לשון קטלנית

דרק בנטלי הוצא להורג בגלל מלה קטנה. כמוהו, רבים נופלים קורבן לבלשנים מומחים המעידים בבתי המשפט. מדוע קל כל כך לעוות עדות מילולית?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

שמעתם את הסיפור על האיש שנהרג על ידי התווית המיידעת? זה עשוי להישמע כמו התחלה של בדיחה המבוססת על משחק מלים, אבל למרבה הצער, זה קרה באמת.

ישנו דקלום ילדים מוכר באנגלית1 שטוען כי מילים אינן יכולות לפגוע כמו מכות של ממש. הוא עשוי לנחם כשאנחנו מתמודדים מול בריונים, אבל האמת היא שהשפה עלולה להיות מסוכנת יותר משנדמה לנו – היא מסוגלת להרוג.

כשאנחנו מתבגרים, אנחנו מתוועדים לפן האחר, האפל יותר של השפה, זה שמדיף ריח של "כל מה שתאמרו יירשם ועשוי לשמש ראיה נגדכם". ישנה סיבה בגללה ערכאות משפטיות רבות מעניקות את זכות השתיקה – משום שהחוק, שלעתים קרובות כלל אינו מודע למכשלות של השפה המשפטית, עלול לפרש מילים כהוכחות.

בבוקר קר אחד בינואר 1953, דרק בנטלי, נער בן 19 שבקושי ידע קרוא וכתוב, מצא את עצמו במקום הלא נכון והיה מצויד במילים הלא נכונות. סופו שהוא נתלה באשמת רצח שלא ביצע. במהלך ניסיון פריצה שהתרחש חודשיים קודם לכן, שוטר נורה למוות בידי חברו בן ה-16 של בנטלי, כריסטופר קרייג – קטין שהחוק לא התיר לגזור עליו עונש מוות. דרק בנטלי, שמעולם לא אחז באקדח, הואשם בפשע.

ההוכחות נתלו במשפט עמום אחד, שלא הייתה הסכמה באשר למשמעותו. כשהשוטרים תבעו שקרייג ימסור להם את האקדח, בנטלי – כך נטען – קרא לעברו "תן לו את זה, כריס!", משפט שלאחריו קרייג ירה והרג את השוטר. האם בנטלי אמר "תן לו את האקדח"? או שהמילים שלו היו דרך עקיפה לומר "תירה בו"? האם בנטלי לקח חלק ברצח, כפי שטענה התביעה, כיוון שדחק בקרייג להרוג?

לדיבור עקיף עשויה להיות השפעה ישירה מאוד על המאזינים. רק לאחרונה, ראש האף-בי-איי ג'יימס קומי הצהיר כי כשדונלד טראמפ אמר "אני מקווה שתוכלו למצוא דרך להניח לזה", הוא ראה בזה הוראה מפורשת. בעדותו בפני ועדת חקירה של הסנאט קומי אִזכר את אחת הדוגמאות המפורסמות בהיסטוריה לדיבור עקיף שהייתה לו השפעה קטלנית: הנרי השני, כך אומרים, מלמל בייאוש: "האם אף אחד אינו מתכוון לפטור אותי מעונשו של הכומר הבעייתי הזה?" ולמשמע הדברים, ארבעה מאביריו יצאו לרצוח את הארכיבישוף המאוד מרדן מקנטרברי, תומאס בקט.

תומס בקט, הנרי השני

תומס בקט, הארכיבישוף מקנטרברי, נרצח בהוראה מרומזת של הנרי השני. ספר שעות מהמאה ה-14, הספרייה הלאומית של ויילס, תצלום: ויקיפדיה

אז איך אפשר לדעת מה בנטלי, שתואר כצעיר "על סף פיגור", התכוון לומר? בניתוח הפורנזי של השפה ששימשה במקרה, ניתוח שבוצע על ידי מלקולם קולטארד (Culthard), הוצגו שני תנאים שצריכים היו להתקיים כדי להוכיח את אשמתו של בנטלי: צריך היה להוכיח שבנטלי ידע שלקרייג יש אקדח, ושהוא דחק בקרייג להשתמש בו. על פי קולטארד, ההוכחה ששכנעה לבסוף את השופט והרשיעה את בנטלי, הייתה בעיקרה לשונית והתבססה על תמליל בעייתי של העדות שמסר בנטלי במשטרה.

