מה יש לי לעשות בבית בוער?

האם אני באמת רוצה להשתלב בבית בוער?

זאת השאלה שהעלה ג'יימס בולדווין, ושהונצחה בין עמודי ספרו The Fire Next Time בשנת 1962. המעורבים כיום בתנועה לזכויות השחורים, עומדים כעת באותו צומת. בשלוש השנים הסוערות שחלפו מאז זוכה ג'ורג' צימרמן מהריגתו בירי של טרייבון מרטין בשנת 2013, תנועת Black Lives Matter  ("חיי שחורים נחשבים") הפכה לתנועה פוליטית דינמית, הנשענת על קהילות מקוונות ועל מחאות בשטח.

על אף שההאשטאג  #BlackLivesMatter הוא רק חלק מההיסטוריה של הפעילות השחורה הקהילתית, הוא נקודת כניסה שימושית. בסרט תיעודי קצר חדש בשם How a Hashtag Defined a Movement ('כיצד הצליח האש-טאג להגדיר תנועה חברתית') אליסיה גַרצָה (Garza), ממייסדות התנועה, משוחחת עם הבימאית סברינה שמידט על כך שבעקבות זיכויו של צימרמן היא כתבה בפייסבוק "מכתב אהבה לשחורים", שהסתיים בשורה הנחרצת "חיי שחורים נחשבים". פטריסֶה קַלוֹרס (Patrisse Cullors), עוד אחת מהמייסדות, יזמה את הצבת ההאשטג לפני המשפט וחלקה אותו עם אחרים. רבים מיהרו לאמץ את ההאשטאג כדי להשמיע את קולם ולמחות ברשת. זמן קצר לאחר מכן, בסיוע שותפה נוספת לייסוד התנועה, אוֹפָּל טוֹמֶטי (Opal Tometi), ההאשטאג והשפעתו תפסו תאוצה ויצרו רשת רחבה של פעילים.

לאחר מספר הפגנות ברחבי ארצות הברית, המטרה החלה צוברת מומנטום ומושכת תשומת לב בינלאומית. בין השנים 2014-15 בעקבות ההפגנות בפרגוסון, מיזורי, במחאה על הירי במייקל בראון וזיכויו של דארֶן וילסון, שהרג אותו, ואחרי ההפגנות שהתקיימו השנה בדאלאס, טקסס, במחאה על הריגתם של אלטון סטרלינג ופילאנדו קסטילה, תנועת "חיי שחורים נחשבים" ופעיליה הפכו לשנויים במחלוקת ואפילו הופנה כלפיהם כעס. המבקרים מאשימים את "חיי שחורים נחשבים" כי הם מעוררים מחדש את בעיית הגזע וחשיבותו, בחברה שהיא, לכאורה, 'פוסט-גזעית'.

"מייקל בראון מת עוד לפני שמת", ספד ג'ורג' ליפשיץ (Lipsitz), פרופסור מהמחלקה ל-Black Studies של אוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, במהלך דיון בפאנל מומחים באוניברסיטת הרוורד תחת הכותרת 'דורות של מאבק'. טֶף פוֹ (Tef Poe), ממייסדי Hands Up United ארגון צדק חברתי מפרגוסון, אמר שבעיניו: "מה שקרה, זה שהממשל האמריקאי הכריז מלחמה על הקהילה השחורה. אי אפשר להעלים את זה בהצבעה...אי אפשר להעלים את זה בהתפלספות. כל התארים בעולם לא שווים יריקה, כשטנק עומד במרחק חמש דקות מהבית של אמא שלך".

התנועה להגנה על חיי השחורים מציגה שורה של דרישות מדויקות בנוגע לצדק כלכלי, כוח פוליטי ולתעשיית-האסירים. 1 תכנית הרפורמה המכונה Campaign Zero מציגה סקירה מפורטת של הבעיות ומציעה פתרונות לאלימות מצד המשטרה בארה"ב. "אנחנו יכולים לחיות בעולם שבו המשטרה אינה הורגת אנשים, אם נגביל את התערבות המשטרה, נשפר את יחסיה עם הקהילה ונבטיח שהמשטרה תהיה חייבת לתת דין וחשבון", מצהיר אתר הפעילים למען התכנית.

אלא שלעתים קרובות תנועת "חיי שחורים נחשבים" זוכה לפרשנות צינית, השמה דגש על אופייה הסוער, במקום לייחס את ההתפרצויות שלה לעובדה שאיש אינו מאזין לקולות המתונים יותר העולים מתוכה. מבחינה אחת, זהו הבדל מהותי בין "חיי שחורים נחשבים" לבין תנועות מחאה קודמות. פטריסה קלורס, מסבירה במכתב האמור:

"תנועות קודמות למען זכויות אזרח הקפידו על נראטיב של 'מכובדות', על האופן שבו אנחנו אמורים להיראות ולהתנהג. האנשים בפרגוסון אמרו 'לא, אנחנו לא השחורים המכובדים שלכם, אנחנו נלבש מכנסיים רפויים, אנחנו נעשה רעש וזה מתאים לנו לגמרי'. אנחנו מאמינים שכל זה צריך להיות נוכח במהות השלמה שלנו, בלי להחביא חלקים מעצמנו, בלי לדחוק חלקים מאתנו לשוליים, וכדי לבנות בשיתוף פעולה."

על ידי הגבלה מראש של צורות מסוימות של התנהגות פוליטית כ'לא מכובדות', אנחנו מסתכנים בהיצמדות לאופני מחשבה ישנים על האופן שבו ניתן, או צריך, לארגן את החברה. בין אם השאלה היא מה יש לשנות או מי רשאי בכלל לדרוש את השינוי הזה, פתיחות לצורות הבעה רדיקליות היא חיונית להשגת מטרות רדיקליות.

בולדווין חזה את הקושי שמעלה הדילמה הזו, הנובע מכך שעצם הבקשה המנומסת בערוצי השינוי המקובלים מספקת, במקרה הטוב, תקווה. "כעת, אין שום אפשרות לשינוי אמתי במצבם של השחורים ללא שינויים קיצוניים ומרחיקי לכת במבנה הפוליטי והחברתי האמריקאי", הוא כותב ב-The Fire Next Time. 2 החברה האמריקאית עצמה – ההנחות היסודיות שלה וההיגיון שעליו היא מושתת – דורשים בחינה ביקורתית. למרות התחושות האלה, ספרו של בולדווין מוזכר רק לעתים נדירות בדיונים על עמדות מתקדמות של ממש בתנועה לזכויות השחורים. הוא אמנם לא היה מוכן בזמנו להזדהות עם דבר מלבד התחייבות עמומה לאיזה 'אסופה של לבנים שהם יחסית בעלי מצפון ושחורים שהם יחסית בעלי מצפון', אשר יוכלו ביחד 'לשנות את ההיסטוריה של העולם', רק לעתים רחוקות ניתן לראות בבולדווין המוקדם דוגמא לחשיבה פוליטית 'מרחיקת לכת'.

ג'יימס בולדווין

ג'יימס בולדווין בהייד פארק בלונדון, 1969. תצלום: Allan Warren, ויקיפדיה

מבחינה זו, לכן, המאמר של ביל ליין (Lyne) על 'הרדיקליות השחורה' של בולדווין, יכול לסייע לנו להבין כיצד The Fire Next Time, ובהתאם גם תנועת "חיי שחורים נחשבים" אינם מובנים כראוי. המאמר של ליין מספר את תולדות כתיבתו של בולדווין כחלק מהתפתחות התפישה הפוליטית שלו, כלומר הפיכתו מ'יקיר הממסד הלבן הליברלי' למי שתפישתו "דוחפת אותו אל מעבר לגבולות הקנוניזציה".  הספר The Fire Next Time נכתב באמצע הקריירה שלו, והוא מגשר בין שתי התקופות. למרות שהוא אינו משקף את 'המרקסיזם השחור', שליין מוצא בעבודות המאוחרות יותר של בולדווין, הספר גם אינו עוסק בהשתלבות ליברלית.

בעיני בולדווין, השתלבות פשוטה בחברה הלבנה לא הייתה מטרה מספקת וגם לא אפשרית. הוא חשב שמה שייצר ואפשר את מבני האלימות בחסות המדינה זו אי ההבנה היסודית של אותם מקומות שבהם ניתן היה למצוא 'ערך', במובן הנשגב והחומרי כאחד. הפִסקה הבאה, מתוך השני מבין שני המכתבים המרכיבים את הספר, מדגימה את תפישתו:

"אמריקאים לבנים מתקשים, כמו לבנים בכל מקום אחר, לשלול מעצמם את התחושה שיש להם ערך כלשהו, מהותי, שהשחורים נזקקים לו, או רוצים אותו. וההנחה הזו – שלמשל, תולה את פתרון בעיית השחורים במהירות שבה השחורים יקבלו ויאמצו את הסטנדרטים הלבנים – מתגלה בכל מיני צורות מדהימות, החל בהבטחה של בובי קנדי כי אדם שחור יוכל להיות נשיא בעוד ארבעים שנה ועד לנימה המצערת שבה כל כך הרבה ליברלים פונים בחמימות אל שחורים שווי-מעמד. השחורים הם, כמובן, אלה שעל פי אותה הנחה הגיעו למעמד השווה – הישג שמוכיח לא רק כי ההתמדה העיקשת גוברת על הצבע, אלא גם מאשש באופן גורף את תחושת הערך העצמי של האדם הלבן."

 

אימוץ סטנדרטים לבנים פירושו להשלים עם המשוואה שייחסה שלא בצדק ערך לצבע עורו של אדם, ועם חברה שסוג כזה של חשבון מוליד. בולדווין לא חשב שיש "סיבה להניח שהלבנים מוכשרים ממני לקבוע את המסגרת החוקית השולטת בחיי", וגם לא הייתה לו סיבה להכחיש ש"לבנים אינם יכולים, באופן כללי, לשמש דוגמא לאופן שבו ראוי לחיות". קץ העליונות הלבנה לא יכול לבוא לידי ביטוי פשוט בסידור מחדש של גבולות הצבע, כך שחלק מהנתינים השחורים יחשבו לבנים יותר. בולדווין היה בוודאי מבחין באירוניה של האלימות המשטרתית של ימינו: כלומר בכך שכל זה מתרחש בזמן כהונתו של נשיא שחור, שתקופת כהונתו הראשונה החלה קצת יותר מארבעים שנה לאחר פרסום הספר.

בראיון שהעניק בשנת 1970 לסופר נביל פארס – בשלב שבו בולדווין כבר ביטא את תפישותיו הרדיקליות יותר – ניתן למצוא את הרעיונות האלה מנוסחים במונחים מעשיים יותר. בתשובה לשאלה "מהי ההגדרה של אדם שחור, ומה כוחו?" בולדווין אומר: "אני גבר שחור, אתה מבין – לפני זמן רב השמש השחירה אותי, אבל זה לא מה שהופך אותי ל'שחור'. זהו התפקיד שאני ממלא בעולם".

על ה'תפקיד' הזה, המיצוב, שהיה מתמיד מושא השינוי, בולדווין מדבר כשהוא דוחה את הרעיון שנתינים שחורים אמורים, או צריכים, להתקבל על ידי הנתינים הלבנים. "נראה שישנו בלבול גדול בעניין הזה", הוא כותב בספרו, "אבל אני לא מכיר הרבה שחורים שלהוטים 'להתקבל' על ידי לבנים, ועוד פחות מזה להיות אהובים עליהם. הם, השחורים, פשוט רוצים שהלבנים לא יכו בראשיהם בכל רגע במהלך שהותנו הקצרה על פני כדור הארץ". בולדווין חזה כיצד אחרי שיתעוררו מ'הפנטזיה' שלהם, "ללבנים במדינה הזו יהיה הרבה מה ללמוד על איך לקבל ולאהוב את עצמם וזה את זה, וכשיצליחו בזה – וזה לא יקרה מחר ואולי לא יקרה לעולם – בעיית השחורים כבר לא תתקיים, משום שאיש לא יזדקק לה יותר". 'בעיית השחורים' של היום תיפתר על ידי טיפול בחוקים ובנוהגים המאפשרים את האלימות מטעם המדינה, ולא על ידי כך שהשחורים יתקבלו לשורות מי שמבצעים אותה.

ומכאן עולה השאלה: "האם אני באמת רוצה להשתלב בבית בוער?" האם הגיוני לנסות למצוא פתרון לבעיה במונחים של החברה שיצרה אותה?

ז'ק רַנסייר (Rancière), הפילוסוף הצרפתי בן ימינו, ניסח את הבעיה הפוליטית כתחרות בין שני אופנים בהם מונים את החלקים בקהילה. בדרך אחת, הוא מסביר "סופרים רק את החלקים האמתיים – קבוצות ממשיות המוגדרות על פי הבדלים מולדים, ועל ידי הבדלים בתפקוד, במקומות ונבושאי עניין היוצרים, גוף חברתי מובחן ונבדל". בדרך השנייה, נוספים ל'קבוצות הממשיות' האלה גם 'נספחים' – אלה שנמצאים מחוץ לקהילה, שאינם מצייתים או אינם נחשבים על ידי ה'קונצנזוס'. רנסייה מכנה את דרך המנייה הראשונה בשם 'המשטרה' ואת השנייה 'פוליטיקה'. הפוליטיקה חולקת על הקונצנזוס משום שהיא לוקחת בחשבון את "חלקם של מי שאין להם חלק".

ל"חיי שחורים נחשבים" יש הכי הרבה כוח כשהיא מונה את הגוף החברתי בצורה כזו. כלומר, כשהיא מתנגדת לקונצנזוס של 'המשטרה' ומפרה את התחושה המוטעית שלנו בדבר חברה חובקת כל. כך יכולה התנועה לעורר מודעות לאופנים שבהם אנשים הודרו באורח אלים, לאופן שבו האלימות הזו מהווה חלק מהותי מהחברה שאנו מכירים, ובנויה מהתהליכים ומאופני הפעולה שלה.

כשפטריסה קלורס מתנערת ממיתוס 'השחור המכובד' – מהצורה בה 'יאה' למחות – כדאי לנו מאוד לחשוב על בולדווין. ספרו The Fire Next Time מתאר בדיוק את אותן הנחות מופרכות של ציות והיטמעות. במובן זה, כדאי גם שנכיר בכך ש – Campaign Zero ותנועת "חיי שחורים נחשבים" הם בדיוק אותם "שינויים מרחיקי לכת בפוליטיקה האמריקאית ובמבנה החברתי שלה", שבולדווין חזה במקומן. במילים אחרות, משונה להזדהות עם הספר אבל לשכוח למה הוא הטיף.

למרות זאת, רבים אינם מוכנים להגיע למסקנות המתבקשות. יתכן כי הדבר נובע מאי יכולת בסיסי להכיר במה שבולדווין היה מסוגל להכיר, כלומר בכך ש"חידוש אינו אפשרי כשמניחים שדברים שאינם קבועים הם קבועים". אי אפשר לצפות ליצירה של צורה שונה לחלוטין של דמוקרטיה, אם צועדים באותה דרך שההיסטוריה כבר הוכיחה כי היא דרך ללא מוצא.

אורלנדו אדמונדס (Orlando Edmonds) מתגורר בלונדון, עוסק בכתיבה ובמוזיקה אלקטרונית. אתר הבית שלו זמין כאן.

מקורות:

God's Black Revolutionary Mouth: James Baldwin's Black Radicalism by: Bill Lyne, Science & Society, Vol. 74, No. 1 (Jan., 2010), pp. 12-36, Guilford PressJames Baldwin: A 1970 Interview by: NABILE FARÈS AND PETER THOMPSON, Transition, No. 105, Blacks, Jews, and Black Jews (2011), pp. 62-73, Indiana University Press on behalf of Hutchins Centre for African and African American Research at Harvard University

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אדמונד לי ג'וניור, תלמיד כיתה ג' במיזורי, שנמנע ממנו ללכת לבית הספר בשל היותו שחור, 2016. תצלום: Pacific Legal Foundation

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אורלנדו אדוארדס, JSTOR Daily.

תגובות פייסבוק