מה גורם לצדפות להשמין?

מה יכול עם ללמוד מחיים של 60 אלף שנה באותו מקום? קיבלתי מושג על כך הודות לשהות שלי עם האבוריג׳ינים בקצה הצפוני מערבי של אוסטרליה. כשכתבתי את הספר Reading the Country (בשנת 1984) ביחד עם האמן הבֶּרברי קרים בנטראק (Krim Benterrak) ועם פדי רו (Paddy Roe) מקשישי אנשי הניקינה, חקרנו את העולם שבו פדי נולד – את האזור שבני עמו מכנים ״הארץ״. גיליתי שהמבנה המושגי של עולמו שונה לגמרי מזה המערבי שבו למדתי. לא רק שהידע שלו לא הניב ספרים, כמו אלה שהוא רצה, למרות זאת, לכתוב, אלא שלא היה לו שום קשר למחברוּת (authorship). הידע לא נבע מיחידים, ומושג התודעה לא היה רלוונטי. ידע הגיע מבחוץ: הוא נמצא ״בארץ החיה״. ובני אדם היו חייבים להתקבץ ביחד, כדי להחיות את הידע הזה.

השירים היו חשובים, כי הם עוררו השראה – במובן של ניצוץ חיים, והם גם מסייעים לזיכרון והם מעשיים

בזמן שפדי ואני צעדנו לאורך קו החוף היפהפה של צפון ברוּם, הוא נהג להצביע על דברים, לספר סיפורים, לקרוא לאבותיו ולשיר שירים השייכים למקומות מסוימים. השירים היו חשובים, כי הם עוררו השראה – במובן של ניצוץ חיים. חשיבותם הייתה ועודנה, רבת היבטים: הם נמסרים מדור לדור, הם קושרים בין עולמות אנושיים לעולמות שאינם אנושיים והם מחיים את הקישורים הללו. הם גם מסייעים לזיכרון והם מעשיים, הם למשל מזכירים לבני אדם שזה המקום של ה״יריניארי״, הלא הוא בצל הבר הגדל בבוּש.

אמנות קיר של אבוריג׳ינים, אוסטרליה. תצלום: רון נייט

אבל איך בכלל מצליחה העברת מידע ללא מושג התודעה? הבנה, עבור פדי, היא ״שמיעה״, וזו הייתה המילה שבה הוא השתמש (למשל: ״האיש הזה אינו שומע״), כמו בפועל הצרפתי entendre, שגם משמעותו כוללת את השמיעה וההבנה. כשילדים ליוו אותנו בצעידות שלנו, ראיתי גם הדגמה של למידה חווייתית. איש לא עודד ילדים לשאול שאלות רבות: הציווי לכבד את המבוגרים כלל כנראה את הציווי שלא להטריד אותם יותר מדי. הילדים הללו למדו לשים לב וכך לרכוש מיומנויות, שאותן הייתי רוצה להגדיר ככישורים מעשיים מבוססי ידע, ולא כידע ״טהור״. זהו פשוט ההבדל בין מצב שבו אומרים לכם היכן נמצא הדרום, לבין יציאה החוצה ולימוד טכניקות ההתמצאות.

הכישורים שלו לא היו ראייה חדה או יכולת פסיכולוגית מיוחדת, אלא משהו שיתופי, המוטמע באמצעות תרגול של דורות

לא תמיד ידעתי לאן מובילה הדרך שבה הלכתי, אבל פדי ידע. היה לו ידע שאנשים אשר לא צעדו בכל נתיבי רכישת הידע מתפתים לכנות בשם ״אינטואיטיבי״. הידע של פדי נגזר מאותו סוג של חוויות שחוו הנכדים שלו בחברתו. קִראו לזה ״העברת ידע בינדורית״. כשהוא הצביע על עקבות זעירים בחול שאני כלל לא הבחנתי בהם ואמר ״בארני (לטאה) צועדת לכיוון הזה״, או כשהוא הודיע ״יתכן שיש מים בג׳ילה (מעיין) העתיק, ליד דיונת החול״, הכישורים שלו לא היו ראייה חדה או יכולת פסיכולוגית מיוחדת, אלא משהו שיתופי, המוטמע באמצעות תרגול של דורות: התבוננות בדיונת חול תוך שימת לב לזווית קרני השמש, לאופן שבו הרוח העונתית נושבת והבנה של אופן ההתקבצות של תוּכּונים בחלק הזה של העולם. הנה לכם ידיעה מעשית שימושית אחת, למקרה שייגמרו לכם המים במדבר האוסטרלי: לכו בעקבות תוכוני הזברה.