עדויות מילוליות הן שבריריות מאוד וקל לטעות בפירושן ולעוות את משמעותן, גם ללא כוונת זדון

מילה אחת היא כנראה שהכריעה את הכף: התווית המיידעת (ובאנגלית: The). בנטלי הכחיש שידע כי קרייג נושא אקדח עד שהוא השתמש בו, אך למרות זאת – כך עולה מן התמליל – בשלב מוקדם יותר ומכריע בתיאור המקרה הוא אמר: "לא ידעתי שהוא מתכוון להשתמש בָּאקדח" (the gun). בדברי הסיכום שלו, השופט ייחס חשיבות רבה לבחירת המילים, והעובדה שבנטלי אמר "בָּאקדח" ולא "בְּאקדח" (a gun) העידה, לדעתו, כי בנטלי כן ידע על קיומו של האקדח והשפה שבה השתמש הסגירה אותו. הודות לשימוש הסורר הזה בתווית מיידעת, בנטלי נחשב ל"עד לא מהימן", שידע על קיומו של האקדח וסתר את עצמו כשהכחיש זאת.

המושבעים נזקקו ליומיים בלבד כדי לחרוץ את גורלו של בנטלי וכחודש לאחר מכן הוא הוצא להורג, לאחר שעונשו לא הומתק. המקרה האומלל של דרק בנטלי הוא אחד מעיוותי הדין הנודעים ביותר לשמצה בבריטניה, והוא מדגיש עד כמה שבריריות עלולות להיות עדויות מילוליות, וכמה קל לטעות בפירושן ולעוות את משמעותן, גם ללא כוונת זדון.

כפי שכבר ראינו, חקירת הלשון המשפטית עשויה לעתים קרובות לספק מפתח לפענוח מקרים שהגיעו למבוי סתום, כמו שקרה בפרשת היונבומבר (Unabomber) – והיא מאפשרת לחוקרים לגלות עדויות מסייעות מוצקות הרבה יותר, היכולות להוביל להרשעה. אבל דברים עלולים להשתבש באורח נורא במקרים שבהם ראיה לשונית זעירה עומדת לבדה בין הנאשם לבין חפותו, בעיקר כשהראיה עלולה להיות נתונה לפרשנות המנותקת בגסות מן ההקשר, על ידי בעלי ניסיון בשימוש בלשון המשפטית, ובכלל זה שופטים, עורכי דין, חוקרים ואפילו עדים מומחים לכאורה.

הפופולריות של סדרות משטרה גרמה לרבים להאמין שרק לעתים רחוקות נופלות טעויות בראיות די-אן-איי. האמת היא, שאפילו בדיקות די-אן-איי עלולות להניב תוצאות שגויות, וראיות המבוססות על ניתוח השפה בעין משפטית עלולות להיות עוד יותר חסרות ביסוס. אבל הרעיון שלפיו יש לנו טביעת אצבע לשונית הוא רעיון מפתה. בדיקת די-אן-איי אינה בדיקה שכל אחד מאיתנו יכול לבצע, אבל נדמה לנו שניתוח לשוני הוא נגיש מאוד. ההיכרות הטבעית שלנו עם השפה, בשילוב המטענים והאמונות הלשוניות הרווחים בחברה, עשויים להוביל אותנו לעתים קרובות למחשבה שאנחנו מסוגלים לזהות בקלות, מתוך השפה, את זהותו או כוונותיו של אדם. עבודת בילוש חובבנית כזו היא מפתה, משום שהתעלומות שהיא מנסה לפענח נראות לנו כמו חידות בטוחות ומוגבלות, שניתן לפתור באמצעות הידע המולד שלנו. אבל החיים אינם סרט מתח שיש לו סוף ברור, ורק לעתים נדירות ביותר פתרון תעלומות הוא פשוט כל כך.

דרק בנטלי

דרק בנטלי: מלה קטנה הרגה אותו על לא עוול בכפו. תצלום: Wikimedia Commons

המרצה לספרות אנגלית דון פוסטר אמנם מציג את עצמו כבלש ספרותי, אבל סיפורו מדגים כיצד אפילו מי שהשפה היא מקצועם עלולים לטעות טעויות חמורות כשהם מנסים את כוחם בתעלומות בלשניות ומקרי פשע ללא הכשרה או ניסיון בבלשנות משפטית – כאילו ניסו לגלות את זהותו של סופר. פוסטר השתמש פעם בהצלחה בטכניקות הספרותיות הפשוטות שלו – המבוססות על זיהויו של כותב על סמך ספירת מופעיהן של מילים בכתביו – כדי לחשוף את זהותו של המחבר האלמוני של הספר Primary Colors בשלהי שנות התשעים, בעקבות רמזים שהציגו חוקרים אחרים לפניו. אבל במקרי פשע אמיתיים, ובמקרים אחרים של זהות בלתי ידועה, הטכניקות הבסיסיות הללו עלולות להסתיים בהאשמות חמורות ומשוללות כל בסיס.

