מה שסרינה ויליאמס לא יודעת

ההרגל הוא בסיס השגרה שמהווה את עיקר חיי היומיום שלנו. כשלא מפריעים לנו, אנחנו חיים חיים מעשיים בלי להקדיש זמן לדברים כמו הערכות זהירות של מה שאנחנו עושים בכל רגע נתון. שום מחשבה מודעת אינה נדרשת כדי להכין קפה בבוקר, או כדי לעלות על הרכבת לעבודה. כפי שהפילוסוף המנוח יוברט דרייפוס אמר, הֶרגלים הם חלק מ״מנגנוני ההתמודדות היומיומיים״ שלנו.

ברוח זו, פילוסופים של התודעה וגם חוקרי מוח תופסים את ההרגלים כמכאניסטיים מאוד, כתגובות אוטומטיות כמעט לאותות מהסביבה, שמתרחשות מחוץ לשליטת המחשבה שלנו. התפישה של הרגלים כנעדרי מחשבה ורפלקסיביים נראית אולי אינטואיטיבית אם מבינים שלעתים קרובות הם אינם תורמים ליכולת שלנו להגשים ורצונות. למשל, רבים מאיתנו מצאו את עצמם לאחרונה מושיטים יד, מתוך הרגל, כדי ללחוץ את ידיהם של אחרים אך שהבנו עוד קודם שכדאי להימנע מכך בגלל המגפה.

כשמכינים כך את הקפה מדי בוקר, לא חושבים על כמויות, זמן על האש או מיקום הכלי. תצלום: סינטי יונסקו

אפילו בשגרת ההרגלים הכי פשוטה שלנו, מושקעת לא מעט אינטליגנציה. ההרגלים שלנו לעתים קרובות מותאמים באורח תבוני להקשר והם מתגמשים כדי לתמוך ולעצב את היעדים והפרויקטים שלנו

אולם, אפילו בשגרת ההרגלים הכי פשוטה שלנו, מושקעת לא מעט אינטליגנציה. ההרגלים שלנו לעתים קרובות מותאמים באורח תבוני להקשר והם מתגמשים כדי לתמוך ולעצב את היעדים והפרויקטים שלנו. חשבו למשל על נהיגה באותו מסלול לעבודה מדי בוקר. יתכן שאתם מוצאים את עצמכם לעתים קרובות שקועים במחשבות על המשך היום הצפוי לכם, או על ההסבר שתיאלצו לספק לבוסית על הסיבות לכך שלא השלמתם מטלה בזמן. אולם, על אף שאתם נוהגים כמעט על טייס אוטומטי, הנהיגה שלכם עדיין מותאמת באורח תבוני לדקויות המצב, כמו מהירות הנהיגה של הנהג שלפניכם, או התחלפות האורות ברמזור. בניסיון לבחון את הפן האינטליגנטי של ההרגל, חוקרים החלו להתרחק מן התפישה הרואה בהרגלים מנגנונים חסרי מחשבה ולהעדיף מודל שבו ההרגל הוא פן של אמונה. בבואנו לפענח את טיבם של הרגלים עלינו להסביר את הפן התבוני שלהם, תוך הכרה בכך שלעתים קרובות הם מנוגדים להיגיון ומובילים אותנו למקומות שאינם רצויים.

למה חשוב שנפתור את התעלומה הזו? הוגים גדולים מלפני ימי אריסטו נטו ברובם לאפיין את בני האדם כבעלי חיים תבוניים, בזכות היכולת שלנו ליצור ולכוונן את אמונותינו באורח אינטליגנטי. על פי תפישה כזו, יצירת הרגלים טובים היא חיונית – אבל, ברגע שנוצרת שגרת הרגלים, היא עצמה אינה תבונית. אולם, אם אנחנו באמת רוצים לייחס תבונה לאינטראקציות עם העולם המוטמעות בנו, נצטרך לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את הרציונליות האנושית, ולהעלות שאלות עמוקות בנוגע לתפישתנו את האינטליגנציה של בעלי חיים שאינם אנושיים.

במאה החמישית לפנה"ס רכיבה על סוס בוודאי היה הרגל, כמו אופניים היום: פסלון יווני, המוזיאון הארכיאולוגי באולימפיה. תצלום: אג'יסטו סאני, @ odysseus.culture.gr

גילברט רייל, בספרו המרכזי The Concept of Mind (משנת 1949), הכחיש נחרצות כי ההרגלים הם תבוניים (יתכן שיהיו מי שיופתעו מכך, מאחר שרייל נחשב למצדד גדול בתפישה שלפיה התנהגות תבונית אינה תמיד מונחית על ידי ידע תאורטי). בעיניו, הרגלים הם רק מנגנונים נטולי מחשבה. ואכן, הוא מציג את העשייה מתוך הֶרגל כניגוד מפורש לפעולה אינטליגנטית או מומחיות, וטוען ש״מהות ההרגל הוא ביצוע חוזר המשחזר עשייה קודמת״. הרגל הוא פשוט דרך לא תבונית וחסרת מחשבה להגיב בה לעולם.

פילוסופים רבים של התודעה הגדירו את ההרגלים כלא תבוניים, כאילו יש בהם משום השפלת החיים, צמצום הספונטניות והחיוּת לשגרה מכאנית

בספרה ״On Habit״ (משנת 2014), קלייר קרלייל (Carlisle) מציינת כי פילוסופים רבים של התודעה הגדירו את ההרגלים כלא תבוניים, כאילו יש בהם משום ״השפלת החיים, צמצום הספונטניות והחיוּת לשגרה מכאנית״. בין אלה היו ברוך שפינוזה, עמנואל קאנט ואנרי ברגסון. אפילו כיום, החוקרים סוסאנה רמירס-ויסקאיה (Ramírez-Vizcaya) וטום פרוז (Froese) מזהים את התפישה הנפוצה של ההרגלים במגוון של תחומים בחקר המוח, המתייחסים להרגלים כאילו הם ״דפוסים קשיחים של התנהגות, שמופעלים אוטומטית על ידי אותות של הֶקשר״.

מי שנוטים להסכים עם התפישה המכאנית של ההרגל כנעדר מחשבה מטבעו, עשויים לטעון כי החידה שאליה התייחסנו קודם פשוט לא הוצגה כראוי. הרי הרגלים הם אכן טיפשיים! בניתוח כזה, כל ניסיון להבין הרגלים כאילו מעורבת בהם מחשבה פשוט מבלבל בין הרגל למיומנות. מכאן ניתן להבין כי הדוגמאות להרגלים אינטליגנטיים שהובאו קודם (כמו ההרגל לנסוע באותו מסלול לעבודה מדי בוקר, המאפשר לנו להגיע ביעילות למקום העבודה, אפילו כשאנחנו שוקעים במחשבות שאינן קשורות לדרך), במידה שהן מצביעות על תבונה, הן אינן מצביעות על הרגלים אלא על מיומנויות.

הניסיון להבדיל באופן חד משמעי בין הרגל ומיומנות כלל אינו אינטואיטיבי או ישים

תפישה כזו של ההרגלים היא שגויה. הרגלים אינם, על אף דבריו של רייל, פשוט תגובות חסרות מחשבה ונוקשות לאותות מהסביבה, וגם לא ״נטייה בלתי משתנה״ להגיב לעולם באמצעות רפלקסים ידועים לגמרי מראש. כדי לראות זאת, די לשים לב לכך שהניסיון להבדיל באופן חד משמעי בין הרגל ומיומנות כלל אינו אינטואיטיבי או ישים. מצד אחד, רבות מהמיומנויות שלנו כוללות הרגלים. רכישת מיומנות בספורט, למשל, הוא תכופות לא יותר מתהליך של אימוץ הרגלי תנועה חדשים באמצעות חזרתיות. מצד שני, הרגלים כוללים לעתים קרובות מיומנויות. חשבו על ההרגל לשרוק כשתם משועממים. זהו מעשה שדורש מיומנות, שבמקרים מסוימים עשויה לכלול מומחיות מוזיקלית של ממש. מסיבות אלה, הניסיון להבדיל באורח חד משמעי בין מיומנות והרגל, כך שעשייה מתוך הרגל לא תוכל מעצם הגדרתה להיות מיומנת או תבונית, הוא התעקשות מיותרת.

דורש מיומנות שנקנית על ידי אימוץ הרגלים בעקבות אימונים חזרתיים. תצלום: טורד סולי

בשבועות הראשונים שלי במקום עבודה חדש, אפתח אמונה בנוגע לאופן שבו אוכל להגיע בהצלחה למשרד. באמצעות הנסיעה היומיומית שלי, האמונה הזו תהפוך בהדרגה לאוטומטית ולא מודעת

בניגוד להמשגה המכאניסטית של ההרגלים, ישנם מי  – למשל הפילוסוף ג׳ייסון סטנלי (Stanley) - שמצדדים בראייה אינטלקטואליסטית, שעל פיה הרגלים הם תבוניים כי הם בעצם סוג של ״אמונה שהוכרעה״ בנוגע לאופן הגשמתם של יעדים מסוימים. בשבועות הראשונים שלי במקום עבודה חדש, אפתח אמונה בנוגע לאופן שבו אוכל להגיע בהצלחה למשרד. באמצעות הנסיעה היומיומית שלי, האמונה הזו תהפוך בהדרגה לאוטומטית ולא מודעת. בשלב זה, איני נדרשת לבחירה מודעת של הדרך למשרד, ואני מונחה במקומה על ידי אמונה לא מודעת בנוגע לדרך המוצלחת שתוביל אותי לשם. ככל שהאמונה הלא מודעת הזו הופכת טבועה בי, היא עשויה גם להפוך להתנגדות לראיות סותרות. אני עשויה, למשל, להגיע למשרד באותה דרך גם אחרי שנודע לי, ושוכנעתי לגמרי, שישנו מסלול יעיל יותר. על פי האינטלקטואליסטים, הרגל אינו אלא אמונה עמוקה מסוג זה. תפישה כזו מאפשרת לנו לשמר את התפישה המסורתית של האינטליגנציה האנושית כתלויה באמונה.

אבל, גם התפישה האינטלקטואליסטית הזו של ההרגל כסוג של אמונה נתקלת בקושי חמור להסביר את הפן התבוני של העשייה מתוך הרגל. כפי שהדוגמה שהבאתי מדגימה, הרגלים הם לעתים קרובות רגישים מאוד להקשר. אבל אם סטנלי רואה בעשייה מתוך הרגל פעולה אינטליגנטית ורציונאלית רק בזכות הייתה מונחית על ידי אמונות שאינן מודעות, אז הוא נסמך על הרעיון שלפיו גמישות אינטליגנטית של הרגלים תלויה בגמישות והתעדכנות מהירה של אמונות שאינן מודעות. הדגשת הגמישות הזו אינה מתיישבת עם הטענה כי ההרגלים עצמם מונחים על ידי אמונות בלתי מודעות עיקשות ומרדניות. כמו כן, לא ברור עד כמה תהליכים עצביים בלתי מודעים יכולים בכלל לכלול אמנות (פילוסופים ניסו לשווא במשך עשרות שנים לספק הסבר מספק לכך). ולכן, אם מושג חלופי של הרגלים יוכל להסביר בהצלחה את הרגישות-לנסיבות שלהם בלי לתבוע מאיתנו להניח אמונות בלתי מודעות נסתרות, הוא יהיה מפתה יותר מבחינה תאורטית.

אבל תפישות מכאניות ואינטלקטואליות של ההרגלים נתקלות שתיהן בקשיים משמעותיים בבואן להסביר כיצד ההרגלים משמרים התנהגות תבונית. למושגים משני הסוגים ישנה בעיה בסיסית משותפת, והיא אי היכולת להעריך את התפקיד המרכזי של הפרצפציה, שאותו זיהו פילוסופים מן המסורות הפנומנולוגיות והפרגמטיסטיות. כשמכירים, בעקבותיהם, בתפקיד המכריע של הפרצפציה כמנחה את העשייה שלנו מתוך הרגל, אפשר להסביר את הפן התבוני של ההרגלים, ללא כל צורך להגדיר אותם כאמונות.

אנחנו לא פחות ממומחים בשגרות היומיום שלנו מכפי שסרינה ויליאמס מומחית בטניס (אם כי הישגינו עשויים להיות הרבה פחות מרשימים מהישגיה)

עבור דרייפוס, אנחנו לא פחות ממומחים בשגרות היומיום שלנו מכפי שסרינה ויליאמס מומחית בטניס (אם כי הישגינו עשויים להיות הרבה פחות מרשימים מהישגיה). בעיניו, מכאן נובע שההרגלים היומיומיים שלנו מונחים על ידי פרצפציה ואינטואיציה של מומחים. למשל, רבים מאיתנו אימצו הרגלים של ריחוק חברתי. ככל שאנחנו משלבים את ההתנהגות הזו בשגרת חיינו, אנחנו מסוגלים לשמור אוטומטית, במיומנות גדולה, על מרחק מתאים מאחרים. כשמישהו נעמד קרוב מדי במעלית, אתם מיד תופשים אותו כעומד קרוב מדי, ואתם מונעים מיד לזוז ולהתרחק כדי לשמור על מרחק מתאים.

מומחית, מיומנת להפליא: סרינה ויליאמס. תצלום: mirsasha

דרייפוס צודק כשהוא מדגיש את התפקיד החשוב של יכולת התפישה החושית בהנחיית העשייה שלנו מתוך הרגל, אבל אנחנו חושבים שיש לתקן את התיאור שלו במובן אחד מכריע. עבור דרייפוס, ככל שאנחנו מתמחים בהשלמת חלק מהשגרה היומית שלנו, העולם מושך אותנו יותר ויותר לפעול בדרך אחת, אופטימלית ומתאימה. במילים אחרות, אנחנו נהפוך למקובעים בשגרת היומיום שלנו, ולא נוכל לתפוש אלא את האפשרות לפעול בדרך אופטימלית אחת בכל מצב. בקיצור – אנחנו חוששים שהדבר מקרב מדי את תפישת ההרגלים של דרייפוס לתפישתם כמכאניים ונעדרי מחשבה, תפישה שדחינו קודם.

ככל שהרגלינו מתרבים, כך מתרחב שדה התצפיות והניבוי האפשרי. ככל שהם גמישים יותר, כל אבחנות הפרצפציה שלנו דקות יותר וככל שהדמיון מציג בפנינו תמונה מעודנת יותר... ״ - ג'ון דיואי

הפילוסוף הפרגמטיסט ג׳ון דיואי (Dewey) עשוי לסייע לנו כאן. דיואי, כמו דרייפוס, מבין את ההרגלים כמאפשרים התנהגות תבונית על ידי עיצוב הפרצפציה. אולם, הוא מכחיש שככל שאנחנו הופכים למומחים בביצוע השגרה היומיומית שלנו, תגובותינו מתוך הרגל הופכות תמיד לדפוסי תגובה אוטומטיים לגמרי. במקום זאת, דיואי טוען בספרוHuman Nature and  Conduct (משנת 1922) כי ״ככל שהרגלינו מתרבים, כך מתרחב שדה התצפיות והניבוי האפשרי. ככל שהם גמישים יותר, כל אבחנות הפרצפציה שלנו דקות יותר וככל שהדמיון מציג בפנינו תמונה מעודנת יותר... ״. במילים אחרות, העשייה שלנו מתוך הרגל מתאימה את עצמה באורח תבונה להקשר, בדיוק משום שאנחנו תופשים את הסביבה שבה ההרגלים טופחו במונחי תגובות ההרגל הרחבות והמובחנות שלנו כלפיה. אם כן, מבעד לעיני הפרגמטיסט, הרגלים רחוקים מלהיות רפלקסים קהים, והם בעצם אוצר של תגובות אפשרויות למצבי הסביבה שלנו, המוגבלות מאוד על ידי הנסיבות אבל לגמרי פתוחות לעולם. דיואי גם אינו מכחיש שהמחשבות שלנו יהיו כמעט תמיד ספוגות בהרגלים.

הפילוסופיה של התודעה שופעת בימינו אזהרות מפני דיכוטומיות פשוטות בין תהליכים תבוניים ורצוניים מצד אחד, ותהליכים נעדרי מחשבה ואוטומטיים מנגד. ואכן, אפילו פסיכולוגים כמו דניאל כהנמן שתמך מאוד בתפישות העיבוד הכפול אשר לפיהן המוח מורכב משתי ״מערכות״ נבדלות – אחת מבוססת על הרגלים, בלתי מודעת ומהירה ואילו האחרת איטית, מודעת ורפלקטיבית – הודה במשך שנים שתמונה כזו היא הרבה יותר מדי פשטנית. כדי להסביר את הרגישות הזו להקשר, חייבים להכיר בתפקיד המרכזי שממלאות מיומנויות הפרצפציה בהנחיית העשייה שלנו מתוך הרגל. הכרה בהיבטים הגמישים הללו של ההרגלים, מרחיקה אותנו עוד יותר מהתפישה המיושנת של פעולה תבונית כמונחית תמיד על ידי הבנה אינטלקטואלית מתאימה של אמונות המבוססות על ידע.

איאן רוברטסון (Robertson) לומד לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת וולונגונג באוסטרליה.

קטסונורי מיאהארה (Katsunori Miyahara) הוא מרצה מן החוץ במרכז לטבע האדם, בינה מלאכותית וחקר המוח (CHAIN) באוניברסיטת הוקאידו ביפן.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בית קפה, אספרסו ועיתון: הרגלים. תצלום: ג'ון בסטן