לשון שלי, טובה ובוגדנית

בין גוף ונפש, בין המוח ותחושת העצמי, חוויית הגמגום היא אתגר ומכשול לא קטן
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

השעה 10:30 בבוקר ואני צועד לתוך הכיתה בג'ינס ובחולצה מכופתרת מרושלת מעט. אני מרגיש יציב ובשליטה, הגוף נע מעצמו. אני יודע שהם מחכים לשיעור הזה, גם אני מחכה לו. זה השיעור השביעי בסמסטר ואני נכנס עמוק לתוך הפנומנולוגיה של מרלו-פונטי. יש לי אחיזה מלאה בחומר, אני חי אותו כבר יותר מעשור. גיליתי שכדי להגיע לאחיזה אופטימלית לא די לקרוא את מרלו-פונטי, יש לתרגל אותו, לכתוב עליו, לדבר עליו ובעיקר, ללמוד להתבונן בעולם מנקודת המבט שלו. זו פעילות יומיומית שיש לבצע בעולם עצמו.

כולנו מנסים כל העת להגיע לאחיזה מקסימלית וכל תנועה וכול נשימה הם חלק מהפרויקט האינסופי הזה. כשזה מצליח אנחנו שוכחים שיש מתווך בינינו לבין העולם

כאשר אני מלמד את מרלו-פונטי מתרחש קסם, הדוגמאות מגיעות מעצמן: האופן שבו הסטודנטים אוחזים בעט ביד אחת ובדף ביד השנייה – מייצבים אותו. המנח הגופני שלהם על הכיסא הוא פועל יוצא של הניסיון שלהם לשמוע אותי בצורה אופטימלית ובה בעת להיות מסוגלים לכתוב הערות. התאורה צריכה להיות כזו שתאפשר להם להגיע להבנה מלאה של התמונות שעל המצגת, ומנגד לראות את המילים שהם כותבים על הדף. אנחנו מדברים על האופן שבו הם בחרו את העט – על הניסיון להגיע לאחיזה מקסימלית. הבוקר גשום ואנחנו מנסים לשחזר את תהליך בחירת הנעליים – כאלו שלא יחליקו על האספלט. יש לי נקע חוזר ברגל, בימים של גשם אני מקפיד לנעול נעליים שיאחזו טוב יותר ברגל, נעליים שיש לי אמון בהן, נעליים שיאפשרו לי לשכוח אותן. כולנו מנסים כל העת להגיע לאחיזה מקסימלית וכל תנועה וכול נשימה הם חלק מהפרויקט האינסופי הזה. כשזה מצליח אנחנו שוכחים שיש מתווך בינינו לבין העולם.

סקייטבורד, נעלי התעמלות

מיטלטל וגם עומד יציב. תצלום: Watari

הכיתה שבה אני מלמד מרלו-פונטי היא בית בשבילי ובשבילם. הגוף שלי נע כמו בריקוד והמילים מדברות את עצמן. המילים מלאות תוכן מחודש שמיועד להם. הם חשים שהמילים אינן פטפוט ריק. יש לי את המילים, הן מגיעות עם מחוות גופניות. אני מרגיש סנכרון מושלם: המילים הן הכוריאוגרפיה של הגוף והן מפציעות מתוך האחיזה של העולם בי. אין גבול בין העולם לבין המילה. אני אוחז במילים בצורה אידיאלית, ואולי מדויק יותר לומר, המילים כמו קוראות לי להשתמש בהן. המילים הן כלי שבעזרתו אני חוצב עוד ועוד כדי לזקק את הרעיונות שלי – אני עושה זאת במרחב בין-סובייקטיבי משותף. אני מנסה לגרום לסטודנטים להגיע לאחיזה אופטימלית ברעיונות. זה אינו תהליך רפלקטיבי טהור. איני דורש מהם לחשוב אלא למצוא את הפעולה שהם מבצעים ברגע זה ממש.

השיעור מסתיים. אני עולה למשרד ופותח את המחשב. במייל יש הזמנה להרצאה בשיקאגו. החלום שלי כסטודנט מתגשם. חמש-עשרה שנים עברו מהיום שנכנסתי לשיעור הראשון שלי באוניברסיטת חיפה והנה, היום אני פרופסור שמזמינים אותו להרצאות, שרוצים לשמוע אותו. במייל כתבו שהם יממנו את הטיסה ואת המלון. אני שם לב שהנשימות שלי נהיות כבדות. הגוף שוקע, הראש שעון על הידיים. אני מרגיש את החזה שלי. האוויר נתקע בצוואר. אין זו חרדה. עדיין לא. זו כבדות. החדר מואר מידי, המזגן חונק, אני  מכבה אותו, פותח חלון, יוצא למרפסת. עם הגב לעולם, עם הפנים לעמק. אני יודע שאין לי את המילים, אני יודע שגזלו ממני את העולם. אני יודע שמדובר בתאונה שמחכה להתרחש.

