מה היית מבקש שייאמר בנאום ההספד שלך?

אחד האתגרים המרכזיים של האלכימאים העסקיים הוא הניסיון לפענח את הקוד האישיותי של היזם המוצלח. לו רק יכולנו להעריך מראש אם האדם העומד מולנו מצויד במאפייני "היזם המוצלח", היינו בוודאי משקיעים בו מכספנו, עובדים בקרבתו או נהנים בדרך אחרת מגילוי מוקדם זה.

במשך עשרים שנות עבודתי כמשקיע בכלל ומשקיע הון סיכון בפרט ראיינתי מאות יזמים. ניסיתי תמיד לאתר את האישיות המנצחת. הנחתי כי קל יותר להפוך וִינר למנהל מאשר להפוך מנהל מנוסה לווינר. ובהון סיכון המשוואה פשוטה - הווינרים הם שזוכים, עבורם ועבורך.

כבר בשלב מוקדם למדתי כי כמה מן המיתוסים הסובבים את היזמים אינם משקפים בהכרח את המציאות. היזם הממוצע הוא בן 35 (ולא בשנות ה-20 שלו), בעל מנת משכל ממוצעת (ולא גאון), ובמקרים רבים ויתר מרצונו על תואר במנהל עסקים. בקורות חייו תמצא, בדרך כלל, עשר שנות עבודה בחברות מבוססות, ובמקרים רבים, בחברה אחת בלבד.

יזמים קורצו מחומרים שונים והיזמים המוצלחים אינם יצוקים בתבנית אחת. עם זאת, בחינה נוספת של פרופיל היזם המצליח מגלה כי רובם חולקים מאפיין משותף אחד שהוא המנוע המרכזי שלהם. שלא במפתיע, מתברר כי גם חומרי הבעירה המזינים את המנוע משותפים לרבים מהם.
את היזמים לא מניע הרצון להתעשר, כפי שמאמינים רבים. כל מי שבילה די זמן בתעשיית ההשקעות יודע כי עליו להתרחק כממגפה מיזמים שכל עניינם בהישגים כלכליים. את היזם הרצוי, לעומת זאת, מניעה בעיקר תחושת שליחות והוא שואף בכל מאודו להשאיר חותם באמצעות עשייתו הכלכלית – איזושהי טביעת רגל בחול העסקי המפוזר שם לרוב. או בפרפרזה על דברי נפוליאון – יזם מדיני וצבאי מהמעלה הראשונה – "התהילה חולפת, אך האלמוניות היא נצחית."

"לאן היית רוצה להגיע עשר שנים מהיום?" זו אחת השאלות השכיחות בראיון יזמים ומטרתה העיקרית היא להעריך את רמת השאפתנות של המועמד, כפי שהיא משתקפת בחזונו העסקי והאישי. גרסה בוטה אך יעילה במיוחד של בחינת המאפיין הזה גלומה בשאלה "מה היית מקווה שיכתבו בנאום ההספד עליך?" למי שחושש שהמרואיין ייפגע מהשאלה, יעזוב את החדר וישאיר את המראיין למחשבותיו הנוגות, מוצע בזאת נוסח אלטרנטיבי: "דמה לעצמך כי בעוד 10 שנים יפרסם מגזין דה מרקר כתבת שער עליך, מה היית מבקש לראות בכותרת הראשית ומה בכותרת המשנה?"

את התשובות לשאלה המאתגרת הזאת אפשר לסווג לשתי קטגוריות עיקריות. באחת תימצאנה תשובות מהסוג: "מר ישראלי הצליח מאוד, אך לא התפשר על ערכי מוסר ואתיקה/ לא איבד את צניעותו לא שכח את חבריו לבית הספר" (מחק את המיותר). זהו היזם שיוקרה וכבוד חשובים לו במיוחד והצלחה בפעילותו היזמית אמורה לבסס את מעמדו בקבוצת ההתייחסות שלו. בקטגוריה האחרת תימצאנה תשובות מסוג שונה: "מר ישראלי עשה זאת בדרכו שלו, דרכו המיוחדת והמקורית", או תשובה דומה. זהו היזם המבקש להטביע חותם.

אין לטעות. שני סוגי היזמים עשויים לספק את הסחורה. כשלעצמי, תמיד העדפתי את הסוג השני, שכן יעילותו גדולה יותר. המנוע היזמי המכוון ליוקרה ומעמד הוא אמנם רב כוח, אלא שלעתים מתדלקים אותו המשתמשים בו בדלק שאינו טהור לחלוטין מזיהומים; וזיהומי אגו, אני מעריך, הם מהמכשלות המרכזיות של העולם העסקי. לעומת זאת, מי שהצורך להותיר חותם בוער בעצמותיו, מצייד את המנוע שלו במצפן המבטיח כי ינווט את עצמו למטרה בדרך היעילה ביותר, בלי להתעכב כדי לכלכל צרכים אישיים של כבוד והערכה, הפוגמים ביעילות התהליך.

מי שבילה מעט במחיצתם של יזמים מוצלחים יודע כי הם אינם מרוצים מעצמם וככלל מאופיינים באי-השקט שהוא חלק בלתי נפרד מכל אלה שחייבים, ממש חייבים, להוכיח את עצמם. היזם המוצלח הוא, איך נאמר זאת בעדינות, קצת נוירוטי. אובססיביות, צורך בשליטה ופרפקציוניזם הם אחדים מהתסמינים של יזמים מוצלחים רבים. ותסמינים אלה, מתברר, נובעים במידה רבה מחוסר הביטחון הקיומי המלווה את היזם כצל משחר נעוריו. סיבותיו של חוסר ביטחון זה מגוונות – דחייה בסביבת ילדותו, חסך רגשי מצד אחד ההורים או שניהם, בידוד חברתי או פגיעה רגשית אחרת. כולנו כך, פחות או יותר. היזם – יותר.

היזם המוצלח נחוש לרפא את הפצע הקדום הזה באמצעות הצלחה עסקית שתביא, כך הוא מאמין באופן לא מודע, מזור לנפשו הדואבת. פגיעה רגשית קשה מדי, כמעט מיותר לומר, עשויה להותיר את היזם חסר כוחות או יכולת להתמודד עם המטלה היזמית, ובמקום קורט הכרחי של נוירוזה, אנו עומדים בפני אוסף נפיץ של מאפייני אישיות שסופם להקדיח את התבשיל היזמי.

חומר הבעירה האחר המזין את המנוע היזמי ומשלים את חוסר הביטחון הוא האופטימיות. בלעדיה אין ליזם תקומה. אופטימיות היא התחושה הבסיסית הרואה בעולם מקום עתיר הזדמנויות שהיזם יוכל יום אחד לעשות בהן שימוש לצרכיו. בפרפרזה על דברי וינסטון צ'רצ'יל, האופטימיות היא שמאפשרת ליזם לצעוד בבטחה מכישלון לכישלון בלי לאבד ולו שמץ מתחושת ההתלהבות הבסיסית המאפיינת אותו. היא גם זו שמאפשרת לו לשגות בהערכת חסר של סיכונים, בשעה שהערכה נכונה שלהם היתה עשויה לרפות את ידיו עד כדי נטישת המיזם כולו. אך גם כאן, כמו בחוסר הביטחון, חומר הבעירה הראשון, הכול שאלה של מינון.

קיים איזון עדין בין היות היזם נוירוטי במידה כדי להיות מוּנע, אך מאוזן במידה כדי להעריך נכוחה את המציאות שהוא פוגש. אופטימיות יתר עשויה לשבש את היכולת להערכת המציאות ולהניע את היזם להתעלם מאותות אזהרה שמציאות זו משדרת אליו. ורוב הכישלונות העסקיים, מתברר, אותתו סימני אזהרה טרם קריסה.

למזלם של מי שמראיינים יזמים, אופטימיות היא תכונה קלה לאיתור, וגם עדותו העצמית של היזם בנושא זה אמינה למדי. בעניין זה נהגתי לשלב בריאיון עם יזמים פוטנציאליים שאלות שמתחקות על אירועים טראומטיים בעברם, כישלונות מכאיבים ובחירות מוטעות מעיקרן. באופן מפתיע, היזם האופטימי אינו מתעמק בשאלות אלה. לגביו, השתלשלות האירועים בחייו משרתת תהליך רצוף של התפתחות אישית ומקצועית. היזם אינו רואה חשיבות יוצאת דופן באירוע או בהחלטה אחת - כולם מסייעים בגיבוש מפת הדרכים שבסופה הטבעת החותם האישי.

והכסף, כיצד קשור הוא לעניין? ובכן, הכסף ליזם הוא מוצר לוואי. חשיבותו בעצם היותו האמצעי היחיד היכול לשמש מדד אובייקטיבי להצלחה, ואם תרצו - לעומק טביעת כף הרגל שהותיר.

 

פרק מתוך הספר "האם שימפנזים חושבים על פרישה?"

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק