מה כן אפשר ללמוד מאחרים

עגנון נהג לכתוב בעמידה, וגם המינגווי וקאמי; טרומן קפוטה, לעומת זאת, כתב בשכיבה, על ספה או במיטה, כפי שעשו גם ג'ורג' אורוול, מרק טוויין וכמובן פרוסט; טרומן העדיף לכתוב עם סיגריה וקפה, שהחליף, עם חלוף השעות בתה, שרי ולבסוף במרטיני; דווקא המינגווי מעולם לא כתב שיכור. נדמה שקימה מוקדמת היא הרגל שמשותף לסופרים חשובים רבים: בלזק נהג לקום באחת בבוקר, הארוקי מורקמי קם בארבע (אבל הוא גם צריך לרוץ) וגם סילביה פלאת (אבל היא התאבדה), אבל אופס – ג'יימס ג'ויס נהג לצאת מהמיטה רק באחת עשרה, וצ'ארלס בוקובסקי, באופן צפוי, בשתים עשרה בצהריים.

חוסר היכולת להקיש מסקנות כלשהן מהרגליהם של סופרים ואמנים לא מפריעה לעשרות רשימות של "שבעת הרגליהם של" , וכמובן ובעיקר ספרים שאפשר גם למכור. ההרגלים הרעים מביניהם (שתייה, עישון, קימה מאוחרת) הופכים את האמנים לבני אדם כמונו: גם אני משתכרת כל ערב בדיוק כמו המינגווי, גם אני, כמו קפוטה, אוהב קפה. הם בני אדם, כמוני, ומה שנראה מן הצד כמו עצלנות הוא בעצם מתכון ליצירתיות וביטוי לנפש של אמן. לעומת זאת, ההרגלים הטובים עשויים להבדיל בינם לבינינו, אך גם מספקים אשליה נעימה: הגדולה היא בהישג ידנו – אם רק נקום בארבע בבוקר נוכל להפוך למורקמי. הצרה היא שהבוקובסקי שבתוכנו ששותה כל הלילה לא מניח לנו לעשות זאת.

ספרות הרשימות הזאת משתייכת לז'אנר המכונה באמריקאית inspirational. הוא נועד כביכול להעניק לנו השראה; אך הפופולריות שלו אינה מלמדת דווקא על מספר עצום של כותבים שרוצים לשפר את חיי הכתיבה שלהם. אם נביט בכותרות הרשימות האלה, נראה כי ההבנה מה היא אמנות או למה היא דרושה חומקת מהשגתו של רוב רובו של הציבור; הסופרים האלה מעניינים כי הם "מצליחים", "פוריים" או בפירוש "מפורסמים". וכאן מתחלקות רוב הרשימות לאחד משני סוגים: האמן כאדם מצליח, והאמן כאדם שמממש את הפוטנציאל הפנימי שלו.

האנשים שמתעניינים ברשימות מסוג "האמן כמצליחן" מתעניינים בהן לא כי יש להם ספרות מהפכנית לכתוב, אלא כי הסופרים או האמנים האלה מפורסמים, כלומר ככל הנראה עשו משהו נכון. כאן תוכלו למצוא עצות איך להספיק יותר בפחות זמן. הספר "טקסים יומיומיים: איך אמנים עובדים" מספר לנו על קפקא, "שהיה מתוסכל מהדירה שלו ומה"דיי ג'וב" שלו" (בחיי!), והוא רק אחד מ-161 אמנים ש"מתארים איך הם מתמרנים במיומנות בין מכשולים רבים (שהם שמו לעצמם) ומנהגים יומיומיים (שלקחו על עצמם) כדי להשלים את העבודה שהם אוהבים לעשות, בין אם לשם כך הם מתעוררים מוקדם או נשארים ערים עד מאוחר." כן, קפקא, אלוף הטיים מנג'מנט. מה הוא בסך הכול רצה לעשות – לעבוד, כמו כל אזרח טוב.

מנגד, בז'אנר "האמן המבטא את עצמו", מסתבר לנו כי המדע מוכיח שאמנות הופכת אנשים למאושרים יותר, ולכן די עם כל סיפורי האמנים המיוסרים האלה  ביטוי או מימוש עצמי אינם כרוכים במושגים מיושנים כמו איכות או שאיפות אמנותיות, ולכן רוב העצות יפצירו בכם לשחרר ולהשתחרר: "אין שום צורך להיות משורר או צייר מעולה כדי לזכות בתגמול הרגשי הזה", גם תוצאות חובבניות ביותר יגרמו לאמן אושר, ולכן אין לנו אלא לתלות באמנים המיוסרים את האשמה – או שהם משקרים, או שהם פשוט חפרו יותר מדי. ובכלל כדאי לתקן את הדימוי של אמנות כמין דבר מוזר כזה; הנה: היא אפילו יכולה לשפר ביצועים של עובדים. כותב המאמר הנ"ל מציע שחברות יעודדו עובדים להשתתף בשיעורי אמנות, קבוצות דרמה או סדנאות כתיבה, כמובן "ללא כל כפייה".

אם בכל זאת נרצה למצוא עצה קוהרנטית אחת בשלל המוזרויות הללו, הרי היא כמובן לעבוד, ובאופן קבוע אם אפשר: לקבוע עתים לתורה, כמאמר חז"ל. בחמש בבוקר או בשתים עשרה, לשעתיים או לכל היום – זה מן הסתם תלוי בעיקר במה עוד אתם עושים בחיים. ואם אין לכם "בת לוויה" שתסרק את הפודל הצרפתי שלכם, כמו שהייתה לגרטרוד סטיין, או סתם אישה שתגיש לכם קפה ולחמניות למיטה, כמו שהייתה לג'ויס, זה עלול להשפיע במידת מה על שגרת הכתיבה שלכם. בהצלחה.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה |
- דימוי שערג׳יימס ג׳ויס. האם גם עלי לקום רק ב-11:00? צילום: ז׳יזל פרוינד.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מה כן אפשר ללמוד מאחרים