כשאני רואה מילה שאיני יכול לומר, הגוף קופא, קופץ, העיוותים מתחילים, טיקים בעיניים, התנועה של הצוואר, אני מתכווץ, המילה אוחזת בי ומעוותת אותי, משפילה אותי, רודה בי. חוטפת ממני את האוויר

אני אוהב להרצות – אני מרגיש בטוח, אני יודע שאני יכול להרגיש את הקהל ולרקוד אתו. הסיפור אינו ההרצאה עצמה. אני נזכר שישבתי בשנת 2014 במשרד של שון גלאגר בממפיס, ולא הייתי מסוגל לחבר משפט למשפט באנגלית. גם בעברית איני מדבר ברור, אני מגמגם, התחלתי לגמגם כשהייתי בן 12, ועד היום לא נפתרה הבעיה, אך היא אינה מורגשת כמעט. אבל גם עכשיו, כשאני מקריא סיפור לילדים שלי ורואה בהמשך השורה מילה שאיני יכול לומר, הגוף קופא, קופץ, העיוותים מתחילים, טיקים בעיניים, התנועה של הצוואר, אני מתכווץ, המילה אוחזת בי ומעוותת אותי, משפילה אותי, רודה בי. חוטפת ממני את האוויר. אך מאחר שהילדים (הקטנים) שלי עדיין אינם קוראים, אני עוקף את המילה, ממציא משפט חדש. המילים שאני מגמגם הן מכשולים שיש להתגבר עליהם. מגיל צעיר קראתי הרבה, וכשאני מדבר בעברית אני חש שיש לי אופק אינסופי של אפשרויות, אוצר המילים שלי גדול ואני תמיד יכול להחליף מילת מכשול במילה פשוטה, כך שהעולם נותר פתוח ונגיש, ממשיך כל העת להזמין אותי לפעול בו. בסיטואציה הזו הגוף מרחף, מתנועע בקלילות.

כיתה, זכות דיבור, הרמת יד

מתחרים על הזכות לדבר בציבור: כיתה בבית ספר בקונגו. תצלום: © Dominic Chavez/World Bank.

הגמגום שלי לא נעלם ממש, הוא קיים והוא המכשול הגדול ביותר בחיי – נכות מסוג לא לגמרי מוגדר. הגמגום אינו מאפשר לך להיות חלק מהעולם, המרחב חדל להיות משותף, אתה נותר לבדך. כשאתה מגמגם האופק כולו משתנה, הוא כבר אינו פתוח כי אם רווי מכשולים. לגמגם זה לצאת לריצה במזג אוויר רע ולגלות שאיזה שד החליף את רגליך שלך בפרוטזות שלא הותאמו לגופך.

אם ברגיל השפה מאפשרת לנו להפוך את הנסתר לגלוי, הרי שבעת הגמגום, הרעיונות בורחים ממך, לא ניתן להסביר אותם אפילו לעצמך, הנעדר נותר בלתי נגיש לחלוטין. אין קסמים, רק כישופים ארורים. כשאני מדבר בעברית אני חש שאני רואה את היעד – אני אוחז ברעיון. יש מכשולים בדרך, מילים שקשה לי לומר, אבל אני מזהה אותן מרחוק ועוקף אותן ללא מאמץ. התחושה דומה לאחיזה בכדור כשהאצבע נקועה – זה כואב אבל אפשרי, רק צריך למצוא את הקצב הנכון. לפעמים, כשאני מלמד קורסים בקריאה מודרכת, אני מוצא את עצמי מגמגם משפטים וברגע שהגמגום מתחיל אני בחדר עינויים, הקרקע נשמטת מתחת לרגלי, אני מרגיש שאני בקושי בנאדם. אני נפרד מנקודת המבט שלי בגוף ראשון על העולם ומזהה עמוק בתוכי את מבטו השופט של האחר שמפורר אותי עד דק.

אני חוזר למייל ומשיב שאבוא בשמחה. ההרצאה היא בעוד חצי שנה אבל מרגע שעניתי למייל, השתנו הזמן והמרחב. אני יודע שיהיה עליי לעמוד מול קהל ולגמגם את עצמי חשוּף ועירום, אבוּד בלב ים עד כאב. האיש מהכפר שניצב מול שומר החוק. גמגום אינו גשם מטפטף אלא מבול, סערה שנעה לקראתך. כל מכתב מגיע ליעדו, וגם המילה שתוקעת אותך בסוף מגיעה ואתה משתנק.

