מאחד לרבע מיליון ובחזרה

מדוע קשה לנו להתאבל על עשרת אלפי קורבנות המגפה? למדע האמפתיה יש תובנות
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

המרכזים למניעה ובקרה של מחלות הכריזו על מקרה המוות הראשון בארצות הברית כתוצאה מהנגיף COVID-19  ב-29 בפברואר 2020. חודש לאחר מכן החלו אמריקנים למות מאותה מחלה, בקצב של אלף איש ביום. מאז, הגענו למספרים גדולים פי כמה. בימים מסוימים מתו מהמנחלה יותר מ-2500 איש. בסוף סתיו 2020 חצינו בארה״ב גבול נוסף: למעלה מ-277 אלף מתים.

ועם זאת: רבים מנותקים כמעט לגמרי מן הכאב, ואינם מוכנים או אינם מסוגלים להכיר בתהליך האבל.

לאנשים יש יכולת מוגבלת לעבד סבל המוני, ואין מדובר בחוסר אכפתיות

איפה האבל הקולקטיבי? אני חוקרת אמפתיה, ואני יכולה לומר שאיננו אומה של פסיכופטים. לאנשים יש יכולת מוגבלת לעבד סבל המוני, ואין מדובר בחוסר אכפתיות. הטיות קוגניטיביות – טעויות חשיבה נפוצות – מקשות עלינו לעכל טרגדיות גדולות וממושכות כל כך, ויוצרות תחושה של מרחק פסיכולוגי בינינו לבין מספר המתים כתוצאה מן המגפה. אולם הבנה של המנגנון שמאחורי ההטיות הללו, תאפשר לנו ללמד את עצמנו לחוש שוב את משקל האובדן שחווה מדינתנו.

מספר סוגים של הטיות קוגניטיביות מעוותות את יכולתה של ארה״ב לעבד את ההתרחשויות הקשורות בנגיף. ראשית ישנה ההטייה המכונה numeracy bias – אי היכולת של המוח להבין את משמעותם של מספרים גדולים. לאחרונה נכנסתי לפייסבוק והתעצבתי כשראיתי הודעה מאחד החברים שלי שהכריז על מות בן דודו כתוצאה מהנגיף. החבר שלי כתב שמאחורי כל סטטיסטיקה ישנו אדם וישנה משפחה – ושהפעם, זה הוא. הוא הדהד אמרה מוכרת, שיש המייחסים אותה לסטלין: ״מקרה מוות בודד הוא טרגדיה. מיליון מקרי מוות הם סטטיסטיקה״. האמרה הזו מבטאת משהו  שמדענים מודעים לו מזמן. אנחנו יכולים בקלות לחוש אמפתיה כלפי יחידים מסוימים, בעיקר אלה הקרובים אלינו. אבל כשאלה הופכים לקבוצות, האמפתיה שלנו מצטמצמת. הסבל של אלה הופך למופשט ולכן גם מרוחק יותר מבחינה רגשית, והוא הופך לנתון סטטיסטי. ואנשים אינם מצטיינים בהתדיינות על נתונים סטטיסטיים.

קורונה, גולגולת

אנחנו מתקשים לקלוט. תצלום: מרק שייפר.

אנחנו לא אוהבים לחשוב על עצמנו בצורה קרה כזו. במחקרים, משתתפים מנבאים כי יתעוררו בהם תחושות גרועות יותר אם אלפי אנשים ייפלו קורבן לטרגדיה, בהשוואה לאחדים בלבד. הם חשים כי זוהי תגובה ראויה יותר מבחינה מוסרית. אולם במציאות, רובנו חווים ״אדישות רגשית״, איננו עצובים יותר ככל שמספר המתים גדל – כל עוד איננו מושפעים מן הטרגדיה באופן אישי.

ממש כפי שאיננו שמים לב להבדיל בין 30 ו-31 נרות דולקים, הרגשות שלנו אינם ערים להבדל בין 30 ו-31 מקרי מוות

פול סלוביץ׳ (Slovic), חוקר בכיר העוסק בהטיה זו, כותב: ״ממש כפי שאיננו שמים לב להבדיל בין 30 ו-31 נרות דולקים, הרגשות שלנו אינם ערים להבדל בין 30 ו-31 מקרי מוות״. במחקרים בנושא, חלק מן הנבדקים קראו טקסט העוסק בקורבן יחיד (״רוקיה, ילדה בת 7 הנמצאת בסכנת מוות מרעב״, למשל), בעוד אחרים קראו על אודות קבוצה של ילדים, שנפגעו מאותה טרגדיה. כשנתבקשו לתרום כסף לעזרת הילדים, המשתתפים שקראו על אודות הקורבן האחד נטו הרבה יותר לתת, לעומת מי שקראו על אודות הקבוצה. באחד המחקרים, סלוביץ׳ גילה כי אפילו המעבר מקורבן אחד לשניים מפחית את עוצמת התגובה הרגשית, ועמה את התרומות.

הטיה קוגניטיבית נוספת המתגלה בפעולה במהלך משבר COVID-19, היא ״אפקט בת היענה״: אנשים נוטים להימנע ממידע שלילי, החל בהפסדים כספיים ועד לאומללותם של אחרים. דאריל קמרון הוא מדען באוניברסיטה של פנסילבניה, והוא חוקר הימנעות מחמלה (compassion avoidance). במחקריו, הוא מראה למשתתפים תמונות של אנשים במצוקה, למשל פליטים. מיד לאחר מכן, המשתתפים יכולים לבחור ״לנסות להרגיש את מה שמרגישים אנשים אלה״ ו״לחלוק מתוך הזדהות את החוויה הרגשית הפנימית שלהם״, או פשוט לתאר את הפרטים החיצוניים שנראים בתמונה, כמו גיל האנשים או מגדרם. רק ב-36% מהמקרים המשתתפים בוחרים באמפתיה. מחקרו של קמרון מראה כי אנשים מנסים, באורח פעיל, להדחיק את רגשותיהם, כדי להימנע מלהרגיש המומים מול טרגדיה המונית. לפעמים קל יותר להסיט את המבט נוכח הכאב בעיניהם של אחרים.

יתכן כי הדבר נובע מתחושת חוסר אונים, הנפוצה מאוד נוכח טרגדיות המוניות. אפילו אם אנחנו רוצים לעזור, המעשים שלנו לרוב אינם מספיקים. בסיפור הקצר הקלאסי ״ה-11״ מאת אנרי ברביוס, מזמין משרת מדי חודש עשרה אנשים אל בית החולים בארמונו של אדונו, אבל נאלץ לסגור את הדלת בפני האדם ה-11. בהתחלה, הוא נהנה מכך שהוא מסוגל לעזור לעשרה אנשים, אבל במהרה, ההכרח לטרוק את הדלת בפניו של האדם ה-11 מייסר אותו נוראות. הסיפור מדגיש את סכנת ההצפה הרגשית הצפויה לנו מול מי שאיננו יכולים לעזור להם, במקום ההתמקדות במי שכן.

הנגיף אמנם השתלט במהירות על חיינו, אולם מספר המתים הואץ ואז הזדחל מעלה ומטה בתנודות עדינות על פני שבועות וחודשים, והדבר אפשר לאנשים להתרגל לשגרה החדשה ועמעם את התגובות הרגשיות שלהם

גם הזמן מהתל בתפישות הקונקרטיות של מוחנו. האפקט המכונה recency effect מייצר בנו קוצר רואי מגביל מאוד, שבגללו האירועים הקרובים ביותר להווה נשמרים בדמיוננו בחיוּת גדולה יותר. התהליך הקרוי hedonic adaptation מקהה את תחושותינו כלפי התגברות המגפה ככל שעבור הזמן, בעת שמוות אחד ביום הופך לעשרה, ואז לחמישים, ואז ל-500, 1000 ו-2000. הנגיף אמנם השתלט במהירות על חיינו, אולם מספר המתים הואץ ואז הזדחל מעלה ומטה בתנודות עדינות על פני שבועות וחודשים, והדבר אפשר לאנשים להתרגל לשגרה החדשה ועמעם את התגובות הרגשיות שלהם.

חוויות מלאות חיוּת עלולות לעוות את התפישה שלנו, משום שהן מפעילות סוג של הטיה קוגניטיבית הקרויה היוריסטיקת הזמינות. זוהי הנטייה להפריז בהערכת תדירותם של אירועים שעולים בדעתנו בקלות רבה יותר. בגלל סוג כזה של הטיה אנשים מפחדים מהתרסקויות מטוסים ומתקפות טרור, המייצרות אינספור ידיעות חדשותיות דרמטיות המקלות עלינו לדמיין אותן, על אף שהן נדירות ואינן נמצאות בראש רשימת גורמי המוות בארה״ב. על פי סקר שנערך בשלהי אוגוסט, 27% מהאמריקנים אמרו כי חבר קרוב או בן משפחה שלהם נמצא נושא את הנגיף, ו-15% אמרו כי חבר קרוב או בן משפחה מתו מן המחלה. על אף שחיינו השתנו קיצונית במהלך התקופה האחרונה, רוב האמריקנים עדיין לא נתקלו אישית בנגיף. למרות זאת, COVID-19 נמצא כעת במקום השלישי ברשימת גורמי המוות בארה״ב, אחרי מחלות לב וסרטן. אף שהנתונים הסטטיסטיים מראים כי המחלה מסוכנת וקטלנית, היוריסטיקת הזמינוּת גורמת לנו לזלזל באירועים שאינם זמינים בקלות בזיכרוננו. מאחר שאלו מאיתנו שלא חוו חוויה אישית הקשורה בנגיף חווים זאת בעיקר בתיווכן של סטטיסטיקות וידיעות חדשותיות, אנחנו נוטים להמעיט בחשיבות הנושא.

