מה קץ היקום יכול ללמד אותנו על המוות?

ככל שאנחנו יודעים יותר על מותו הצפוי של היקום, כך נוח לנו יותר לדבר עליו. אז למה קשה כל כך לדבר על המוות הצפוי לנו?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

כשאנו מביטים בשמי הלילה הקסומים בערבי קיץ חמימים, אנחנו נזכרים ביופיו של היקום. החלל נראה כאילו הוא מתפרס עד אינסוף, נשאר קבוע ובלתי משתנה, מושלם.
אך היקום כן משתנה -- ויבוא יום והוא יחדל להיות היקום שאנחנו מכירים. תפקידי כקוסמולוגית הוא לדמיין, לחלום ולחשב את קיצו של היקום – לנסח את המתמטיקה שמכתיבה את מותו.

היום אנחנו מאמינים כי היקום מתפשט, ושבנקודה מסוימת, כוח האנטי-כבידה המסתורי, או "האנרגיה האפלה", יהפוך לרכיב האנרגיה הדומיננטי של היקום וירחיב את ממדי היקום עוד ועוד.

למעשה, לא תמיד האמנו כי היקום מתפשט. איינשטיין הציג לראשונה את "הקבוע הקוסמולוגי" ב-1917, שבאופן פרדוקסלי הניח יקום סטטי. לאחר מכן, מדדו אדווין האבל ווֶסטו סליפר את המרחקים והמהירויות של גלקסיות, וב-1929 הראו שכל הגלקסיות שנמצאות מחוץ ל"קבוצה המקומית" שלנו מתרחקות זו מזו, ומכאן אפשר היה להסיק שהיקום מתפשט.
אחר כך, בשנות ה-80 של המאה ה-20 התגלה שככל הנראה "החומר הרגיל" לא מהווה את רוב החומר ביקום שלנו. בשנות ה-90 התגלו ראיות המאששות את התיאוריה בדבר ההתרחבות המואצת של היקום, והבולטות שבהן ב-1997, מתצפיות של שתי קבוצות שונות בסופרנובות מסוג Ia – כוכבים רחוקים שהתפוצצו ושהאור שהם מפיצים בהיר מהאור של הגלקסיות שלהם.

היקום מתקרר ככל שהוא מתפשט, וברגע שהכוכבים המתים יְכַלו את כל המימן שביקום, הוא יתרוקן מחומר "רגיל", כלומר, מאטומים וקרינה. האנרגיה השלטת ביקום תהיה האנרגיה האפלה -- כך שקצב התרחבות היקום ילך ויגבר, והעצמים בו ימשיכו להתרחק עוד ועוד זה מזה. היקום, אם כן, לא יסתיים במפץ כפי שהוא נוצר, אלא כיצירת ערבסקה מעודנת, כמקום קר וקדמוני שאין בו דבר ממה שאנחנו מכירים ואוהבים.

מה שאני אוהבת בסוף הזה הוא שאני, כאדם, מסוגלת לתפוס אותו במוחי. אני מריצה את תרחיש המוות הזה בראשי מדי יום ביומו ומהרהרת בחיבה בפרטיו. אני מוכנה לקבל את המוות הזה, ולכן אני יכולה ללמוד עליו עוד ולספר עליו לאנשים אחרים -- וזה ממלא אותי בהשתאות ופליאה מחיי היקום בעבר, בהווה ובעתיד.

המסלול היפהפה הזה של לידה, השתנות ולבסוף מוות הוא אינהרנטי לחיים שלנו. אז למה כל כך קשה לנו להרהר במותנו שלנו?

אנחנו צריכים לדבר על המוות, אבל מתוך ניסיון לנהוג בטקט, לרוב נמנעתי מלשאול את האנשים סביבי שאלות בנוגע ליחס שלהם אל המוות. זוהי זכות שאנו מוותרים עליה בגלל בושה או פחד, וכיום אני מאמינה שלמעשה מנעתי מעצמי כמה מהשיחות החשובות ביותר שהייתי יכולה לנהל עם האנשים הקרובים אליי.

כשסבי מת מסרטן, היה לי למזלי את הזמן הדרוש להגיד את כל מה שרציתי להגיד לו, על אף הקושי בלראותו סובל. אבי, לעומת זאת, מת באופן פתאומי, ולמרות שנחסך ממני לראות אותו בסבלו, גם לא זכיתי לדבר איתו על סוף חייו ועל מה שהיה רוצה אולי לעשות עם הסוף הזה. לא הייתה לנו "שיחה אחרונה וסופית". הייתי רוצה לחשוב שהטקס שערכנו לו בנוכחות המשפחה וכמה מחבריו הקרובים היה מעלה חיוך על פניו - אבל אילו הייתה לנו ההזדמנות לדבר על זה, הייתי יכולה לדעת אם אכן כך הדבר.

מה היה קורה לו היינו כולנו משוחחים עם האנשים הקרובים אלינו על האופן שבו אנו עשויים למות, ולטפל זה בזה כשהמוות מגיע?

בהרצאה מרגשת שנשא ב.ג'. מילר, רופא כאב מסן פרנסיסקו, ב-TED2015, הוא טען כי ההבנה שלנו לגבי המוות והטיפול בו דורשת עיצוב מחדש כך שתתרכז בחולה ולא במחלה. הפרקטיקות הנהוגות ב-Zen Hospice Project, המוסד שאותו הוא מנהל -- הכוללות אפיית עוגיות (למרות שרבים מהחולים לא אוכלים כמעט דבר), ציון מותו של אדם שמת במסיבה קטנה ועל-ידי זריקת פרחים על הגופה -- חוגגות את חייהם ורצונותיהם של דיירי ההוספיס ולא מתרכזות במוות כדבר שמגדיר אותם.

אני לא יודעת איך אמות. אני מקווה שהדבר לא יהיה כרוך בכאב רב מדי. אבל אני לא מפחדת מהמוות. אציין עבור הפרוטוקול שאני לא רוצה שגופתי תיקבר או תישרף, ושהייתי רוצה שייפטרו מהגופה שלי באופן ידידותי לסביבה ככל האפשר (יש המון רעיונות מעולים בנושא הזה, כמו, למשל, חליפת קבורה מפטריות שיצר עמית TED, ג'יי רים לי, שבאמצעותה ניתן להפוך את הגופה לקומפוסט נקי באמצעות זן חדש של פטרייה שהוא פיתח –the Infinity Mushroom). אני מתכוונת לוודא שאשאיר אחריי מספיק כסף כדי לכסות את הוצאות ה"קבורה" שלי, ואני גם מתכוונת לכתוב צוואה.

אני לא רוצה שיערכו לי לוויה, ואם חבריי ומשפחתי יבחרו לערוך טקס אשכבה כלשהו בשבילי, אני לא רוצה שהוא יכלול ארון מתים, קבר, גופה או כל דבר בסגנון, שמאז ומעולם גרמו לי עצב רב. במקום זאת, ארצה שיהיו שם תמונות טיפשיות שלי. אני אהיה מרוצה מכל סוג של אירוע שיוכל להצית שמחה בלבם של אלה שזכיתי לחלוק איתם את חיי. הייתי רוצה לחשוב שתנוגן בו מוזיקת רוק, וגם מוזיקה קלילה לריקודים כדי שהאורחים יוכלו ליהנות. יהיה נחמד גם אם מישהו יספר הרבה בדיחות "לא במקום".

והכי חשוב: אני לא רוצה שיינקטו פעולות כדי להאריך את חיי באופן מלאכותי, אם הסיכויים שלי לחיות ברמה כלשהי של תפקוד נורמלי נמוכים. ברור לי שמדובר בהחלטות קשות אפילו עבור אנשי מקצוע מתחום הרפואה, אבל אני סמוכה ובטוחה שהם יבחרו בדרך הטובה ביותר כשלנגד עיניהם הבריאות ואיכות החיים שלי בעתיד.
אלה הן מחשבות על העתיד שמותר לי לחשוב עכשיו, בגלל שאני עדיין חיה. לומר אותן בקול רם לאנשים אחרים מרגיש כמו הצהרת בעלות על המוות. בראיית המוות כחלק מהחיים שלי יש משהו שנותן לי כוח.

יש אנשים שחושבים שמפחיד אפילו לחשוב על קץ היקום. עבורי מדובר בסוף יפה וסימטרי – "מותו של החום ביקום" הוא המקבילה המושלמת ללידתו הלוהטת והרושפת. ובאותה צורה, כפי שהתחלנו את חיינו במצב של חום, בלבול וריגושים, כך נעזוב אותם כשאנו מעט קרים יותר משהיינו בתחילתם. החיים נדמים כפרק זמן יחיד וממושך של ערות שבסופו אנו שוקעים בשינה מלאת חלומות.

המחשבה מובאת כאן בעברית באישור הכותבת, רנה לוז׳ק.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רנה לוז'ק.


תגובות פייסבוק