אני כולי היות-לקראת-ההרצאה הזו. זהו רגע איום ומאיים. כשאני מגמגם אני מרגיש בדיוק כמו שהרגשתי בזמן מלחמת לבנון השנייה. מצד אחד התחושה שזה לא אני, כאילו כוח חיצוני משתלט עליי ומשתק אותי. מצד שני, אני מרגיש שנחשפתי בדיוק כמו שאני. לא זכורה לי חוויה קשה מזו. העברית מאפשרת לי להסתיר את עצמי אבל באנגלית אני נחשף – נצרב בברזל לוהט, בעוד הקהל כולו מביט בהנאה.

הגמגום שלי הפך כל מקום שאינו ישראל לבלתי נסבל – הידיעה שכאשר מישהו יפנה אלי אגמגם את עצמי מולו, עושה את העולם למקום מאיים ובלתי נסבל. הגמגום שינה את צורת כדור הארץ – הוא קמור ואני מצוי בנקודת השפל

הגמגום שלי הפך כל מקום שאינו ישראל לבלתי נסבל – הידיעה שכאשר מישהו יפנה אלי אגמגם את עצמי מולו, עושה את העולם למקום מאיים ובלתי נסבל. הגמגום שינה את צורת כדור הארץ – הוא קמור ואני מצוי בנקודת השפל, כמו נמלה שנקלעה (ונכלאה) למלכודת של ארינמל. אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לניו-יורק, עמדתי בתור בשדה התעופה וידעתי שעוד רגע אגיע לשומר הסף והוא ישאל אותי לאן באתי. הכנתי את כל המסמכים כדי שלא אצטרך לדבר, כי אם אגמגם הגוף שלי ישדר מצוקה ואני עלול למצוא את עצמי בבידוק – זה קרה לי בגרמניה וזו חוויה שבבסיסה חוסר אונים ופחד גדול. למזלי הרב, שומר הסף היה יהודי ושמח לדבר עברית.

כעת אני במשרד שלי ואין לי זמן, העולם דורש ממני יותר מדי, הבטן שלי מתהפכת, אנשים סביבי הופכים למאיימים. אני כעוּס – מצב הרוח שלי  השתנה והעולם כולו השתנה אתו. אני יודע שאכתוב את ההרצאה ואלמד אותה בעל פה. אכתוב אותה באנגלית מוזרה, אנגלית שאין בה that שתוקעת אותי, שמשתקת אותי, משטחת אותי, מפשיטה אותי ופולשת לתוכי, זו מילה שבה אני מאבד שליטה, הגבולות שלי נסגרים. אני הופך לבן גזע נחות. הגוף שלי הופך למעין פרוטזה תקולה, התנועה חדלה להיות רציפה. אני רואה את העולם בקפיצות, מושלך ממנו. כמו בזמן שהעולם מצטמצם לנקודה אחת במרחב בשעת כאב, כך גם מצמצמת אותי המילה that למיתר שיודע רק לזייף.

כשמרצים בכנסים במדעי הרוח מקובל להקריא מהדף – ואז נפתרות לא מעט מהבעיות. מקובל גם לשבת ואפשר להחביא את הגוף הקפוא גם כך. החלק הבעייתי הוא השאלות, משום שיש לענות באנגלית. אבל אפשר לפתח אסטרטגיות. תמיד אפשר לענות במשפטים קצרים כגון: "אני מסכים" או "מעניין, אבל קשה לי לענות על זה",או "זה לא בתחום ההתמחות שלי". אפשר גם לכתוב את המשפטים האלו וזה עוזר – הדף הוא חלק מהמערכת הקוגניטיבית שלי ואפשר להיעזר בו כדי להיפטר מהגמגום, כי על הדף המשפט עצמו רציף והרצף הזה מאפשר לי להתמודד עם המקוטעוּת שנפלתי לתוכה. אפשר גם לחשוב מראש על השאלות ולהכין תשובות וללמוד אותן בעל פה. העיקר שלא יעלו עליי.

כשאתה מגמגם, המבט של האחר לא רק מרטש אותך, הוא עולה עליך, כובש אותך. כשאתה מגמגם, עולות שאלות כמו, למה נולדתי בכלל, וגם, האם כל זה הוא בדיחה שחורה אחת גדולה על חשבוני, ואפילו, האם כל הסיפור הזה אמיתי או שאני במופע של טרומן והקהל יושב בבית ומתפוצץ מצחוק.כשאתה מגמגם אתה מאבד ביטחון בכך שהעולם אכן קיים. ויותר מכך, כשאתה מגמגם אתה מאבד ביטחון בכך שאתה קיים.

