מה נשתנה במבטה של מדוזה?

מהווגינה של ויקטור הוגו ועד לווגינה של המפגינה מאוקלנד: המאבק נמשך
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

במיתולוגיה היוונית הייתה מדוזה מפלצת בדמות אישה, אשר מי שהביט בה הפך מיד לאבן. פרויד טען שראשה של מדוזה מייצג את איבר המין הנשי ומכיוון ש״כריתת ראש כמוה כסירוס, הוא מייצג גם את האפשרות לסירוס״.

הנרתיק הנשי, הווגינה, הפך מסמל לחרדת סירוס לכלי ביטוי פוליטי לגיטימי, בזכות המאבק הפמיניסטי

בסקירה זו אראה כיצד הנרתיק הנשי, הווגינה, הפך מסמל לחרדת סירוס לכלי ביטוי פוליטי לגיטימי, בזכות המאבק הפמיניסטי. אדגים זאת באמצעות מתיחת קו עלילתי, שתחילתו בסיפור של ויקטור הוגו מסוף המאה ה-19, המשכו בשני מיצגי אמנות בולטים של אמניות בברלין ובפריז וקצהו בהפגנה סוערת נגד גזענות, שהתקיימה בפורטלנד, אורגון, בשנת 2020.

ב-20 ביולי 2020, במהלך הפגנות סוערות נגד גזענות שהתקיימו בפורטלנד, פישקה מפגינה את רגליה מול עיניהם של עשרות שוטרים חמושים. מאחר שבכל הצילומים שפורסמו בעיתונות הופיעה המפגינה כשהיא בגבה אל הצלם, לא ברור מה ראו השוטרים. ניתן לשער שהם מצאו את עצמם מול הווגינה של המפגינה, שפניה היו מכוסות במסכה שחורה ועל ראשה היה כובע צמר. מתמונות וסרטונים שהופצו ברשת נראה כי השוטרים המשיכו לירות לעברה רימונים של תרסיס פלפל, עד שבשלב מסוים הם התפזרו.

באופן אירוני למדי, אותה מפגינה זכתה ברשתות החברתיות לכינוי ״אתנה העירומה״. לא ברור אם מי שהמציאו את הכינוי היו מודעים לכך שאתנה היא מי שהורתה לרצוח את מדוזה משום שזו שכבה עם אל הים פוסידון במקדשה וכך טימאה אותו. אתנה קיללה את מדוזה והפכה אותה למפלצת (כלומר מדוזה גם נאנסה וגם נענשה) ונתנה בידי הגיבור היווני פרסאוס מגן מלוטש כמראה – קשה שלא לחשוב בהקשר הזה על המגן של השוטרים – כדי שיוכל להתקרב אליה, בעודו מביט בבבואתה ולא ישירות בעיניה – שכן מי שהביט בהן הפך לאבן – וכך לערוף את ראשה. לאחר מכן העניק פרסאוס את הראש הכרות לאתנה, שהטביעה אותו על שריון חזה.

הטבעת הראש של מדוזה על השריון נחשבה בעת העתיקה כפעולה אפוטרופאית. כלומר, מעשה המרחיק רוחות רעות, נשמות מתים או שדים. ״מה שמייצר אימה באחד, ייצר את אותו אפקט אצל האויב שמולו האדם רוצה להתגונן״, כתב פרויד במאמרו ״ראשה של מדוזה״. ״אנחנו קוראים אצל פרנסואה רבלה כיצד השטן ברח כשהאישה הראתה לו את הנרתיק שלה״, כותב פרויד ומוסיף כי גם לזקפה הגברית היה אפקט אפוטרופאי, אבל הודות למכניזם אחר. ״המשמעות של להציג את הפין היא ׳איני פוחד ממך. אני מתריס כנגדך. יש לי פין׳, כלומר, דרך אחרת להטיל אימה על הרוח הרעה״.