תוכון זברה ממין זכר, מערב אוסטרליה. הקשר איתם הוא מקור לידע של האדם. תצלום: ג׳ים בנדון

אם הידע מוטמע בסביבה, ויש להפעילו באמצעות כישורים מעשיים, הרעיון השמרני שלנו אשר לפיו הדרך המועדפת לרכישת ידע היא קוגניטיבית, ממוח אחד לאחר, מוטל בספק. חשבו על זה: לא היינו מסוגלים לעולם ״לחשוב״ ללא תוספים החורגים מן האנושי, כמו התוכונים של פדי, הטלסקופ של גלילאו, התפוח של ניוטון או האינטרנט של ימינו. ישנם אמנם כלים ספציפיים, אבל ישנן גם סביבות יותר מקיפות וגם מועילות יותר: מורה המדגישה בפני תלמידיה כי עליהם ״להכניס את זה לראש״, בעוד המבריק ביניהם בוהה מבעד לחלון. למידה מתרחשת רק אחרי שהתלמידים מתעניינים, כלומר כאשר הם ״בין לבין״, כלומר לכודים ברשת של מערכות יחסים הטרוגניות.

אנו נוטים להמעיט בערכן של התוספות שאינן אנושיות. הן נראות לנו פסיביות, אבל עשויות להתגלות כחשובות במיוחד בכל רגע. תלמידה עלולה לפגר בלימודיה, ואז מתברר שיש לה קשיי שמיעה. מכשיר שמיעה ישיב את הסביבה למצבה הנורמלי, ויפעיל מחדש את דרכי רכישת הידע עבור אותה ילדה.

העברת ידע היא כנראה עניין תרבותי. יש לטפח אותה במובן הסביבתי. והיא ספציפית לתרבויות שונות

העברת ידע היא כנראה עניין תרבותי. יש לטפח אותה במובן הסביבתי. והיא ספציפית לתרבויות שונות. מה שנכון ורלוונטי לאחד עשוי לא להיות כזה לאחר. יתכן שנדמה לכם שאמת אוניברסלית כמו ״הכול מורכב מאטומים״, ראוי שתופץ בעולם כולו ותתפוס את מקומן של תיאוריות חומר ארכאיות. אבל יתכנו התנגדויות לידע הזה: ״נכון, יש לכם אטומים בתרבות שלכם״, עשוי לומר איש שבט מגינאה החדשה, ״אבל אבותינו מעולם לא דיברו על דברים כאלה״. הוא מצביע על חשיבות הרלוונטיות, וקבלת האטומים לתרבות שלו עלולה לערער את המערכת כולה.

המודרניזציה מתמקדת במציאת משאבים מסוימים והובלתם לשווקים זרים שם מצטבר ההון

מתברר כי עובדות על אודות אטומים זקוקות לעזרה כדי להתקבל. רעיונות נכונים ועובדתיים ראויים להפוך לאוניברסליים יותר, וכך אכן יהיה, כל עוד אלה יישארו רלוונטיים לנוגעים בדבר. את הרלוונטיות יש להרוויח, להדגים, לשלם עבורה, לטפח, ללמד במיליון כיתות שנה אחר שנה. היא הייתה חלק מתוכנית המודרניזציה שהתפשטה במערב אירופה מאז עידן הנאורות, כפי שתיאר האנתרופולוג והפילוסוף ברונו לאוטר. כשהמודרניזציה מגיעה למקומות כמו ארצו של פדי, היא נוטה להתקדם במהירות. היא מתמקדת במציאת משאבים מסוימים והובלתם לשווקים זרים שם מצטבר ההון. עושר הוא מניע כל כך חזר ומוחשי, שהוא מקבץ כל מיני סוכנויות למומנטום של מודרניזציה משותפת. תרבות שלמה כרוכה בכך. אבל פאדי, למרבה ההתעלות, הצליח להאט אותה כשהקים בשנת 1987 את נתיב המורשת לורוג׳ארי, שביל הליכה שמאפשר למבקרים לחוות את השטח וללמוד אותו בקצב שמאפשר זרימה של סוגי ידע אחרים.

כורי זהב בבורקינה פאסו. מי מרוויח? מי זוכה לרווחה? ומה אובד לנצח? תצלום: CIFOR

״הדברים חייבים להתנהל בשתי הצורות״, אמר פדי כשביקשתי את עזרתו. הוא כבר הבין – חווה – פרקטיקות שראו העברת ידע בכיוון אחד בלבד. אנשים נהגו לשאול אותו על אודות ארצו כדי לנצל אותה, למשל לצרכי מים, אחו או ציפוי פנינים, וכעת גם כדי להשיג דלק וגז. הידע הזה היה רלוונטי עבורם, אבל הידע לו היה על פי רוב חסום. רעיון הדו כיווניות של פדי גרם לי לחשוב על ״שסתום ידע״. כשמתיישבים חדשים אינם לומדים את שפת האבוריג׳ינים והכול נעשה באנגלית, זהו שסתום שיחסום מושגי מפתח אבוריג׳יניים. שלא לדבר על הגזענות האכזרית שפוגעת בתכונות אנושיות כמו כבוד עצמי. כשמומחים כתבו מאמרים מלומדים המתבססים על ידע אבוריג׳יני, הם אף פעם לא הזמינו את מקורות הידע האנונימיים שלהם לחתום לצדם על המאמר כמחבריו: שסתום נוסף. הם דיברו על ידע ילידי כעל ״אמונה בלבד״, בעוד הם ״יודעים באמת״. שסתום נוסף. שסתומי ידע כאלה מופיעים ללא הרף כדי לאפשר את משימת המודרניזציה הכוללת, והקפדה כי ידע מקומי יישאר כזה.

נראה שהטיפול בארץ הוא רעיון טוב, שעובר מקהילה ילידית אחת לשנייה בכל רחבי כדור הארץ, ומשכנע תוך כדי כך את מי שהיו מודרניסטים. אנשי המערב מבינים כי הידע שלהם גם הוא היה פעם קשור למקום ואינו תמיד רלוונטי

אבל בעוד הנרטיב הזה, של מודרניזציה, נתקל במבוי סתום – סופיותו של כדור הארץ ומצב החירום הסביבתי – דרכים חדשות נפתחות להעברת ידע ילידי. נראה שהטיפול בארץ הוא רעיון טוב, שעובר מקהילה ילידית אחת לשנייה בכל רחבי כדור הארץ, ומשכנע תוך כדי כך את מי שהיו מודרניסטים. אנשי המערב מבינים כי הידע שלהם גם הוא היה פעם קשור למקום ואינו תמיד רלוונטי. הוא היה טוב לחיים במקום אחד, תוך ניצול מקום אחר. תרשו לי להסביר. כשתאגידים בינלאומיים מגיעים לסְפר בצפון מערב אוסטרליה כדי לבצע קידוחי גז ונפט, הם טוענים שמה שהם עושים ״טוב למקום״. אבל הם אינם מתכוונים לטריטוריה המקומית, הם מתכוונים למשהו מופשט יותר, כמו אוסטרליה והתוצר הלאומי הגולמי שלה – וליתר דיוק, לבעלי המניות שלהם, שיתכן כי חייהם ישתפרו במעט בעודם חיים בערים או על יכטות בקאריביים. לזה התכוונתי כשדיברתי על חיים במקום אחד תוך ניצול מקום אחר. לכן לאטור טוען שעלינו ל״רדת מהעננים״, לחזור לטריטוריאליות בת קיימא שהעמים הילידים אט אט מצליחים לגרום לאנשים המודרניים להבין.

סלע אולורו, אוסטרליה: ארץ האבות, משכן האלים, ביתו של האדם. תצלום: מוריץ לינו

לכל אזור ישנו טבע משלו, והחיים במקום מלמדים אתכם שאתם חלק ממנו: אתם נושמים את האוויר שלו, שותים את מימיו וחולקים את מקורות המזון שלו

איך הם עושים זאת? איך הם הופכים את הידע שלהם למעורר השראה, כפי ששאלתי בתחילה? אתם חייבים לצאת מהמכוניות המהירות שלכם, להאט עד לקצב הליכה, ולהביט סביב כדי לראות את מה חיים לשמור בחיים. לכל אזור ישנו טבע משלו, והחיים במקום מלמדים אתכם שאתם חלק ממנו: אתם נושמים את האוויר שלו, שותים את מימיו וחולקים את מקורות המזון שלו. אלה מרכיבים את הרקמות החיות שלכם באותה מידה. אין דרך אחרת, אין עולם טוב יותר. לא מספיק להשתדל או לחשוב על זה או להשלים עם העובדות. הארץ שרה את שירה מזה דורות. הלוואי שיכולתי לשיר את שיר החלומות של אבותיו של פדי, הגורם לצדפות להשמין – אבל זה אינו הזמן וזה אינו המקום המתאים.

סטיבן מויקה (Meucke) מלמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת פלינדרס שבאדלייד, אוסטרליה. הוא חבר באקדמיה האוסטרלית למדעי הרוח. את הספר The Children’s Country: Creation of a Goolarabooloo Future in North-West Australia  כתב ביחד עם פדי רו (Paddy Roe) בשנת 2020. את הספר Latour and the Humanities ערך בשיתוף ריטה פלסקי (Felski).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: רקדן אבוריג׳יני, צפון אוסטרליה. תצלום: מלקלום ויליאמס