מיקרופון

ועכשיו: לדבר! תצלום: דייויד לוז

כשאני מתחיל לגמגם באנגלית אני חש שאיבדתי את הגוף שלי, את האחיזה בעולם, אני מרגיש חסר כל טקט, נטול כל הבנה של המרחב, מושלך מהזמן. אם השפה היא כלי, הרי שאין לי יכולת לאחוז בו. גרוע מכך, אני אפילו לא מבין שזה כלי, לא מבין מה עושים בו ולמה הוא מיועד

בכנס הזה לא אוכל לשבת, יהיה עליי לדבר באנגלית במשך יותר משעה – שפה שבה אין לי שום אסטרטגיה, שפה שבה אין לי מסתור, שפה שבה אני מדדה בעולם לא מוכר שמנסה לחסל אותי. אני כותב את ההרצאה ולומד אותה בעל פה. בזמן שאני מעביר את המצגת, הקהל רואה תמונות ואילו אני רואה את הטקסט (על הצג האישי שלי). קשה לראות שאני מקריא אבל זה מה שאני עושה. הקראה לעולם אינה כמו דיבור חופשי. אני יודע שהם אינם מכירים אותי, ואולי דווקא כן. הדמות שלי באנגלית שונה ממי שאני בעברית. אני חסר הומור ומאוד לא אלגנטי. יותר מהכול, כשאני מדבר באנגלית הגוף שלי חסר מחוות כי המילים והגוף אינם אוחזים זה בזה. זו אינה שירה וזה אינו ריקוד. זו התפלשות בלתי נגמרת בחצץ. כשאני מרצה באנגלית החדר תמיד מכוער, האנשים תמיד רוצים ברעתי, הפנים תמיד צוחקות עליי. זה בא לידי ביטוי בכל תנועה של הגוף.

כשאני מתחיל לגמגם באנגלית אני חש שאיבדתי את הגוף שלי, את האחיזה בעולם, אני מרגיש חסר כל טקט, נטול כל הבנה של המרחב, מושלך מהזמן. אם השפה היא כלי, הרי שאין לי יכולת לאחוז בו. גרוע מכך, אני אפילו לא מבין שזה כלי, לא מבין מה עושים בו ולמה הוא מיועד. כשאני אוחז במילה היא כבדה מדי והגוף שלי נאנק כשאני מנסה להרימה. אני מתנשף. כשמגיעה המילה שתוקעת אותי, הגוף שלי מתחיל בתוכנית חיסול עצמי. אני מרגיש כמו רובוט שמנסה לרקוד לצלילי ג'אז. נוקשה, לא מסוגל לחוש את הקצב. אין די בכובע ובז'קט וגם הזקן אינו מספק, אין מקום מסתור. הזמן עד סוף ההרצאה אינסופי, אני באמצע ומרגיש כמו אודיסאוס במסע הבלתי נגמר הביתה – ושום אלה אפורת עין אינה שם להושיע אותי. אני אוחז במילים שמופיעות מולי על הצג – המילים עצמן כבר אינן שקופות, הן, ורק הן, ממלאות את שדה התפישה שלי.

השיתוק הוא כה גדול עד שאין לי ברירה אלא לכתוב לעצמי על המסך מילים כמו "לנשום", וגם "להרים ראש", וגם, "אתנחתא", ולפעמים אפילו: "עכשיו להכות ביד ימין בפודיום". איבדתי את גופי ואין לי קשר לעולם, לכן יש צורך בפקודות סדורות. אני עומד מול הקהל והרגליים שלי כמו שני מוטות ברזל הנעוצים בעומק הקרקע. הידיים שלי אוחזות בפודיום. הגוף מוטה קדימה. הגוף אינו נע, כי אם אנוע בזמן שאני בורח מהגמגום אפול ואפצע. הגמגום שלי באנגלית הוא המחסום הגדול ביותר שלי. הטיסות זולות, אבל עבורי העולם נותר גדול ובלתי נגיש.

מן הסתם, יש מתאם כלשהו בין הגמגום שלי לפעילות מוחית כלשהי, אבל מובן שלא ניתן לעשות רדוקציה של החוויה שתיארתי כרגע לפעילות מוחית. הגמגום שלי גם אינו נמצא בלשון שלי או בחלל הפה. הגמגום אינו נגמר בגוף, וגם לא ניתן לעשות רדוקציה נוסח סארטר של הגמגום שלי לזולת כגיהינום. הגמגום שלי אינו תוצאה של איזה קיבעון אוראלי נוסח פרויד. כדי להבין את המגמגם צריך להבין את האופן שבו הוא נוכח ופועל בעולם. כמו כל חוויה אחרת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: בועת דיבור. תצלום: mrPliskin, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

3 תגובות על לשון שלי, טובה ובוגדנית

כנות נדירה וכובשת. תודה. אני בטוח שיש לא מעט כמוך, רק שהם לא עמדו מעולם בפני הכורח להרצות באנגלית. עבורם הגמגום הספציפי הזה הוא רק פוטנציאל לא ממומש. תודה על ההעזה.