מה אפשר לעשות בחסות החשיכה

אלמוניות מאפשורת התנהגות חריגה ואפילו אלימה? גילוי פרטים על עצמך מגביל את החשיפה האינטימית? שמירה על הנורמות קשורה לשימוש בזהות אמיתית? לא בדיוק.
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

בשנת 1969, פיליפ זימברדו (Philip Zimbardo), חבר באגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APS), מאוניברסיטת סטנפורד, הלביש סטודנטיות בחלוקי מעבדה. חלק מהחלוקים כללו ברדס שהסתיר את זהות הלובשת, ואילו על אחרים היו תגי-שם ולא היו להם ברדסים. הוא הורה לסטודנטיות לתת מכת הלם חשמלי לעמית שהשתתף בניסוי. מי שלבשו ברדס גילו נכונות גבוהה פי שתיים להישמע להוראה.

המחקר של זימברדו היה גורם מכונן בגוף מחקר רחב ועשיר והראה קשר בין אלמוניות והתנהגות פוגענית. מדענים גילוי נטייה בקרב אנשים רבים לפעול בגסות, בתוקפנות או באורח בלתי חוקרי, כשפניהם ושמותיהם מוסתרים.

מחקרים שנערכו לאחרונה זיהו את המאפיינים החיוביים של האלמוניות, כולל אינטראקציות דיגיטליות שעלולות לחמוק מעינינו

אלא שמחקרים שנערכו לאחרונה זיהו את המאפיינים החיוביים של האלמוניות, כולל אינטראקציות דיגיטליות שעלולות לחמוק מעינינו לאור כל תשומת הלב הניתנת ל"טרולים" ולהאקרים למיניהם. בדיוק כמו מפגשים פנים אל פנים בקבוצות תמיכה כגון "אלכוהוליסטים אנונימיים", האינטרנט הציע לאנשים את האפשרות לגלות מעצמם ולהציע תמיכה בלי לחשוף את פניהם או למסור את שמותיהם האמיתיים.

מחקרים התנהגותיים על התפקיד של האנונימיות באינטראקציות מקוונות העלו תוצאות מעורבות. באופן כללי, חוקרים גילוי שאנונימיות יכולה לחשוף תכונות שאינטראקציות פנים אל פנים עשויות להסתיר, אך שהיא גם מאפשר לכללים וערכים קבוצתיים חזקים להנחות את התנהגותו של הפרט.

 

כיסוי של הקבוצה

ב-1981, הפסיכולוג החברתי לאון מאן (Leon Mann) הראה כיצד כשאנשים נמצאים בהמון הם עלולים להתנהג לא רק באורח פוגעני, אלא אלים. מאן בחן עיתונים בין השנים 1964 ו-1979 כדי לאתר דיווחים על מקרים שנראו כניסיונות התאבדות – וספציפית מקרים שבהם אדם איים לקפוץ מבניין גבוה, מגשר או ממגדל. מאן צמצם את הדיווחים ל-21 מקרים שכללו קהל באתר ההתרחשות, וגילה שב-10 מהמקרים, הנוכחים עודדו את המתאבד בכוח לקפוץ, ובשלושה מקרים אף שרקו בוז כשאנשי כוחות ההצלה מנעו את המוות. מאן גילה מקרה אחד שבו הקהל צרח בקללות והשליך אבנים על צוות ההצלה. גורמים כגון המרחק הפיזי בין הקהל והקופץ הפוטנציאלי (מה שמאפשר לקריאות הבוז להישמע אך מותיר את הפנים במרחק שאינו מאפשר לזהות אותן) וכן חסות החשכה גרמו לצופים להרגיש אלמונים בדרכים שלא היו מתממשות במצבים אחרים של המון מול אדם בודד.

התופעה הזאת יכולה להתרחש גם ברחובות סואנים בעיר ובכבישים מהירים. החוקרת פטרישה אליסון-פוטר (Patricia Ellison-Potter) מהמנהל לבטיחות בכבישים המהירים של ארצות הברית, למשל, הוכיחה שבניסויים של סימלוציית נהיגה, אנשים נוטים יותר לנהוג בתוקפנות כשהם פחות נראים (למשל, כשהם נוהגים במכונית שחלונותיה הוכהו) מאשר כשהם נראים לעיניהם של נהגים אחרים (למשל, כשהם נוהגים במכונית בעלת גג פתוח).

