לקרוע את פקיסטאן

במכנסיים עם מגיני ברכיים, קסדה על הראש, מגפיים וקסדת אופנוענים, מי שרואה אותה מרחוק, דוהרת בשיא המהירות בדרכים של פקיסטאן, לא מתאר לעצמו שמדובר באישה. אבל מתחת לבגדים שמסתירים את קווי המתאר של גופה, החולצה הצבעונית, השפתיים המשוחות בשפתון ורוד ותיק בדוגמת פסים שצמוד אליה ברצועות, מסגירים את העובדה שהרוכבת היא אכן אישה. קוראים לה זֶנִית אִירְפָאן, היא בסך הכול בת 21, והיא יצאה למסע אפי על אופנוע כדי לקיים את בקשתו האחרונה של אביה: לגלות את העולם שמעבר לפקיסטאן, ולעשות זאת על שני גלגלים.

לאחר מותו של אביה, החלום לצאת למסע סביב העולם נותר תלוי בדמיונם של בני המשפחה. אבל אמה ואחיה של זנית עודדו אותה, והיא החליטה שהיות שהיא הבת הבכורה, דווקא עליה מוטל התפקיד לממש את חלומו של אביה. היא החליטה לצאת למסע כמחווה לאדם ההגון והפתוח שהביא אותה לעולם, וכדרך לעזור להתגבר על איסורים בארץ שבה השוויון בין המינים הוא עדיין חזון רחוק ממימוש.

זנית אינה שוכחת לרגע את המסורות שהיא חונכה בהן. ברשתות החברתיות היא מסבירה את הסיבה למסע תוך שהיא נשענת על אמירה המיוחסת לנביא מוחמד: "אל תאמרו לי כמה אתם משכילים, אמרו לי כמה נסעתם". האמירה היא אמנם אגדה אורבנית, אבל זנית דבקה במלים והן מעניקות לה השראה גם בניהול היומן האישי שלה, שאותו היא חולקת עם מעריציה באינטרנט, בדף הפייסבוק "Zenith Irfan – 1 Girl, 2 Wheels".

תענוג להיווכח בגוף ראשון איך נראה גילוי העולם דרך העיניים של מישהי שגורלה בחברה הפקיסטנית היה אמור להיות לא הרבה יותר מנישואין בשידוך הולם וחיים שהיו מוקדשים לעבודות הבית ולאימהות.

בהסכמת משפחתה, היא החלה לעשות מסעות קטנים ברחבי ארצה. ברבים מן המקומות שהיא הגיע אליהם במהלך מסעותיה הרכובים, היא גילתה שהיא האישה הפקיסטנית הראשונה המגיעה למקום על אופנוע. והיא גם נוכחה שבניגוד למה שהיא תיארה לעצמה, היא לא סופגת קללות ולא הופכת מטרה לביקורת בכל התחנות במסעותיה. ההפתעה שהיא גורמת בקרב האנשים שמגלים שמי שחובש את הקסדה ולובש את בגדי האופנוענים הוא למעשה אישה, היא עזה מדי, כך שברוב המוחלט של המקרים, מי שנתקלים בה פשוט נותרים ללא מלים. בסופו של דבר, רבים אפילו מציעים לה עזרה ומגלים כלפיה יחס של כבוד. זנית, מצדה, נוהגת לחלק ממתקים לילדים וחיוכים לנשים. "אימא שלי לימדה אותי תמיד שבחיים אנחנו חייבים לתת, לתת ולתת".

לפי מה שזנית מספרת, רבים בדרך – גברים, נשים, חיילים, תיירים ועוד – משבחים את עוז רוחה. אבל ברשתות החברתיות הדעות ביחס אליה מעורבות והיא מקבלת הודעות נאצה רבות. יחד עם זאת, מה שמעניין את זנית הוא החיים האמיתיים, והתגובה החיובית שהיא נתקלה בה במציאות עודדה אותה להמשיך ואפילו ללכת עוד יותר רחוק. בסוף 2015 היא החליטה לנסוע עד לסין, במסע שכלל גם את אחיה ושלושה חברים נוספים. כעת היא נמצאת בעיר לאהור, שקועה בלימודים, אבל היא כבר מתכננת מסע ארוך על אופנוע עד לדובאי.

כל הדברים האלו היו יכולים להיראות נורמליים אילו הם התרחשו, למשל, באירופה. אישה שנוסעת לבד אינה עניין חדש, כפי שאישה על אופנוע בקושי זוכה לתשומת לב מיוחדת מצד מי שרואה אותה חולפת. אבל זנית אירפאן נמצאת בפקיסטן, אחת המדינות המסוכנות ביותר לנשים. שיעור האלימות ורמת האפליה על רקע מגדרי במולדתה גבוהים ביותר, ובמקומות רבים אפילו להימצא לבד על המדרכה לצד הרחוב הוא עניין השמור לגברים בלבד.

זנית גילתה אומץ לב ביציאה שלה למסע כזה. מדובר ללא ספק ברעיון נועז, שגורר איתו סיכונים מכל סוג. לכך יש להוסיף את העובדה שהיא עושה את מסעותיה על שני גלגלים, על אופנוע – עוד עניין המקושר לעולם הגברי בסביבה שהיא חיה בה. כל אלו ראויים לכל שבח. במסעותיה, זנית מעניקה השראה לאינספור אנשים שהיא נתקלת בהם בדרך, אנשים שהיא מחליפה איתם חוויות פנים אל פנים וגם באמצעות דף הפייסבוק שלה.

ובאשר לסיכונים שהיא נוטלת, זנית נתנה ראיון ל-CNN והתבטאה באורח מעשי על המציאות בארצה: "אם המוות צריך להגיע, הרי שהוא יכול לבוא גם כשאני בבית. אני לא מתכוונת לשים מכשולים בפני החלומות שלי רק מתוך פחד".

המאמר ראה אור במקור בעיתון הפורטוגלי Expresso.

פאולה קוֹסְמֶה פִּינְטוּ (Paula Cosme Pinto) היא עיתונאית ובעלת טור פורטוגלית המרבה לנסוע ולכתוב על נושאי מגדר.