מדוזה, קאראווג'ו

"מדוזה" (1595), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

המעשה של המפגינה מאוקלנד, שמאוחר יותר הזדהתה כג׳ן, מחזיר אותי לסצנה שתיאר הסופר ויקטור הוגו ברשימה שפורסמה בקובץ המאמרים "דברים שנראו" (Choses Vues). הסיפור מתאר את הקרבות בימים הראשונים של יוני 1848, כחלק ממהפכות אביב העמים בפריז, וכנראה שנכתב זמן קצר לאחר מכן:

״התקוממות יוני, כבר בתחילתה, הייתה בעלת מאפיינים מוזרים. היא הציגה לפתע, בפני חברה מבועתת, צורות מפלצתיות ולא מוכרות״, כותב הוגו. "המחסום הראשון הוקם בבוקר שישי, ה-23 ביוני ברחוב סן-דני והותקף באותו היום. המשמר הלאומי התנהל בנחישות. הם היו הגדודים של הלגיון הראשון והשני. כשהתוקפים, שהגיעו מכיוון השדרה, הגיעו לטווח אש, מטח אימתני נורה מהמחסום והשומרים נפוצו לכל עבר. אנשי המשמר הלאומי, שהתרגזו יותר משנבהלו, מיהרו לשעוט בחזרה לעבר המחסום. באותו הזמן אישה הופיעה על המתרס, אישה צעירה, יפה, פרועה, מבהילה. אישה זו, שהייתה זונה, הפשילה את שמלתה אל מתוניה וצעקה לשומרים: ״פחדנים! תירו, אם אתם מעיזים, בבטן של אישה!״. כאן הדברים קיבלו תפנית נוראית. המשמר הלאומי לא היסס. מטח כדורים הפיל את היצורה האומללה. היא נפלה בצעקה גדולה. שקט של אימה השתרר. לפתע הופיעה אישה נוספת. היא הייתה צעירה יותר ויפה יותר: היא הייתה בעצם ילדה, בקושי 17. גם היא הייתה זונה. היא הרימה את שמלתה, חשפה את בטנה, וצעקה: ״תירו, פושעים!״, הם ירו. היא נפלה, מנוקבת בכדורים, וצנחה על הגופה האחרת. כך המלחמה החלה״.

״לא ברור אם האירוע המתואר התרחש במציאות או שהיה פרי המצאתו של הוגו״, כותב ניל הרץ (Hertz) בחיבורו Medusa's Head: Male Hysteria under Political Pressure , ״אך מה שנאמר על המהפכה – זה בדיוק מה שעשו הנשים בסיפור – כל אחת מהן מציגה באופן מוחשי, בפתאומיות, במפלצתיות ובצורות לא מוכרות לחברה מבועתת. רמז למקור כוחה של מחוות הנשים: ׳להראות דבר׳ עם נקמה״.

השימוש באיבר זה, הפיכתו מנקב פסיבי ומענג, לכלי פעולה אולטימטיבי, כלי ביטוי להתנגדות – שבו שולטות נשים – יכול להיתפש כנקמה

המחשבה על הנרתיק כמקום מוכר ולא מוכר, האל-ביתי, המפלצתי, היא מוכרת ואף שחוקה. מושג הנקמה שאותו מציין הרץ, מוכר ושחוק פחות. אפשר אולי לחשוב עליו ביחס לכך שגם הנשים של הוגו וגם המפגינה מאוקלנד (כך נודע בראיון שהעניקה כמה ימים מאוחר יותר) היו עובדות בתעשיית המין. לפיכך, השימוש באיבר זה, הפיכתו מנקב פסיבי ומענג, לכלי פעולה אולטימטיבי, כלי ביטוי להתנגדות – שבו שולטות נשים – יכול להיתפש כנקמה. אני מבכרת את ההסבר הפשוט של ג׳ן המפגינה: "אני עובדת בתעשיית המין. העירום שלי הוא פוליטי, והוא דרך הביטוי שלי".

העירום כביטוי פוליטי, החזרת השליטה על הגוף הנשי, השליטה בייצוג שלו והמצאת שפה חדשה באמצעותו, היו במרכז המאבק של הגל השני של המהפכה הפמיניסטית. במאמר ״צחוקה של מדוזה״ שראה אור בשנת 1975 (תרגום של מיכל הראל) כותבת הלן סיקסו: ״...הקפיאו אותנו בין שני מיתוסים מבעיתים: בין המדוזה לתהום... די אם נישיר מבט למדוזה כדי לראותה פנים אל פנים: והיא אינה קטלנית. היא יפה והיא צוחקת... הם זקוקים לכך שהנשיות תקושר עם מוות: עומד להם מפחד! על עצמם! הם זקוקים לפחד מאיתנו. ועדיין. האישה צריכה לכתוב באמצעות גופה, להמציא את השפה הבלתי נלקחת שתנתץ את המחיצות, המעמדות, הרטוריקות, הסדרים והקודים, שתציף, תפרוץ, תתגבר על השיח המאופק הסופי״. שנה לאחר מכן כותבת אדריאן ריץ׳ בספרה "ילוד אישה" (בתרגום כרמית גיא): ”הניכוס מחדש של הגוף שלנו יביא [ ... ] לשינוי עמוק בחברה האנושית בכללותה [ ... ] אנו צריכות לדמיין עולם שבו כל אישה היא האדון המוחלט על גופה”.

זו הייתה גם מטרה מרכזית ביצירתן של אמניות פמיניסטיות משנות השבעים ואילך. דוגמה לכך היה המיצג הקאנוני של האמנית האוסטרית ואלי אקספורט (Export), “Action Pants: Genital Panic”, משנת 1969. אקספורט נכנסה לבית קולנוע לסרטי פורנו במינכן, לבושה בז׳קט ומכנסיים שנחתך בהן משולש החושף את שיער הערווה, והחזיקה בידה קלצ׳ניקוב. היא הלכה בין שורות הצופים היושבים, כשאיבר המין החשוף שלה היה בגובה פניהם והרובה קרוב לראשם. בזמן שהיא עברה בין השורות אנשים קמו בשקט ועזבו את המקום.

ואלי אקספורט, Aktionhose, Action Pants

"מכנסי הפעולה", מתוך "Genital Panic", ואלי אקספורט (1969), תצלום: Peter Hassman, באדיבות Valie Export

״לבשתי את מכנסי הפעולה כאקט קולנועי, נכנסתי לאולם הקולנוע ואמרתי: ׳עכשיו תראו במציאות את מה שאתם רואים בדרך כלל על המסך״, סיפרה האמנית בראיון שהתקיים איתה ב-2005 (ב- Artist (Conversation: Valie Export and Maria-Christina Villaseñor. ״העובדה שזה היה מציאותי הייתה בלתי נסבלת עבורם וזה מה שהיה כל כך מעניין בשבילי לגלות. כשזה מוקרן על מסך, זה מקובל, אבל זה אחרת כשזה נמצא מולך במרחב ציבורי״.

במעשה עצמו, אקספורט נטלה שליטה על גופה, ושיבשה את עונג הצפייה על ידי שיבוש מערך הכוחות בין הצופה לנצפית

המיצג הפך למיתוס ולא תועד בזמן אמת – אך אחד הפרטים המרכזיים ביותר בסיפור עליו התגלה כלא מדויק: הפעולה לא התקיימה בקולנוע שמציג סרטי פורנו, אלא בקולנוע שמקרין סרטי איכות אמנותיים. האמנית עצמה היא זו ששמרה על עמימות מכוונת. כך או כך, במעשה עצמו, אקספורט נטלה שליטה על גופה, ושיבשה את עונג הצפייה על ידי שיבוש מערך הכוחות בין הצופה לנצפית.

פעולה אמנותית נוספת שהמחישה את המעבר מאובייקט שמתבוננים בו לסובייקט שלוקח לעצמו את הכוח והמבט ומתבונן בחזרה, הוא המיצג Mirror of Origin של האמנית דבורה דה רוברטיס (De Robertis) במוזיאון ד'אורסה בצרפת ב-2014. המיצג התקיים כפעולת התערבות במוזיאון, ללא קבלת אישור. דה רוברטיס נכנסה לחדר שבו מוצג בתצוגת קבע הציור ״מקור העולם״ של גוסטב קורבה – ציור משנת 1865 שבו מופיע איבר מין של אישה ללא פנים וללא גפיים. היא לבשה שמלת זהב מהודרת, צעדה לעבר הציור, הסתובבה, התיישבה מתחתיו, הפשילה את שמלתה ופישקה את שפתי הנרתיק שלה באצבעותיה.

Mirror of Origin, דבורה דה רוברטיס

"מראת המקור" ("Mirror of Origin"), דבורה דה רוברטיס

דה רוברטיס הפכה את הווגינה למקום שמישיר מבט, כמעט מתריס, מול המבט המתבונן בו. השומרות נזעקו מיד להסתירה ולהוציא מהחדר את הקהל שמחא כפיים במשך כל המיצג, שנמשך כשש דקות, עד ששוטרים פינו משם את דה רוברטיס. ״אני גורמת למודליסטיות בציורים להיות אקטיביות ולא פאסיביות״, היא אמרה בראיון לעיתון אינדיפנדנט. ״אני הופכת את מערכת היחסים בין האמן למודל או בין הקהל למודל או בין מבני הכוח בין עולם האמנות למודל. בעבודתי, המודל אינה רק סובייקט, היא אקטיבית – אמנית עם זכויות״.

הגוף הוא פוליטי ולאישה יש הזכות הבלעדית על גופה וגם על אופני הייצוג והשימוש בו

המוזיאון הגיש נגדה תלונה על אקסהיביציוניזם מיני ועבירה על חוקי המקום. במשפט שהתקיים בספטמבר 2018 זיכה השופט את האמנית, וקבע כי מופעים אמנותיים דומים נערכו במוזיאון לאמנות דקורטיבית ובמוזיאון הצילום האירופאי בפריז, ולכן מדובר באקט אמנותי.

רדיקליות ככל שתהיינה, כל עוד הפעולות של אקספורט ודה רוברטיס נעשות במרחב האמנותי, הן מעט עקרות. הן מדברות אל קהל מצומצם, השפעתן אינה גדולה, והן מקבלות את הלגיטימציה מעצם התרחשותן במרחב אמנותי מוגן. ג׳ן, המפגינה מאורגון, השתמשה בווגינה שלה במשמעות דומה, אבל עשתה זאת במרחב הציבורי, כפי שעשו הנשים של הוגו כ-170 שנה לפני כן. היא לא הואשמה באקסהיביציוניזם ולא נורתה. פעולת המחאה שלה קיבלה לגיטימציה לא כאקט אפוטרופאי, שמשמעותו הגנה ועצירת הרוע, לא ביחס לפאלוס המאוים, ולא כמקום שמפגין את חולשתו, אלא מתוך ההבנה שהגוף הוא פוליטי ולאישה יש הזכות הבלעדית על גופה וגם על אופני הייצוג והשימוש בו. בזהירות אומר: זהו רגע אופטימי במאבק הפמיניסטי המתמשך.

דנה גילרמן היא אוצרת ומבקרת אמנות

תודה לוואלי אקספורט ולדבורה דה רוברטיס על הרשות להשתמש בתצלומים.

תמונה ראשית: מתוך "מקור העולם" (1866), גוסטב קורבה, מוזיאון ד'אורסיי, פריס. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דנה גילרמן.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מה נשתנה במבטה של מדוזה?