו, ואולי אפילו, אסור שתספק אותנו. כאשר מתמודדים עם שאלתו המהדהדת של לוי ״הזהו אדם?״ ובידנו ״בית הבובות״ ו״קראו לי פיפל״, ואנו חושבים על דניאלה ועל מוני (גיבורי הספרים בהתאמה), חדלה השאלה הזו להיות שאלה תיאורטית בלבד – היא הופכת לתפילה, לזעקה, לעתירה. כשקוראים בק. צטניק אנו חשים שאת השאלה ״הזהו אדם?״ שואל אלוהים ונראה שהוא מתחרט, שהבדיחה הזו כבר אינה מצחיקה אפילו אותו. שלא לזה הוא התכוון כשקרא לבנם של שרה ואברהם בשם יצחק.

בספרו האחרון בסדרת סלמנדרה – כרוניקה של משפחה יהודית, ״הצופן״, שנכתב לאחר הטיפול שק. צטניק עבר באל אס די בשנת 1976, הוא מנסה לחשוף את סוד סיוטיו – האם אכן ראה את דניאלה, אחותו של הארי מסדרת הספרים הזו, כזונה שעל חזה מקועקעת הכתובתFeld Hure  (זונת שדה). קריאה בספר מוליכה אותנו למבוי סתום. אנו מגלים שק. צטניק עצמו אינו מסוגל לפענח את סוד סיוטיו. ק. צטניק אינו יודע, ולעולם לא יוכל לדעת, האם מקור סיוטיו הוא במציאות או בהזיה. קריאה ב״הצופן״ רק מבלבלת אותנו יותר, שואבת אותנו, יחד עם ק. צטניק, לעולם מתעתע וכאוטי. אולם, כשקוראים את ״הצופן״ ואוחזים בספרו של לוי, ״השוקעים והניצולים״, מתחילים להבין את מאבקו של העד עם (ועל) זיכרונותיו. אנו מבינים שהניצול חייב להיות מסוגל להפריד בין מציאות מסויטת לבין סיוט, שכן לא פעם עבור הניצול המציאות היא אושוויץ והחלום הוא הרגע הזה, ומכאן שההווה מגלם מאבק מתמשך בין חלום למציאות.

דנטה, וירגיליוס, תופת,

"דנטה ווירגיליוס בתופת" (1822), אז'ן דלקרואה, מוזיאון הלובר, פריס. הציור מציג את חציית נהר הסטיקס, הגבול בין עולמנו ועולם המתים, כשדנטה מלווה על ידי מורהו וירגיליוס התומך בו. תצלום: ויקיפדיה

האחיזה בלוי בזמן שאנו קוראים את ״הצופן״ מאפשרת לנו ללוות את ק. צטניק במסעו אל לב ליבו של הזיכרון הטראומטי. לוי מאפשר לנו שלא להתפרק יחד עם ק. צטניק ובדרך זו לפענח את הצופן: במקרים מסוימים, מה שעומד בלב הזיכרון הטראומטי הוא קבוצה ריקה. במקרה המדובר, אין התאמה של ייצוג של האובייקט לאובייקט בעולם, כי אם בנייה מחודשת של ייצוג העבר, שלא על סמך אובייקט במציאות אלא על פי רסיסי זיכרונות וסיוטים שמקורם אינו ידוע. כשמחזיקים את לוי בזמן כשקוראים את ק. צטניק מבינים שהמאבק של ק. צטניק הוא מאבק על שפיותו. מאבק זה עומד בלב ההוויה של הקורבן.

*

בעוד לוי עסוק בחקירת האמת בהקשר המערבי הקלאסי ובניסיון לייצג מציאות בצורה נאמנה ככל האפשר, מנקודת מבט מדעית כמעט – הרי שק. צטניק עוסק באמת, בעולם שבו הקשר בין האובייקט לייצוג שלו התנתק באופן סופי

התעמקות בדמויותיהן של שתיים מהדמויות שעיצבו את שיח השואה בארץ מגלה, שבעוד לוי עסוק בחקירת האמת בהקשר המערבי הקלאסי ובניסיון לייצג מציאות בצורה נאמנה ככל האפשר, מנקודת מבט מדעית כמעט – הרי שק. צטניק עוסק באמת, בעולם שבו הקשר בין האובייקט לייצוג שלו התנתק באופן סופי. האמיתות של לוי ושל ק. צטניק הן מסוג שונה, ואולם, ברגעים נדירים ומכוננים הן משיקות. נקודת השקה אחת כזו נוגעת במפגש עם נביא המאה העשרים, מי שכתב על אודות המכונה הנאצית מבלי להכירה – פרנץ קפקא.

האות 'ק' שמופיעה בשם "ק. צטניק" מזכירה לנו את דמותו של יוסף ק. הגיבור הקפקאי (לא פעם ספריו של קפקא מעוצבים כך שהאות ״ק״ גדולה משאר האותיות). בקיץ 1982 תירגם לוי את ״המשפט״ של קפקא והחל להזדהות עם יוסף ק': "מול קפקא המצאתי לי מגננות לא מודעות... מגננותיי שלי קרסו תוך כדי תרגום. מצאתי את עצמי מעורב בדמותו של יוסף ק', האשמתי את עצמי, כמוהו". אפשר לדמיין כי לפחות בשלבים מסוימים בחייהם לוי וק. צטניק חשו את עצמם כאילו הם יוסף ק' העומד למשפט בלי כתב אישום, ובסופו של דבר מת עזוב כמו כלב בידי שתי דמויות מכאניות. זאת ועוד, כאשר מנסים לדמיין את המרחב שבו עלילת ״המשפט״ מתרחשת, לא פעם אנו חשים כאילו הושלכנו לתוך אזור אפור אחיד והומוגני המשתרע על פני העולם כולו, מרחב בירוקרטי אפל ונטול גבולות. אולם, במקרים אחרים התחושה היא שהספר מתנהל ביקום מקביל, בפלנטה אחרת. במציאות הקפקאית אין ניגוד חד בין האזור האפור לפלנטה האחרת, נהפוך הוא, המציאות הקפקאית היא תמהיל אלכימאי של שני היסודות הללו. מנקודת מבט זו לוי וק. צטניק אינם נתפשים כשונים כל כך, שניהם פועלים בתוך מציאות קפקאית, שניהם היו בתוך המכונה האימתנית ״במושבת העונשין״, האשמה החלה להיצרב בבשרם אך התהליך לא תם, הם לא זכו לגאולה שלה זוכה הנידון לאחר שש שעות. אלו שש השעות שק. צטניק מדבר עליהם בספרו פיפל, שש שעות שמפרידים בין האסיר למוזלמן.

פליקס נוסבאום, נצחון המוות

"נצחון המוות" (1944), פליקס נוסבאום. תצלום: ויקיפדיה

לוי וק. צטניק מנסים לתאר את המכונה הענקית – לוי עסוק במבנה המכונה, בגלגלי השיניים, בפענוח הצפנים שלפיהם מכוונים גלגלי השיניים, הוא עוסק ברגעים שבהם הנידון עדיין מסוגל להבין מה עובר עליו, אך הוא אינו עוסק בזעקה. ק. צטניק, לעומתו, כותב מתוך ניסיון לתאר את זעקתו של הנידון, החש רק בברזל הלוהט שצורב את בשרו –נראה שאין הוא יכול אחרת. ועל אף השוני, לוי וק. צטניק כותבים בתוך פער הזמנים הזה שבתוכו הופך הופך האסיר למוּזלמן, שניהם כותבים את אותן שש שעות, כותבים על מה שלוי מגדיר בספרו ״הזהו אדם?״, בפרק ״יוליסס״: "דברים נשגבים שאני עצמי הבנתי רק עכשיו בתחושה".

היכולת לאחוז בשניהם היא האפשרות ללכת עם מפה סדורה בתוך הגיהינום עצמו. זהו מסע שמועד לכישלון, ובכל זאת זהו מסע שראוי לערוך

כדי להבין טוב יותר את עולמו של העד, יש צורך בדיאלוג בין האמיתות הללו – שאולי במבט ראשון נראות כאילו אין הן יכולות לדור בכפיפה אחת. לשם כך יש לאחוז גם בלוי וגם בק. צטניק, לקרוא אותם ביחד ובה בעת להיקרע ביניהם – לנוע כל העת בין נקודות המבט השונות, שלעתים נראות כבלתי ניתנות לגישור, ואילו ברגעים אחרים הן נראות הכרחיות להבנה עמוקה יותר של המציאות.

כשאוחזים בלוי, נראה שניתן לנווט בצורה זהירה יותר בתוך עולמו של ק. צטניק. ק. צטניק מושלך לתוך הטריטוריה ושם הוא מהלך ללא סדר, שוב ושוב הוא מאבד את הכרתו ואנחנו, יחד אתו, מאבדים אחיזה. ברגעים הללו מדריכה אותנו בזהירות המפה של לוי. לעומת זאת, ברגעים שבהם אנו חשים שקווי הרוחב במפה חדלו לייצג את הקרקע, אחיזה בק. צטניק עושה את מה שהיום ניתן לעשות בלחיצת כפתור ב״Google Maps״ – להפוך מפה נטולת חיים לתמונת הרחוב, לא רק מלמעלה אלא מתוכו. ק. צטניק ממסמר אותנו לטריטוריה. היכולת לאחוז בשניהם היא האפשרות ללכת עם מפה סדורה בתוך הגיהינום עצמו. זהו מסע שמועד לכישלון, ובכל זאת זהו מסע שראוי לערוך.

תמונה ראשית: "שפך/שטף דם" (2013), דיפטיך מאת מאוריסיו גרסיה וגה. תצלום של האמן עצמו, ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על לקרוא ולהיקרע

01
סמדר זאבי

בס"ד
מאמר חשוב- גורם לחשוב אחרת!

אין סוף מחקרים נכתבו בנושאים שונים בעבור אינפורמנט
רוויי מסקנות ותובנות אין סוף
חשוב לקבל תמונה כוללת ואינטימית כאחד
מעין זום אין וזום אאוט

02
יובב

ישנם חוקים מוחלטים וגלויים בעולם שלנו שכולנו מסוגלים להשיג באותם חמשת החושים: אם נכניס יד לאש ניכווה, אם נקפוץ ממגדל גבוה נחבט בעצמה בקרקע.
אך ישנם חוקים נוספים שאינם נמצאים על אותו התדר שאותו אנו תופסים.
אולי זה ישמע מקומם אך עוד נגלה כי כולנו קשורים למערכת אחת, לכל המקרים שאנו מגלים יש שורש קדום, מקור שהוא הסיבה לאותם התופעות.
רעידות אדמה, שיטפונות, וירוס הקורונה וגם השואה התרחשו תחת אותם חוקים, תחת אותה מערכת שבה דווקא אנחנו נתגלה כאחראיים וקריטיים לתוצאותיה. אנחנו? אותו חלק במערכת שקשור להתפתחותו, החל מאותם מהפכות היסטוריות (מהפכה לשונית, חלקאית, מדעית) וכלה באותם פרדיגמות שהחלו בפילוסופיה, פסיכולוגיה בהביוריסטית, הומניסטית וכן הלאה.
עד לאן? עד לנקודה שבה נבין שהמציאות איננה אלא אותה חוויה סובייקטיבית שבה לנו יש אפשרות להיכנס לאותם כללי משחק, במידה ונשנה את פנימיותנו, את אותה פרודת אטומים המרכיבה את מהותנו.
ומדוע האנושות עדיין לא תפסה זאת כהלכה?
מכיוון שאלו הם סדרי הטבע, שהתגלות האירועים והמיקרים מקדימים את השגת אותה המחשבה המקיימת אותם.