מה קורה לנו כשאנחנו מאבדים שליטה?

ויליאם ג׳יימס, אבי הפסיכולוגיה המערבית, הגדיר בשנת 1920 את החוויות הרוחניות כמצבים של מודעות גבוהה יותר, שמתעוררים מתוך מאמץ להבין את העקרונות הכלליים או את מבנה העולם דרך החוויה האישית. בבסיס תפישתו את הרוחניות עומד מה שניתן לכנות בשם ״חיבוריות״ (connectedness), מושג המתייחס לעובדה שניתן להגשים מטרות אישיות רק בהקשר כולל – המקיף את מערכת היחסים של היחיד עם העולם ועם האחרים.

מסורתית, המצב הרוחני תואר כאלוהי, כמצב שניתן להגיע אליו דרך פרקטיקות הקשורות בתודעה ובגוף, כמו תפילה, מדיטציה ופולחנים קצביים

מסורתית, המצב הרוחני תואר כאלוהי, כמצב שניתן להגיע אליו דרך פרקטיקות הקשורות בתודעה ובגוף, כמו תפילה, מדיטציה ופולחנים קצביים. ואכן, מצב גבוה זה של תודעה וקשר תואר במסורות רוחניות רבות, מן הבודהיזם ועד הסוּפיות, מן היהדות ועד הנצרות. אולם, מחקר עדכני של המוח מראה כי ניתן להגיע לאותו מצב גם באמצעות פרקטיקות חילוניות. תובנות פתאום מדעיות ויצירתיות, המלוות במצבים אקסטטיים, המאופיינות בתחושה של אחדות ואושר דומות לחוויות דתיות – בשני המקרים ישנו מצב של נוכחות ושימת לב מוגברות.

נוכחות, אקסטזה, רוחניות - ביחד, במסורת דתית

סריניוואסה רמנוג'אן דיווח על מצבים כמו-רוחניים שליוו תגליות ופריצות דרך במחקריו. אבל אלה אינן חייבות להיות חוויות נדירות של קומץ בני אדם נבחרים. ניתן להגיע אליהן בחיי היומיום. כפי שהמשורר חתן פרס הנובל צ׳סלב מילוש אמר: ״תיאור תובע הבחנה ממוקדמת, עוצמתית כל כך, שצעיף הרגלי היומיום צונח ומה שלא שמנו אליו לב, משום שנראה לנו כל כך שגרתי, מתגלה כפלאי״.

לרוחניות, בדומה לאהבה, יש השפעה פיזיולוגית על המוח ועל הגוף, והאא״ג מספק חלון לראות בעדו את השינויים הללו

אני חוקרת מוח, ואני חוקרת בין השאר את האופן שבו מצבים רוחניים באים לידי ביטוי במוח ובחלקים אחרים בגוף. פרקטיקות רוחניות התגלו כקשורות מאוד למודעות עצמית, אמפתיה ותחושה של חיבוריות, שלכולן ניתן למצוא מקבילה בתדרים של גלי מוח שנמדדים באלקטרואנצפלוגרם (אא״ג). מחקרים שעשו שימוש באא״ג הראו עד כמה ״מקוטעת״ או לא מתואמת עשויה להיות פעילות המוח הכוללת שלנו רוב הזמן, דבר העשוי להעיד על התנגשויות בין ההתנהגות, המחשבה, הרגשות והתקשורת שלנו. מצד שני, אצל מודטים מומחים מתגלים גלי מוח ״הרמוניים״ יותר, העשויים להעיד על סנכרון או חיבוריות גדולים יותר בתוך ובין אזורים עצביים שונים. בקיצור, לרוחניות, בדומה לאהבה, יש השפעה פיזיולוגית על המוח ועל הגוף, והאא״ג מספק חלון לראות בעדו את השינויים הללו.

יתרה מזאת, ממחקרים עולה כי אנו יכולים לא רק למדוד את הפעילות הזו, אנו יכולים לאמן את המוח שלנו להתנהג בצורה ״מודעת״ יותר, על ידי עיסוק בפעילות שמאפשרת חיבור עז יותר או סנכרון עצבי. סנכרון גבוה יותר – דמיינו קבוצה גדולה של תאי מוח שרים ביחד – התגלה לאחר עיסוק בפרקטיקות הגותיות כמו מדיטציה או תפילה (שיצרו מעין גלי ים איטיים יותר, שהלכו והפכו רגועים יותר ויותר). פירוש אפשרי אחד לכך הוא שהסנכרון העצבי מעצים את ה״הרמוניה״ או ״השלמות״ במוח שלנו – ומוליד מצב שבו המוח פועל באופן עקבי יותר, ומאמץ פרספקטיבה מקיפה יותר. ממצאים אחרים מצביעים על ההשלכות הפסיכולוגיות של מצב כזה – סנכרון עצבי גדול יותר נוטה לאפשר יכולת גדולה יותר בקבלת החלטות מוסריות ופתרון בעיות באורח יצירתי.

סנכרון עצבי תואם גם תחושה של חיבוריות עזה יותר, שיכולה בתורה להעצים עוד יותר את האמפתיה, היצירתיות והאפקטיביות החברתית. בקיצור, הוא מקושר למודעות עצמית גדולה יותר, שלה יש יתרונות מעשיים רבים. למשל, הפסיכולוגית טאשה יוריך (Tasha Eurich), מחברת הספרInsight  (משנת 2017) כתבה בכתב העת Harvard Business Review בשנת 2018 כי אנשים בעלי מודעות עצמית גדולה יותר הם גם בעלי ביטחון עצמי רב יותר, הם מקבלים החלטות שקולות יותר, יוצרים מערכות יחסים יציבות יותר ומתקשרים בצורה יעילה יותר. המודעים לעצמם גם זוכים ליותר קידומים, העובדים שלהם מסופקים יותר והם מצליחים יותר בעסקים.

המחקר המדעי של חוויות מהסוג הזה עשוי לחשוף את המנגנונים המאפשרים לכולנו להגיע למצבים כאלה, גם ברגעים השגרתיים ביותר, כמו בהמתנה בפקק תנועה. במילים פשוטות, ראיתי כיצד ניתן לחוות רוחניות במעבדה!

ניתן להעלות את החשש שמא בחינת החוויה הרוחנית, שאינה ניתנת להגדרה ברורה, בכלים של חקר המוח - היא מעשה רדוקציוני. אבל מנגד, המחקר המדעי של חוויות מהסוג הזה עשוי לחשוף את המנגנונים המאפשרים לכולנו להגיע למצבים כאלה, גם ברגעים השגרתיים ביותר, כמו בהמתנה בפקק תנועה. תגליות מדעיות עשויות להפוך חוויות שהן סובייקטיביות להבנה מסודרת (ומאחדת). במילים פשוטות, ראיתי כיצד ניתן לחוות רוחניות במעבדה! הרשו לי לחלוק אתכם מספר דוגמאות.

מרבית המחקר שלי בשני העשורים האחרונים קשור למדיטציה בתנועה הקרויה Quadrato Motor Training (או QMT), המצריכה קואורדינציה וקשיבות גם יחד. המתרגלים עוברים בין תנועות דינמיות ויציבות סטטיות, בעודם מחלקים את תשומת לבם לגופם ברגע הנוכחי ולמיקומו החלל. QMT תובעת קשר בין העולם ״החיצון״ לבין התחום הפנימי, משום שהיא דורשת מהמתרגלים להיות מודעים בו זמנית ל״עולמות״ הפנימיים והחיצוניים.

במחקר שלנו, גילינו כי QMT משפרת את הגמישות הקוגנטיבית. למשל, כשחושבים על כוס פשוטה, מרבית בני האדם מקשרים זאת לפעולת השתייה. אבל אחרי אימון QMT, ״מילות תוכן״ נוספות עשויות להיפתח – ניתן לראות את הכוס כ״גביע הקדוש״, או ככובע. למעשה, המחקר שלנו הראה כי תרגול של QMT במשך שבע דקות מעצים את הגמישות הקוגניטיבית ב-25 אחוז, בהשוואה לסוגים אחרים, פשוטים יותר, של תנועה או של אימון מילולי. יתרה מזאת, מדידות באא״ג הראו כי הגמישות הקוגניטיבית הגדולה יותר המקושרת לתרגול QMT לוותה גם בסנכרון רב יותר במוח, כזה שנמצא עוד קודם כקשור לרגיעה, תשומת לב ומצב זרימה. ניתן לומר כי QMT מעוררת רוחניות.

מה עוד עוזר ליצור סנכרון עצבי? ובכן, זה אולי מפתיע, אבל גם הימצאות בחלל הדומה לתא שבו מתקיים חסך-חושי (sensory-deprivation chamber), עם מעט מאוד גירוי חיצוני, משפיעה על סנכרון עצבי. זה היה הרעיון מאחורי תא ה-OVO (באיטלקית, uovo פירושו ביצה, כינוי לצורת החלל), שיצר פטריציו פאולטי, אחד המורים המובילים למדיטציה, על פי ״דגם הכדור של התודעה״ שהוא יצר (בקצרה, דגם זה מתאר תבנית כדורית שממפה את החוויות הסובייקטיביות שלנו, החל בהרגלים אוטומטיים יומיומיים ועד למצבי תודעה גבוהים יותר, שאליהם מגיעים באמצעות פרקטיקטות הגותיות. ראו איורים 1 ו-2).

איור 1: דגם התודעה, בצורת ספרה.

איור 2: תא OVO של פטריציו פאולטי, בצורת ביצה, על פי הספרה של דגם התודעה.

עמיתיי ואני גילינו ששהייה בתא OVO מובילה לעלייה בסנכרון העצבי באינסולה, האזור במוח שקשור לאמפתיה וגם למודעות לגוף. עלייה כזו בתורה מלווה בעלייה בתחושת ה״התמזגות״ או ה"היטמעות" (הדומה לתחושה שחשים מול יופי מהמם של שקיעה, כשכל תשומת הלב מופנית מרצון אל החוויה). התמזגות או היטמעות כזו גם קשורה הדוקות לרוחניות, מדיטציה ואמפתיה, כנראה משום שכולן קשורות לפתיחות כלפי חוויות המשנות את העצמי ועלייה מכוונת במודעות.

אנחנו יכולים להציב את עצמנו באמצע ה״כדור״ שלנו בחיי היומיום. באמצעות השתרשות, הקשבה לשאיפות העליונות שלנו, ושימת לב מוקפדת לנשימה שלנו, לאנשים שאנחנו אוהבים ולרגע הנוכחי, אנחנו יכולים להתעלות אל מעבר לכאן ולעכשיו

אף שלרובנו אין גישה לתא ״ביצה״ חיצוני, אנחנו יכולים להציב את עצמנו באמצע ה״כדור״ שלנו בחיי היומיום. באמצעות השתרשות, הקשבה לשאיפות העליונות שלנו, ושימת לב מוקפדת לנשימה שלנו, לאנשים שאנחנו אוהבים ולרגע הנוכחי, אנחנו יכולים להתעלות אל מעבר לכאן ולעכשיו וליצור חיים יותר ״כדוריים״, שמסיטים את תשומת לבנו מן הצרכים והפחדים הבסיסיים אל הערכים. הדבר מלווה בשינוי מכוון לעבר מצב ברור, ״ייעודי״, המיוצר באמצעות מרכז הספֵרה הפנימית שלנו בדגם של פאולטי. במובן זה, ניתן לראות ברוחניות פעולות שאינן נפרדות מחיי היומיום, אלא קשורות בחפיפה להיבטים השונים שלהם – הגוף, המשפחה, קריירה, חברות, מערכות יחסים, כספים וחברה.

כל פעולה יומיומית היא הזדמנות: גוף, נפש, ספרה עוטפת. תצלום: הנרי אדו

דגם המודעות הכדורי של פאולטי משמש אותי בחקר המוח, ובנוסף אני משתמשת בו ככלי מעשי שבאמצעותו אני בוחנת את עצמי. מאחר שרוחניות קרובה מאוד למצב התודעה, המודעות העצמית והסנכרון העצבי, ככל שהמודעות גבוהה יותר, כך ניתן להרגיש טוב יותר את החיבוריות של הדברים. דמיינו שאתם נוהגים ואתם שמים לב שהשמש שוקעת. האם המחשבה הבאה שלכם קשורה לתנועה, או שאתם מתפעמים מן השקיעה המרהיבה וממחול הכוכבים היומי שכולנו חולקים? כעת דמיינו את אותה נסיעה. מישהו עוקף אתכם בפראות ונעלם. האם התגובה הראשונה שלכם היא להתרגז ולהתחיל לרדוף אחריו – תוך סיכון עצמכם ואחרים? או שאתם נותרים רגועים וקצב הלב שלכם נותר כשהיה לפני התקרית?

בשתי הדוגמאות, האפשרות האחרונה כרוכה בהפעלה של חלק בוגר ונוכח יותר של עצמנו ברגע של פעם בחיים – בהיותנו מחוברים לגמרי לחוויה של מראות, צלילים וניחוחות. זוהי חוויה שיש המכנים אותה רוחניות, כלומר החיבוריות ההדדית של הקיום. לעומת זאת, בכל פעם שאנו פועלים שלא מרצון, אנחנו לא מעוגנים במרכז שלנו, אלא נשלטים על ידי מצב אוטומטי יותר שלא בחרנו בו, ולכן אנחנו פחות מחוברים בתוך עצמנו וגם אל טובת הכלל.

חלק גדול מרוחניות הוא התגברות על מצבים מאתגרים יומיומיים ברוגע ובתשומת לב. כשאנחנו מאבדים שליטה, מה בדיוק אנחנו מאבדים? לא פחות מאת עצמנו

עבורי, חלק גדול מרוחניות הוא התגברות על מצבים מאתגרים יומיומיים ברוגע ובתשומת לב. כשאנחנו מאבדים שליטה, מה בדיוק אנחנו מאבדים? לא פחות מאת עצמנו. כולנו מאבדים שליטה לעתים, אבל אנחנו יכולים לגרום לכך שזה יקרה לנו לעתים פחות תכופות, על ידי התחברות מחודשת בלתי פוסקת לעצמי הטוב ביותר שלנו ואלה לאלה.

לאחרונה, בעודי מתכוננת לוועידה מקוונת, חלקתי חלק מהנתונים המצביעים על עלייה גוברת ברמות הרוגע בקרב מודטים מתחילים, מודטים ברמה בינונית ומומחים. בתי הסקרנית בת ה-17 אמרה: ״אמא, אני יודעת איך למדוט. אני מודטת בינונית, נכון?״ עניתי: ״תראי, כפי שאת רואה בגרפים האלה, ישנו הבדל גדול בין לדעת איך למדוט ובין תרגול קבוע. דמייני מדרגות שאת יכולה לטפס בהן כדי להגיע לשמיים. יש לך את האמצעי להגיע לשם, אבל את צריכה להמשיך לטפס״.

כחוקרת מוח, הידיעה כי שינוי במוח הוא אפשרי (אפילו אצל מבוגרים) מאפשרת לי להישאר אופטימית ומלאת מוטיבציה במחקר. טכניקות פשוטות ולא פולשניות יכולות לאפשר לנו לתרגל ולנטר את הרוחניות שלנו, וכך לחיות ביתר חיוּת.

טל דותן בן-שושן עומדת בראש המכון לחקר המוח, חינוך ודידקטיקה (RINED) של קרן פאולטי (Paoletti). כחוקרת מוח וביו-פסיכולוגית, היא פרסמה מאמרים רבים בתחום הגמישות המוחית, קשיבות, תנועה ומדיטציה, והיא מתאמת כנסים בינלאומיים המשלבים גישות תיאורטיות, מתודולוגיות ומעשיות לנושאים שונים כמו דממה, לוגיקה ונוירו-חינוך. היא מתגוררת באסיזי, איטליה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "אביו של הצייר קורא עיתון" (1866), פול סזאן, National Gallery of Art, וושינגטון. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה