מהיכן יצא אדם אם אין בו מחילה

אנחנו רצים אחר מטרותינו הפרטיות, אבל אין כמו הזמן הזה כדי לזכור שיש חוט דק וחיוני הקושר בינינו
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

כמעט כל הדברים הטובים בחיינו מחייבים אותנו לעבור דרך מחילה. כדי שתהיה לנו היכולת למחילה, צריכה להיות בנו מחילה, מרחב פנימי נסתר שאליו אנו הולכים כדי למצוא שקט, מקום למנעד הקולות והרגשות, מקום לרעד. כשיש לאדם מרחב כזה בתוכו, אז יש לו גם את היכולת לגעת בכאב ולא לברוח ממנו, לסלוח לעצמו ולסביבה, לאהוב ולצמוח. אדם שלם הוא אדם שהשברים שלו אינם יכולים יותר לפצוע אדם אחר, כי הם הפכו לתמונה פנימית שלמה, עם קווים מחברים, עם מחילות.

בעתות משבר, כאשר נסגרים המסלולים החיצוניים המוכרים לנו ואיתם נתיבי הבריחה שאליהם התרגלנו לברוח, אין לנו ברירה אלא להיכנס למחילה שתמיד נמצאת בתוכנו, ולשהות בתוכה

בשגרה רובנו שוכחים את המחילה שבתוכנו ורצים טרודים במסלולים חיצוניים לנו, מסלולים שמרחיקים אותנו עוד ועוד מעצמנו ומן הקרבה אל היקרים לנו ביותר. בעתות משבר, כאשר נסגרים המסלולים החיצוניים המוכרים לנו ואיתם נתיבי הבריחה שאליהם התרגלנו לברוח, אין לנו ברירה אלא להיכנס למחילה שתמיד נמצאת בתוכנו, ולשהות בתוכה. כיוון שאיננו רגילים לשהות בנינוחות במחילתנו, המוח שאוהב את המוכר ונוטה לזהות כסכנה מצבים שאינם מוכרים לו, משדר לנו התנגדות ראשונית. ברגעים כאלה נכון לנשום אל תוך התשדורת הראשונית הזו ולדעת כי הכניסה למחילה היא זכות יותר משהיא חובה. זו הזדמנות עבורנו לתרגל את השהות הנינוחה במחילתנו, עד שהיא הופכת למוכרת לנו, ואז המוח לא רק שאינו מתנגד לה, אלא הוא שב אליה באופן טבעי, מעצמו. מתוך שהותנו הנינוחה במחילה, מגיעה גם המחילה העמוקה שלנו לעצמנו, לאהובינו, לאנשים שאיננו מכירים בארץ ובעולם, לכל מה שקיים.

זמנים של חוסר וודאות וסגירת מסלולים מוכרים לנו מבחוץ, הם זמנים שקוראים לנו להישאר פתוחים מבפנים, קשובים וסקרנים לחיים. בזמנים כאלה אני תמיד חושבת על סבתא שלי, שאיבדה את כל משפחתה בשואה, שגורשה מביתה ללא הכנה, שעלתה לארץ לאחר שהעבר המפואר נשבר ולא איבדה את הסקרנות לחיים במשך 100 וחצי שנות חייה. היא נשארה סקרנית גם אחרי השואה, גם במהלכה, וגם ברגע שבו קפצה מן השורה אל המדרכה, כשקצינים גרמנים עמדו עם רובים מכל עבר, מוכנים לירות בכל מי שניסה לברוח. היא קפצה כשהיא מורידה את הטלאי הצהוב מבגדיה, תוך דילוגים ושריקות ששיוו לה מראה של צעירה פולניה עליזה החולפת ברחוב. היא תמיד אמרה שהסוד שלה לחיים הוא הסקרנות, ובאמת העולם אף פעם לא הפסיק לעניין אותה. לפני מספר חודשים היא נפטרה במיטתה היפה שעל הכרמל, בבית עטוף בצמחייה ובאור, כשידי שלובה בידה ולבנו מדבר בלי מילים. את השיחות שהיו לי איתה לאורך השנים הקלטתי. רציתי שמאגר החכמה אשר קצף מדמותה הערנית, הדעתנית ושוקקת החיים, יהפוך לגלים של השראה שיזכירו לנו את הדרך בימים סוערים. באחת מן השיחות ביקשתי ממנה שתגיד לי משפט על החיים. היא אמרה:

"יש משפט בסרט שראיתי פעם. האיש בסרט רצה כבר לגמור את החיים שלו מרוב אהבה, ואז מגיע חמור ועוצר את התנועה והאיש נשאר בחיים. אז האיש אמר: ׳החיים הם נס׳. את מבינה, בסך הכל החמור עצר שם. זאת אומרת, אפילו חמור יכול לשנות את החיים לטובה".

יד ביד ולב בלב. תצלום: לירית גרובר

ואולי כל התרחשות אישית או עולמית חריגה מגיעה כדי לעצור אותנו מלהרוג את עצמנו בתוך מרוץ מטורף במסלולים ובתבניות עבודה ומחשבה, שלא אנחנו יצרנו אך הם הפכו עבורנו עם הזמן לקירות ולתקרה

ואולי כל התרחשות אישית או עולמית חריגה, היא החמור שלנו. אולי היא מגיעה כדי לעצור אותנו מלהרוג את עצמנו בתוך מרוץ מטורף במסלולים ובתבניות עבודה ומחשבה, שלא אנחנו יצרנו אך הם הפכו עבורנו עם הזמן לקירות ולתקרה, אולי היא באה לעצור אותנו מבריחה, מדעיכה, משכחת טבענו האמתי הצומח מתוך שמחה, כי כאשר השמחה עולה בנו לאט מדי, זה הסימן שלנו להאט בשביל לשמוח.

"Contemplating the cherry blossom, strangers don’t exist"

היה ההייקו האהוב על סבתא שלי. כששאלתי אותה מה המשמעות שלו, היא אמרה שכאשר שאנשים חווים חוויה עוצמתית משותפת, כמו התבוננות עמוקה מול פריחת הדובדבן, אז אין ביניהם יותר זרות.

בזמנים של התרחשות עולמית חריגה ומטלטלת, נוצרת מעצמה חוויה עוצמתית משותפת לכל דיירי העולם שמסלוליהם החיצוניים השתנו. החוויה הזו אמנם לא נראית בהתחלה כמו התבוננות עמוקה מול פריחת הדובדבן, אך היא מובילה למצב שבו אין יותר זרות. מי שעוברים את החוויה הזו, ולא משנה היכן הם בעולם, מה מגדרם, עמדותיהם הפוליטיות או סגנון חייהם, אינם יכולים יותר להיות זרים למי שגם הם עוברים את אותה חוויה. זו חוויה משותפת. ויותר מזה, מי שנכנסים למחילתם ולומדים לשהות בה בנינוחות, אינם יכולים עוד להיות זרים לעצמם.

ישנו שיר קצר שסבתא שלי הייתה חוזרת עליו בכל שיחה שלנו על שירה, שיר שמצליח לומר הרבה במעט מילים: ״האופק. חוט דק בין הקרוב והרחוק״. נדמה לי כי החוט הדק הוא המחילה, האופק שלנו, כבני אדם, וכחברה – כי מהיכן ייצא אדם אם אין בו מחילה ומהיכן תצא חברה בריאה אם אין בה אנשים שלמים. הכניסה למחילה היא זכות ששמורה לנו כבני אדם, ומתוכה יכולים לצמוח בתוכנו ובינינו חיבורים שטרם נראו כמותם, שותפות שהיא רקמה, אהבת אדם שלמה.

לירית גרובר היא דוקטורנטית לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בטיבה של האהבה הרומנטית העמוקה ומאריכת הימים.

תמונה ראשית: מערה ומחילה ואור בקצה. תצלום: דינו ג'נאטי, unsplash.com

Photo by Donald Giannatti on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לירית גרובר.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על מהיכן יצא אדם אם אין בו מחילה

03
זמירה גרובר

שתי נשים אוהבות נוגעות זו בזו, במופלא שבחיים, בעת הטלטלה, ובזריחות של השמש שבפנים, גם כשבחוץ היא עוצרת, שוקעת....שתי נשים חכמות, סבתא ונכדה, מטפלות בכדור הקיום, באהבה, יד ביד ולב בלב... תודה לאימא גיבורה שלי, ותודה לאהובת נפשי , בתי, עלמפגש הדורות המחבק את האהבה, והאומץ, להעניק לחיים משמעות ושמחה, בצמתי האתגר , הקיצון והלא מוכר. באהבה לכן.

07
שלי בן דוד

מדהים מרגש ומצמיח!
״אדם שלם הוא אדם שהשברים שלו אינם יכולים יותר לפצוע אדם אחר, כי הם הפכו לתמונה פנימית שלמה, עם קווים מחברים, עם מחילות.״
אדם שלם הוא אדם ששלם עם עצמו ושלם עם העולם החיצוני שלו, כלומר שלם עם הסביבה שלו- זו שהוא בחר בה. בסופו של דבר הבחירה החופשית היחידה שלנו בעולם הזה היא לבחור את הסביבה שלנו, הפנימית והחיצונית (המכילה כמובן את בני הזוג והחברים שלנו. כיוון שהמשפחה הגיעה איתנו כביכול לא בחרנו בה אך גם שם יש בחירה). רצוי וחשוב שגם הסביבה שבחרנו תוכל לתת לנו את המצע האופטימלי לריפוי עצמי וצמיחה עצמית ואף משותפת.

09
אנקדוטה

מקסים ומעצים, נוגע ומחבר.

כאשר השמחה עולה בנו לאט מדי, זה הסימן שלנו להאט בשביל לשמוח ואין כמו המחילה להאט ולהיות בשמחה.

יד ביד ולב בלב, נס החיים
לב חכם ונבון, תודה