מדור החמלה

אפשר לגור בת"א המון זמן ובכיף, ולא לתת את הדעת על כך שבמרחק מאוד קצר מכל מקום נתון בעיר, ישנו אתר זנות שהוא למעשה מוקד של סחר בנשים ובנפשות. זה נכון שיש דברים שמקשים על ההתעלמות, כמו למשל אינספור כרטיסי ביקור שמפוזרים מדי יום על המדרכות ועליהם בחורה בחזייה, שפתיים או דובדבנים לצד מספר טלפון לקבלת "מסאז'". או כמו ההיכל הפאלי "פוסיקט" המזדקר בכיכר אתרים. אבל למרות זאת, אפשר בקלות לחיות את העיר ולא להקדיש לנושא יותר מדי מחשבה.

עליי להודות שעד לאחרונה גם אני חשבתי שמכוני הליווי, הדירות הדיסקרטיות וזנות הרחוב נמצאים להם אי שם הרחק ממני, במקום שצריך ללכת אליו במיוחד. אך כשהתחלתי להתעניין ולהתעמק גיליתי שבין ביתי לכמה ממוקדי הזנות הידועים בעיר מפרידים רק קילומטר או שניים, ושבעצם כל העסק תמיד היה כאן מתחת לאף. בנוסף, התחוור לי שצריכת זנות היא לא פרקטיקה של גברים משולי האוכלוסיה אלא שגם "טובי בנינו" או אם תרצו – השכן לספסל הלימודים, בהחלט עשויים להיות לקוחות זנות.

זה סיקרן אותי, רציתי לדעת יותר.

כך הגעתי לסלעית - מערך טיפולי תמיכתי לנשים במעגל הזנות. כך גיליתי מקום נדיר בדרום ת"א, בלב אזור התחנה המרכזית. מרחב של חלל וזמן שבו דרים בכפיפה אחת כמה ניגודים קיצוניים. מדובר בדירת החירום של סלעית המעניקה מקלט לנשים הנמצאות בזנות פעילה, רובן בזנות רחוב ורובן גם מכורות לסמים.

איך מתארים מקום שהוא דבר והיפוכו? מקום שעצם קיומו הוא בגדר נס – זהו אחד המקומות הבודדים מסוגם בארץ(!), ובה בעת כל כך ברור שזהו קצה קצהו של הקרחון הנותן מענה לצרכים של אוכלוסייה שקופה שנדחקה לשולי החברה – שוב, זהו המקום היחיד בת"א, ויש ספורים כדוגמתו.

כשאני מגיעה לדירה, היומיום שלי נשאר בחוץ. כשאני שם, הזמן הוא שלהן, זמן שעובר אחרת - לפעמים קופא במקום ולפעמים מזנק קדימה. לפעמים הדירה שקטה ושוממת וזו הזדמנות לדבר עם מישהי בארבע עיניים ולהבין קצת מה עובר עליה, ויש זמנים שבהם ישנה המולה, משברים או התרגשויות והדאגה המרכזית היא לוודא שהדברים לא יוצאים מכלל שליטה.

הדירה היא מקום שמצד אחד הנשים שמגיעות אליו הן עדות חיה לאכזריות שיש בחברה, לאלימות, לניצול ולחוסר הכבוד לנשים ולבני אדם. סיפוריהן והיום-יום שלהן לעיתים נשמעים כהזיה שקשה להאמין לה. אך אלו הם חייהן והן שורדות בהם, בנסיבות שאחרים לקחו חלק בהיווצרותן, וממשיכים כיום לתרום לשימורן – הסרסורים, סוחרי הסמים, וכמובן – הלקוחות. במפגש איתן כרוך הרבה עצב, ולעיתים ישנה גם תחושת ייאוש, בעיקר כשנוצר החיבור עם הנשים, אבל אני מרגישה שהיכולת לסייע להן מוגבלת.

מצד שני, המקום הזה הוא בעיני התגלמות התקווה. ראשית, עצם העובדה שהוא קיים הוא דבר מאוד מעודד ומנחם. שנית, באופן תדיר נשים יוצאות לגמילה ולשיקום בעידוד של צוות הדירה וחלקן (למרבה הצער לא כולן) מצליחות להשתקם ולבנות לעצמן חיים חדשים. אחדות אף חוזרות לעבוד במערך של סלעית, וגם לדירה – כמדריכות. הרצון ואהבת החיים הכרוכים ביציאה מזנות ומסמים לגמילה ולחיים הנורמטיביים הם מופלאים ואינסופיים, וכל אישה שנכנסת לתהליך הזה, ובפרט כל מי שצולחת אותו, היא מקור לתקווה כבירה ולאמונה באדם. ולבסוף, הצוות של סלעית – נשים שנמצאות שם בגופן וברוחן 24/7 ועושות עבודת קודש – הן העדות שעוד נשארה לנו בחברה קצת חמלה, קצת שפיות.

התמהיל הזה של ייאוש תהומי ותקווה, של רוע וטוּב, של שבר ואכזריות לצד חיוּת אינסופית ורצון להיוולד מחדש, מלמדים על עוצמתם הפנימית של אנשים ועל כח השפעתם זה על זה. אנשים גרמו לכך שהנשים בדירת החירום ייקלעו לנסיבותיהן הטרגיות ואנשים הם אלו שמסייעים להן למקסם את התעצומות הפנימיות שלהן ולהשיב את חייהן למסלולם.

אני חושבת שזה מתחיל במבט, במקום הסטת הראש והפניית הגב.

 

סלעית מפעילה נוסף לדירת החירום, גם קו סיוע 24 שעות ביממה (1-800-200-690), הוסטל, מרכז יום וערב ומספקת ליווי תעסוקתי לנשים שיצאו ממעגל הזנות.

סלעית היא פרויקט עירוני שהוקם כחלק מפרויקט לאומי למיגור הזנות, על כל היבטיה, ומתן מענה טיפולי הולם לנשים הלכודות במעגל הזנות. סלעית מופעלת באמצעות עיריית תל אביב-יפו ועמותת קשת כאשר הקצאת המשאבים נעשית על ידי הממשלה באמצעות מספר משרדים: משרד רוה"מ - הרשות לקידום מעמד האישה, משרד הרווחה, משרד הבריאות ומשרד החינוך.

קלרטה טרגר היא בוגרת תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת ת"א. היא סיימה את התואר השני המחקרי בהצטיינות. כמו כן, היא חוקרת בתחומי מדע המדינה והיחב"ל ופעילה חברתית.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מדור החמלה

01
אנדרואיד

יבורכו כל המטפלים בכלל זה סלעית. לצערי תפיסת תופעת הזנות העולה מכתבה זו מסייעת לעוול הנגרם לעובדי תעשיית המין לא פחות משהיא מסייעת לנפגעים ממנו.
אכן חלק נכבד מהזונות ממין זכר ונקבה מכורים לסמים ו/או פגועים נפשית בצורה קשה. עם זאת קיים טווח רחב של עוסקים מבחירה אשר לעולם לא מוזכרים בכתבות אלה. ולהם נדרשת לגיטימציה והסדרה של התחום ולא השפלת העוסקים בו ביצירת התחושה שכל העוסקים בו שקופים ופגועים בשולי החברה וכולם נשים. כל זאת לא נאמר במפורש בכתבה אולם זה הרושם שמתקבל בברור מצורת הצגת הדברים.
אני סבור שלרבים נוח יותר לראות רק את הצד המכור והמסומם של עולם הזנות ולהתעלם מקיומם של העוסקים בתחום מרצון, כיוון שהכרה בקיומם של זונות נקבות וזכרים מרצון וקבלתם והסדרת עיסוקם תפגע בתדמיתם של רבים שאינם רואים כצורך לגיטימי צריכת מין ומתן שירותי מין בשום צורה ואף מגנים זאת ערכית. ואינם מוכנים להכיר בכך שפמיניזם ושוויון זכויות כוללים גם את זכותם של ספקי שירות וצרכנים בעולם שירותי המין לעסוק בכך. גישה שאינה מכירה בכך ולא טורחת לציין צד זה אפילו במילה בתוך כתבה בנושא, מרחיקה את היום בו שירותי המין יוסדרו כמו במדינות רבות בעולם ובכך ינתן בעקיפין סיוע לאותן זונות רחוב מסוממות בשולי עולם הזנות. לטעמי גישה חד צדדית זו בנושא מבזה נשים וגברים העוסקים בתעשיית המין בו בעת שהיא מסייעת להם בכף יד פטרונליסטית מלטפת. לטעמי זהו סוג של פטרונליזם פוריטני מתחסד אם כי יאמר לזכותו שהוא מתועל לסיוע ועזרה. ושוב יבורך כל מי שמסייע לכל נצרך ובכלל זה פגועי תעשיית המין אשר פגיעתם נזקפת בין השאר לחוסר הסדרת העיסוק בתחום במדינה, ובמידה מסויימת גם לאלה המציירים את כל עולם הזנות כמסומם ופגוע נפשית.
להבדיל אלף הבדלות, לפני שנים לא רבות הוגדרה הומוסקסואליות כמחלת נפש וכן טרנסג'נדרים הוגדרו כסטייה מינית לא לגיטימית. אני תקווה שגם היחס לעולם הזנות בישראל יעבור הארה תפיסתית ברוח ליברלית מכילה כפי שקורה ביחס לסמים קלים לטיפול רפואי וביחס לצמצום פגיעה בבעלי חים בתעשיית המזון וכדומ