מטוס סילון, מטוס נוסעים, אייר קנדה

הרבה פחות מסוכן ממכונית, אבל קשה לנו להשתכנע. תצלום: ג'ון מקארתור.

אז מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם דפוסי החשיבה הללו, המוטבעים בנו עמוקות, כדי להפוך לרגישים יותר לסבל המוני?

מי שחשים ביטחון במערכות היחסים שלהם עם אחרים, מפגינים פחות קושי לגלות אמפתיה כלפי רבים

לכאורה, חשיבה לוגית יותר הייתה אמורה לסייע לנו להתמודד עם הקושי של מוחנו להתמודד עם מספרים גדולים. אלא שממחקרים עולה כי לחשיבה כזו עלולות להיות תוצאות הפוכות: בכל הקשור לתרומות לצדקה, למשל, אנשים המונעים בכוח ההיגיון מבינים תכופות כי כשהם תורמים עבור קורבנות יחידים הם עושים זאת כתגובה רגשית חסרת היגיון. גישה טובה יותר תהיה להרחיב את תחושת החמלה שלנו, כך שנוכל להפנות אותה כלפי יותר מאדם אחד בו זמנית. יש מי שמצליחים לעשות זאת יותר מאחרים. למשל, מי שחשים ביטחון במערכות היחסים שלהם עם אחרים, מפגינים פחות קושי לגלות אמפתיה כלפי רבים. הם אינם צריכים לדעת את שמו של אדם או לראות תמונה שלו כדי להבין שטרגדיה היא טרגדיה – אפילו כשהיא משפיעה על קבוצה. עבור אנשים בעלי ביטחון רב יותר, המחשבה על מישהו (אדם, בעל חיים או אלוהות) שאוהב אותם ללא תנאי עשויה לסייע להם להפגין יותר חמלה כלפי העולם, גם כשהאירועים מתרחשים הרחק מהם ולוקחים בהם חלק אנשים חסרי שם.

תגובה ריאליסטית נוספת היא פשוט להשלים עם ההטיה המספרית כחלק מצורת הפעולה של מוחנו, ולהתמקד בקורבנות יחידים במקום בקבוצות גדולות

ישנם מחקרים שגילו כי אנשים שחוו קשיים בחייהם נוטים פחות להטיה המספרית, ולמעשה הם חשים יותר חמלה כלפי קבוצות בני אדם לעומת יחידים. המעבר לצורת חשיבה הדדית יותר עשויה גם היא לעזור לבני אדם להתנגד להטיה המספרית. ההתמקדות ב״אנחנו״ – עצם המחשבה על המשותף לכם ולאחרים – עשויה להעצים את צורת החשיבה הזו. תגובה ריאליסטית נוספת היא פשוט להשלים עם ההטיה המספרית כחלק מצורת הפעולה של מוחנו, ולהתמקד בקורבנות יחידים במקום בקבוצות גדולות. טקסי זיכרון ציבוריים עשויים לסייע בכך. בסוף מאי, כשמספר מקרי המוות בארה״ב הגיע ל-100 אלף, העמוד הראשון של הניו יורק טיימס כולו היה רשימה של שמות, גילים, מקומות מגורים ותיאורים קצרים של יחידים שמתו. קשה היה להישאר אדישים. אני עדיין חושבת על רודריק ״רוד״ סמואלס (Samuels), בן ה-49, ש״מעולם לא הניח לאיש להציק לאחיו הצעיר״. גם מתן פנים לשמות הוא חשוב. במחקר אחד התגלה כי אנשים אינם לוקים יותר בהטיה המספרית – כלומר תחושות האמפתיה והעצב שלהם עולות במקביל לעלייה במספר הקורבנות – כשהם יכולים לראות תמונות של האנשים שבהם מדובר. העיר דטרויט, שאיבדה למעלה מ-1500 איש שחלו בקורונה, יצרה אנדרטת דרייב-אין בבל-אייל פארק, המציגה מאות דיוקנאות ושמות של קורבנות.

ילד, קניה, רעב, עוני

הילד האחד, הסובל והמביט לעברנו יעורר בנו אמפתיה, והסיפור שלו יגרום לנו להגיב. תצלום: zoriah

ובנוגע לאפקט בת היענה, תחושות של חוסר אונים נוכח היקף הסבל עלולות למנוע מאיתנו לפעול, אבל הדבר אינו הכרחי. ישנם אנשים שממש מחפשים אחרים הזקוקים לעזרה. אנשים אלה, בעלי רמות אמפתיה גבוהות במיוחד, אינם גיבורי–על או מלאכים, והם מצפים שהעזרה לאחרים תגרום להם להרגיש טוב. ויש לכך תמיכה לא מעטה במחקרים, שמהם עולה כי מי שחשים שהם מועילים, ולו במעט, אינם מוכרעים בקלות כזו על ידי הטרגדיה. מאמצים כאלה אינם חייבים להיות הרואיים או כרוכים בהשקעה רבה. במקרה של המגפה, אנחנו יכולים להציל חיים באמצעות רחיצת ידיים, עטית מסכה ושמירה על מרחק מהזולת. ההתמקדות בדרכים המעשיות שבהן אנו יכולים לחולל שינוי עשויה לסייע לאנשים לחוש פחות הלומי–רגש.

האם תרזה נהגה לתת עצה חכמה בתחום הזה: ״אל תטרידו את עצמכם במספרים. עזרו לאדם אחד בכל פעם, ותמיד תתחילו במי שהכי קרוב אליכם״

כדי לשחזר את אותה רגישות ראשונית ביחס למגפה ולהילחם בהטיה המקהה את תחושותינו עם הזמן, אנו יכולים לנסות להשלים מתוך התכוונות עם מידע שלילי. במקום להתמקד במספרי המתים אתמול, אנחנו יכולים להשוות את מספר המתים הכולל עד כה – יותר מ-277 אלף [בעת כתיבת המאמר] – למת האחד של סוף פברואר, או ליום הראשון של הסתיו – 210 אלף. בצורה כזו הנתונים עשויים להיראות מדהימים יותר. וכדי להתמודד עם היוריסטיקת הזמינות ולגרום להשפעות המגפה להיראות אמיתיות יותר, אנחנו יכולים לעיין במה שמופיע ברשתות החברתיות בעניין מחודש. שיתוף ברשת של חוויות הקשורות למגפה עשוי להיות אחת הדרכים המועילות העומדות לרשותנו כרגע, כדי לצייר תמונה ברורה של המחלה – ולעודד אנשים לנהוג על פי המלצות רשויות הבריאות.

ההטיות הקוגניטיביות גורמות לנו לצמצמם במחשבתנו את היקפה של המגפה, אבל ישנם צעדים זעירים שבהם נוכל לנקוט כדי לצמצם את היקף המחלה באמת. האם תרזה נהגה לתת עצה חכמה בתחום הזה: ״אל תטרידו את עצמכם במספרים. עזרו לאדם אחד בכל פעם, ותמיד תתחילו במי שהכי קרוב אליכם״. כשאתם עוטים מסכה, שוטפים ידיים, נשארים בבית ככל האפשר ושומרים על מרחק מאחרים – זה בדיוק מה שאתם עושים.

שרה קונראת׳ (Konrath) עומדת בראש התוכנית הבינתחומית לחקר אמפתיה ואוטיזם ב-Lilly Family School of Philanthropy באוניברסיטת אינדיאנה. בימים אלה היא מלמדת כמרצה אורחת במכון ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת נוטר-דאם.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: קשה להתאבל על אלפי קורבנות המגפה. תצלום: Visuals, ב-unsplash.com

Photo by visuals on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שרה קונראת', Zócalo.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מאחד לרבע מיליון ובחזרה

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

אמפתיה זה רגש מסובך לרוב האנשים. רחמים? את זה אנשים מבינים אבל הסובלים והמתמודדים עם קשיי החיים אינם חפצים ברחמים. רחמים מחלישים את המרוחם. אמפתיה לעומת זאת הוא רגש מחזק גם למרגיש וגם לנשוא האמפתיה מפני שזה בא ממקום של רצון אמיתי לעזור. ואנו הראויים לאמפתיה זקוקים לעזרה ושמחים לקבל אותה כמו שגם אוהבים להעניק אותה.