פוסטר, ששימש עד מומחה בתיקים מפורסמים כמו תיק הרצח של ג'ונבֶּנֶה רמזי, האשים את פטסי רמזי, אמה של הילדה שנרצחה, כי היא שכתבה את מכתב הכופר ששימש ראייה מרכזית במשפט. לפני שהוזמן לשתף פעולה עם משטרת בולדר, קולורדו, פוסטר השתמש באותן טכניקות והכריז כי הוא מאמין בחפותה של פטסי רמזי והוא סבור שהפושע הוא מישהו שעמו תקשר באינטרנט, בהתבסס על דפוסי השימוש בשפה של אותו אדם. בדומה לכך, בפרשה המפורסמת של מעטפות האנטרקס בשנת 2001, פוסטר האשים בטעות – במאמר שהתפרסם בכתב העת וניטי פייר –  את המומחה לכלי נשק ביולוגיים סטיבן האטפיל (Hatfill). לאחר מכן הוא המיט אסון על המוניטין של הסופרת שרה צ'מפיון, כשחשף את זהותה כבלוגרית העומדת מאחורי הבלוג האנונימי הנודע לשמצה הנכתב על ידי יצאנית בשם Belle du Jour. פוסטר התבסס על ספירת פסיקים, אלא שלאחר מכן התברר שאת הבלוג כתבה המדענית ד"ר ברוק מגננטי (Magnanti).

האמת היא שראיות לשוניות עשויות להיות בעייתיות מאוד, אם בוחנים אותן במנותק, והן עלולות להיות מסוכנות עוד יותר כשלוקחים בחשבון את ההנחות החברתיות והפוליטיות שלנו בנוגע לשפה. במקרה של דרק בנטלי, הראיות הלשוניות – קומץ משפטים מתוך רישום משטרתי, שהוא לכאורה תמליל מדויק – עוררו ויכוחים להוטים כל כך בין עורכי דין ושופטים באשר לכוונה האמיתית של בנטלי, עד שכפי שקולטארד ובלשנים אחרים ציינו, איש לא הבחין במפנה חשוב ביותר בסיפור.

בנטלי הכחיש שוב ושוב שאי פעם אמר המשפטים שהובילו להרשעתו המוטעית – את המילים הללו ואת המשפטים כפי שהוצגו. למי אנחנו אמורים להאמין? לרישום המשטרתי, ששלושה שוטרים נשבעו כי הוא תוצאה של מונולוג עצמאי של בנטלי, או לנאשם, צעיר אנאלפבית, הסובל משורה של בעיות בהתפתחות? זה לא מפתיע כששופט או עורך דין מטים את דעת המושבעים לעבר פרשנות מסוימת של ראיות לשוניות, אבל מה קורה כשהראיה הלשונית עצמה, שאמורה להיות אובייקטיבית, אינה אמינה?

מי שאינו דובר את השפה מלידה או דובר בעל מבטא המלווה בסטיגמה חברתית עלול ליפול קורבן לדעות קדומות בבית המשפט

לרוב, אנחנו נוטים להאמין שתמלילים הם דיווחים אמיתיים, לא מוטים וישירים של אינטראקציות מילוליות. בהיעדר הקלטה של הדיבור, אין לנו לעתים קרובות מקור אחר להסתמך עליו ולכן, ללא כל מחשבה, איננו מפקפקים בהם. אבל עד כמה מהימנים תמלילים כאלה? כבר היו מקרים שבהם התברר כי המשטרה בדתה ראיות מילוליות כוזבות, שלכאורה גובו בהקלטות קול ותמונה (בבריטניה מכנים זאת verballing). אבל גם בלי זיופים כאלה, מתברר כי תמלול של דיבור עלול להיות בעייתי.

אינספור מחקרים מראים כי תמלילים אינם אובייקטיביים ואמינים כפי שחשבנו. ראשית, האזנה להקלטות או רישום של דיבור בזמן אמת עשויים להיות בעייתיים. מחקרים מראים כי מאזינים עלולים להוסיף צלילי דיבור חסרים, ו"לשפץ" את מה שהם שומעים בהתאם לרקע שלהם עצמם.