התנהגות קבוצתית כזאת בהחלט מתקיימת באינטרנט. למשל, 4chan נחשב לא פעם למרתף המרקיב של האינטרנט, שכן הוא משמש ריכוז של דימויים וטכסטים גזעניים, סקסיסטיים, הומופוביים וגרוטסקיים. המשתמשים האלמוניים ביותר בערוץ הזה ידועים כמי שמתחרים ביניהם בקיצוניות שלהם, ובכך שהם מגעילים משתמשים חדשים ומציקים להם כ"טרולים", ובכך הם מוכיחים שהם הגיעו לתחתית התחתיות של ההוגנות וההגינות האנושית. משתמשי הערוץ אף רקמו קשר כדי להטריד להורים של מתבגר שהתאבד ולהציף לוחות מודעות מקוונים העוסקים באפילפסיה בתמונות שצצות בפתאומיות וכוללות תבניות גרפיות שמטרתן לגרום להתקפי אפילפסיה. על אף שהאתר פעל במקור ללא פיקוח פנימי מכל סוג שהוא, מפעיליו של 4chan נאלצו להתערב ולחסום פורנוגרפיית ילדים כדי שחומרים כאלה לא יופצו דרך האתר.

מחקר משנת 2012 שנערך על ידי מרק פלסינסקי (Marek Palasinski) מאוניברסיטת לנקסטר באנגליה בחן גברים שהתבוננו בחדר צ'אט מבוים, שהם סברו שהוא אמיתי. הגברים ראו "גבר מבוגר" מבקש מ"קטינה" למסור לו את פרטיה האישיים ותצלומי עירום שלה, והם נטו פחות להתערב בהתרחשות כשחדר הצ'אט הורכב מזרים לעומת מצב שבו הוא הורכב ממכרים שלהם. הם גם נטו פחות להתערב כשהחדר היה מלא במשתמשים רבים לעומת כשהוא כלל משתמשים מעטים בלבד.

אלמוניות, צללית, חדר חשוך

"אלמוניות", תצלום: בן סוויט

במחקר מרתק משנת 2001, הפסיכולוג החברתי ההולנדי תום פוסטמס (Tom Postmes) ועמיתים מצאו תימוכין לרעיון שההתנהגות מעוצבת על ידי הזהות החברתית של הקבוצה. קבוצות התבקשו לערוך סיעור מוחות כדי להציע פתרונות לבית-חולים שהתקשה לספק את צורכי המטופלים שלו. לקבוצות אנונימיות הוזרמו מבלי דעת רעיונות טובים בתחום הייעול, והן אכן חזרו עם פתרונות יעילים עבור בית החולים. קבוצות אנונימית אחרות קיבלו, מבלי דעת, השפעה מצד רעיונות ידידותיים, חיוביים ומועילים, והן אכן השיבו בהצעות שהיו לטובת המטופלים. אך קבוצות שלא היו אנונימיות, לא הושפעו מהרעיונות שהוזרמו אליהן מבלי דעת. המסקנה היא שהחדר שאנו נמצאים בו יכול להיות חשוב מאוד.

ב-2016, פוסטמס הצטרף לקבוצה של חוקרים בתחום הפסיכולוגיה, ובכללה ראסל ספירס (Russel Spears), חבר ה-APS ואיש אוניברסיטת כרונינגן בהולנד, לצורך כתיבת מכתב אנונימי לכתב העת Behavioral and Brain Sciences. במסקנתם הם כתבו: "סקירה מקיפה ומאוזנת של הראיות מראה שהבעיות הנוגעות לקבוצות 'רעות' אינן טמונות בפסיכולוגיה קבוצתית שהיא 'רעה' מעיקרה, אלא דווקא בנורמות קבוצתיות ספציפיות שהן 'רעות'. קבוצות אלימות נוהגות לצדד בפעולה אלימה. קבוצות קונפורמיסטיות נוטות לשלול דברי ביקורת". והמחברים גם מציעים מתכון: "הפתרון להתנהגות בעייתית של המונים וקבוצות היא לאתגר ולשנות נורמות מזיקות של קבוצות". כלומר, לצורך תיקון בעיית האלימות המקוונת, יתכן שמה שצריך הוא לגלות את הדרכים כדי לעצב את הנורמות של סביבה נתונה.

 

אנונימיות ואיתותים חברתיים

ב-2011, במאמר בכתב העת Perspective on Psychological Science, ג'ייקוב הירש (Jacob Hirsch), אדם גלינסקי (Adam Galinsky) וצ'ן-בו ז'ונג (Chen-bo Zhong) כתבו שאנשים בנסיבות של אנונימיות נוטים לפעול על פי נטייתם הטבעית. כולנו עשויים להרגיש מידה של אנונימיות בהמון, הם אומרים, אך המחקר מראה שפרטים תוקפניים הם אלו שסביר ביותר שיגרמו להסלמה באלימות.

באורח דומה, בקרב צופים במשחקי הוקי בפינלנד שנבדקו בשנת 1997, מי שדיווחו על עצמם שסביר יותר שהם יתערבו במקרה של קטטה ביציע במטרה להרגיע את הרוחות, היו בעלי מדדים נמוכים יותר של תוקפנות אישית מאשר מי שדיווחו על עצמם שהם לא יתערבו.

משתתפים אנונימיים הגיבו באורח תוקפני יותר כשהיו עדים לדוגמאות של תוקפנות, ופחות כשהם לא היו עדים לתופעות כאלו

אך האיתותים החברתיים עשויים גם לעצב את התנהגותו של אדם אנונימי. ב-2016, החוקרים אדם צימרמן (Adam Zimmerman) מ-האוניברסיטה הבינלאומית של פלורידה וגבריאל איברה (Gabriel Ybarra) מאוניברסיטת צפון פלורידה חקרו את התוקפנות בקרב שחקנים במשחק שאי-אפשר לנצח בו. הם גילו של"מידול החברתי" יש השפעה גדולה על ההתנהגות. משתתפים אנונימיים הגיבו באורח תוקפני יותר כשהיו עדים לדוגמאות של תוקפנות, ופחות כשהם לא היו עדים לתופעות כאלו.

חיבוק קבוצתי, כדורגל, huddle

חיבוק קבוצתי. תצלום: ג'ון קנדי

אחד-על-אחד

אין צורך בחסותה המגוננת של קבוצה כדי לשחרר את הטבע הרע של האנונימיות. מחקר משנת 2016, בראשותו של כריסטופר ברטלט (Christopher Bartlett) מקולג' גטיסברג, בחן סטודנטים בקולג' וגילה שבמהלך שנת לימודים אקדמית, מי שחשו שהזהות שלהם מוסתרת בסביבה המקוונת נטו יותר לדווח שהם נטלו חלק ב-cyberbullying [בריונות ברשת] ולהיות בעלי דעה חיובית כלפי התופעה (למשל: "זה בסדר אם למישהו מגיע טיפול כזה").

במחקר של צימרמן, שהזכרנו קודם, אשר עוסק בתוקפנות של שחקנים, המשתתפים כתבו על החוויה שלהם כשהם שיחקו במשחק שאי-אפשר לנצח בו. מי שהיו להם בני-זוג אנונימיים כתבו על אותם בני-זוג במונחים תוקפניים יותר ודרגו את עצמם כמי שנוטים יותר לרצות להשפיל או לסטור לחבריהם לצוות בהשוואה למשתתפים לא אנונימיים.

"קל מאוד לקחת את הדמות הצלליתית של האדם האחר בסביבה המקוונת ולהתחיל להשתמש בה כדי ליצור דו-שיח פנימי שבו אתה מתיר את הרסן ומשליך על הזולת את כל מה שאצור בך", אומר ג'ון סאלר (John Suler), פרופסור לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת ריידר.

סאלר, חלוץ בתחום הסייבר-פסיכולוגיה, פרסם ב-2001 את הספר "The Psychology of Cyberspace", ספר לימוד שרבים מן העוסקים בתחום משתמשים בו. לאחר מכן, ב-2016, הוא פרסם את "Psychology in the Digital Age", ספר המתמקד בדרכים לשיפור מצבנו כמי שחיים חיים שהמחשב במרכזם.

ק23

כשחוקרים העמיקו לבחון את המקור להתנהגות הרעילה באינטרנט, הם גילו שיתכן שהסיבה לה אינה האנונימיות כשלעצמה, אלא רמת העמימות, שמשפיעה על התנהגות הפרט. ב-2012 חוקרים בישראל גילו שבני-שיח המנהלים תקשורת באינטרנט גילו רמות גבוהות של תוקפנות מילולית, שהם כינוי בשם "flaming", במצבים רבים של אנונימיות מלאה או חלקית. כשהם היו אלמונים לחלוטין בצ'אט ממוחשב, כשהם השתמשו בשמותיהם האמיתיים וכשהם יכלו לראות זה את גופו של זה מהצד, התוקפנות המילולית הייתה גבוהה. אך לא כן כשתקשורת וידאו גרמה לכך ששני בני-השיח יקיימו קשר עין. דומה שהמסקנה המתבקשת היא שקשר-עין הוא גורם חשוב המפריד בין תוקפנות ויחס לבבי – אפילו כששני בני-השיח נועלים מבטים זה בזה על המסך.

מבט, זכוכית מגדלת, משקפי שמש

מבט ממוקד. תצלום: מרטן ניוהול

שיתוף בטוח ותמיכה

בעוד שאנונימיות עשויה להקל על בני אדם לפעול בעוינות, בתוקפנות, באורח לא ראוי ולא אתי, המחקר הראה שהיא גם עשויה לגרום להם להיות פתוחים ונכונים לסייע. מחקר משנת 2010 שנערך על ידי ונסה בוהנס (Vanessa Bohns) מאוניברסיטת טורנטו, וס. ז'ונג, גילה שבחדרים חשוכים לעומת חדרים מלאי אור, אנשים נוטים יותר להצביע על כך שהרוכסן במכנסי הזולת פתוח או שיש לו שאריות מזון בין שיניו, ובכך לחסוך לאדם אחר מידה של אי-נעימות.

שיתוף של מידע אישי וגילוי סודות בתדירות גבוהה יותר מאשר בתקשורת פנים אל פנים הוא אחד הממצאים העקביים ביותר של המחקרים העוסקים באנונימיות. ניסויים ומחקרי-אורך בקרב מתבגרים מראים שיחסים שהחלו בעולם המקוון והתקיימו בו יציבים ועמוקים כמו יחסים שאינם מקוונים, ושתקשורת בהודעות ובטכנולוגיות תקשורת אחרות מסייעת לאנשים לשמור על מערכות יחסים.

בשנת 2017 הפסיכולוגית הקלינית שרה ארייחרס (Sara Erreygers) מאוניברסיטת אנטוורפן בבלגיה הובילה מחקר שבדק את דפוסי ההתנהגות של יותר מ-2000 מתבגרים. יחד עם עמיתיה היא עקבה אחר חבורה של בני 13, וגילתה שלהיות בריון ברשת או לסבול מ-בריונות רשת אינו מנבא באורח אמין את ההתנהגות העתידית מבחינת הנטייה להיות בריון-רשת. אך המחקר הזה גם גילה שהתנהגות חיובית היא בהחלט בעלת אפקט של "ספירלה חיובית". מעשים טובים בסביבה המקוונת מובילים למעשים טובים בעתיד.

וההתנהגות הטובה והמיטיבה הזאת אינה מוגבלת כולה להקשרים מקוונים. מחקר בשווייץ גילה ששיתוף וגילוי-עצמי בכל הקשור לגרימת נזק לעצמך, לדיכאון, למותו של הורה, לביסקסואליות ולנושאים רגישים נוספים הם תופעות נפוצות מאוד בבלוגים ביוטיוב, שם המשתמשים אינם נפגשים פנים אל פנים, אבל אפשר לזהות אותם חזותית, מה גם שלעתים הם משתמשים בשמותיהם האמיתיים.

סאלר סבור שיש בממצאים הללו פרדוקס.

"מצד אחד, אתה מרגיש מוגן ובטוח כי האדם האחר אינו מכיר את הזהות שלך", הוא אומר. "אבל אז אתה רוצה לגלות על מיני דברים אינטימיים על עצמך".

נראה כי ההתנהגות האינטרנטית מהסוג הזה אינה תלויה באותם היבטים של תקשורת כמו ההתנהגות הרעילה, המרושעת. אותם חוקרים שבחנו אילו היבטים של תקשורת ממוחשבת גורמים להתנהגות גסה, ערכו מחקר דומה על התנהגות מיטיבה. הם גילו שקשר עין, שהיה משתנה מפתח בקביעת הנטייה ל"flaming" בסביבה מקוונת, אינו הגורם המכריע בכל הקשור לגילוי עצמי ולהתנהגות חיובית מבחינה חברתית.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

המאמר פורסם במקור ב-Association for Psychological Science. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מפגינה בהפגנת מחאה בברזיל. תצלום: Natã Figueiredo, ב-unsplash.com

Photo by Natã Figueiredo on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ו דוסון, APS Observer.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מה אפשר לעשות בחסות החשיכה

01
יעקב נורי

"קל מאוד לקחת את הדמות הצלליתית של האדם האחר בסביבה המקוונת ולהתחיל להשתמש בה כדי ליצור דו-שיח פנימי שבו אתה מתיר את הרסן ומשליך על הזולת את כל מה שאצור בך", אומר ג'ון סאלר (John Suler), פרופסור לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת ריידר.

לצערי זה בדיוק מה שקרה לי בקשר לבחור אנונימי שלא היכרתי, וכיום אני מצטער על כך.

אם אותו הבחור קורא את התגובה הזו אז שידע שאני לוקח את המילים שלי חזרה.