פעולת התמלול של אינטראקציה מילולית היא עצמה פעולה פוליטית – הכוח נמצא בידי מי שיוצר את התמליל, ואפילו אם אין לו כוונה לזייף, מעורבות בה לעתים קרובות בחירות פרשניות, שעשויות להשפיע על האופן שבו המידע נראה בעיני אחרים. ראו דוגמה פשוטה: אם מי שאינו דובר את השפה מלידה או דובר בעל מבטא המלווה בסטיגמה חברתית מתומללים בעגה או באוצר מילים שחורגים מהשפה התקינה, הקוראים עשויים לפתח תפישה מסוימת של הדובר, בהתאם לדעות הקדומות שלהם. האופן שבו הדובר מיוצג בתמליל עלול להיות בעייתי כשמדובר במקרים משפטיים שתלויים מאוד בשפה הכלולה בתמליל.

בניתוח שלו את חילופי הדברים בין בנטלי ואנשי המשטרה, קולטארד מראה כי מה שהוצג על ידי המשטרה כרישום אמיתי ומילולי של מונולוג, כולל סימנים המעידים על דיאלוג נסתר. כשדובר מנדב פתאום בתמליל משפטים שליליים ללא "הצדקה נרטיבית" כמו: "עד אז כריס לא אמר דבר" ו"אני לא ידעתי שהוא עומד להשתמש בָּאקדח", ניתן לשער כי הדברים נאמרים בתשובה לשאלה מנחה, שכמובן אינה תמימה. הדבר משנה לחלוטין את תפישת ההצהרות המפלילות של בנטלי, מאחר שהתווית המיודעת עשויה הייתה בהחלט להופיע בתשובה ל"אקדח" כלשהו, שהופיע בשאלה שאינה מצוטטת בתמליל, ולא נמסרה על ידי בנטלי פתאום, באופן בלתי תלוי במה שנאמר לו.

למעשה, הטענה של בנטלי כי כלל לא אמר "תן לו את זה, כריס!" נתמכה בעדות של קרייג וגם של שוטר רביעי שהיה במקום, ושמעולם לא נקרא להעיד. משפחתו של בנטלי הקדישה ארבעים שנה של מאמצים עד שהצליחה, בשנת 1988, לזכות אותו ולטהר את שמו מאשמת הרצח שלא ביצע.

בלשנות פורנזית אמנם עשויה בהחלט לשפוך אור על מקרים אפלים, אבל בידיים הלא נכונות, ראיות לשוניות עלולות להיות קטלניות.

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

מקורות:

The Myth of the Objective Transcript: Transcribing as a Situated ActBY: JUDITH GREEN, MARIA FRANQUIZ AND CAROL DIXONTESOL Quarterly, Vol. 31, No. 1 (Spring, 1997), pp. 172-176Teachers of English to Speakers of Other Languages, Inc. (TESOL)How a judge's voir dire can teach a jury what to sayBY: ROGER W. SHUYDiscourse & Society, Vol. 6, No. 2 (1995), pp. 207-222Sage Publications, Ltd.Perceptual Restoration of Missing Speech SoundsBY: RICHARD M. WARRENScience, New Series, Vol. 167, No. 3917 (Jan. 23, 1970), pp. 392-393American Association for the Advancement of ScienceThe Linguist on the Witness Stand: Forensic Linguistics in American CourtsBY: PETER TIERSMA AND LAWRENCE M. SOLANLanguage, Vol. 78, No. 2 (Jun., 2002), pp. 221-239Linguistic Society of AmericaWHY A CONVICTION SHOULD NOT BE BASED ON A SINGLE PIECE OF EVIDENCE: A PROPOSAL FOR REFORMBY: BOAZ SANGERO AND MORDECHAI HALPERTJurimetrics, Vol. 48, No. 1 (FALL 2007), pp. 43-94American Bar Association

צ'י לו (Luu) היא בלשנית חישובית וחוקרת בתחום עיבוד השפה הטבעית, המשתעשעת במודלים ומכונות זעירות כדי לפענח תעלומות מסקרנות הקשורות לשפה האנושית. יש לה תארים מתקדמים בבלשנות תיאורטית ובספרות, ומשיכה מורבידית לשפות נכחדות. היא לקחה חלק בכתיבת מילונים, מנועי חיפוש רב-לשוניים ואפליקציות שנועדו לתת תשובות לשאלות.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Dailyכאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: חבל תלייה. תצלום: DEA / ARCHIVIO J. LANGE, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי צ'י לו, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק