האם הזכר למד להיות מונוגמי דווקא בגלל סיכסוכים בין נקבות?
X זמן קריאה משוער: 2 דקות
ביולוגים אבולוציוניים וכתבי עת לנשים ולגברים לא חדלים מהעיסוק בתופעת המונוגמיה: מה הם שורשיה, האם היא עדיפה על ריבוי מערכות יחסים, האם זה משונה או דווקא הגיוני שבזמן היריון הנקבה ישנם מינים בהם הזכרים אינם ממשיכים לנסות להפיץ את זרעם?
אחת ההשערות הנפוצות לגבי מונוגמיה אצל יונקים היא שהיא התפתחה בשל היתרון שהשיגו הצאצאים בהצטרפות הזכר לתא המשפחתי. תיאוריה אחת גורסת כי ההגנה שסיפק הזכר המונוגמי מנעה קטל-צאצאים על ידי זכר חזק מתחרה. התיאוריה ההגיונית הזו נהגתה בשנות השמונים ולפני כשלושה חודשים התפרסם עוד מחקר הטוען זאת נחרצות. תיאוריה מקבילה, נפוצה אף יותר, גרסה כי ההשגחה המשותפת של בני זוג נאמנים הפכה אצל מינים מסוימים לאסטרטגיה מועדפת כיוון שהיא העלתה את סיכויי ההישרדות וההצלחה של הצאצאים בטווח הארוך. זהו הסבר שגם נשמע הגיוני ויפה, במיוחד לאוזניהם של זוגות שוויוניים החולקים את נטל הפרנסה ועבודות הבית. אך האם הסברים אלה נכונים? הסבירות נמוכה מאוד, כך טוען מחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת Science.
החוקרים השתמשו באלפי מחקרים (באמצעות מטא-אנליזה) שבחנו 2545 זני יונקים על פני עשרות שלבי התפתחות אבולוציוניים. הם התמקדו בעשרה אחוז מהזנים, אלה שהמבנה החברתי שלהם נמצא מונוגמי (רובם פרימטים: קופים וקופי-אדם). ראשית, על אף שקטל-צאצאים על ידי זכר מתחרה נהוג בקרב בודדים מן הזנים המונוגמיים, החוקרים טוענים שאין כל ראיה משכנעת המצביעה על כך שבשאר הזנים הוא היה נהוג וכי אין סיבה להניח שהוא הוביל למונוגמיה.
בנוסף, התגלה כי ל- 41% מהזכרים המונוגמיים יש אפס תרומה בדאגה לצאצאים. למשל זכר הדיקדיק (סוג של אנטילופה) הוא מונוגמי חברתית ומינית (כלומר, הוא לעולם אינו בוגד) וקרוב מאוד לזוגתו, אך אינו מספק שום תרומה בהגנה על צאצאים, בנשיאתם, בהאכלתם, בלימודם וכיו"ב. בקרב המינים המונוגמיים בהם הזכר כן מסייע, החוקרים מראים כי תכונה זו התפתחה לאחר שמונוגמיה היתה כבר מנהג מבוסס. לסיוע של הזכר במערכת היחסים יש השלכות בעלות יתרונות אבולוציוניים לא מבוטלים – יותר צאצאים לכל היריון; יותר מחזורי ייחום – אך כל אלה הם תוצאה של המונוגמיה ולא הסיבה לה.
אם עזְרתם של הזכרים לא היתה נחוצה בהגנה על הצאצא ובטיפוחו, אז מה היה הדבר שגרם להם להישאר לצד בנות זוגם ולהיות נאמנים? החוקרים טוענים שהסיבה היא בכל זאת הגנה, אך לא על הצאצאים, אלא על בנות הזוג.
כאשר נבחנו התנאים בהם חיו זנים שהפכו מונוגמיים, התגלה שצפיפות הנקבות בשטח היתה נמוכה מאוד, וכי הן היו בלתי סובלניות כלפי נקבות אחרות, ככל נראה בשל קרבות על מזון מועדף. לזכרים היה אינטרס, וגם סיבה, להגן על הנקבות איתן הזדווגו, אך בשל צפיפותן הנמוכה, הם לא יכלו להגן על יותר מנקבה אחת ולכן נאלצו להישאר.
הסיבות למונוגמיה אצל בני אדם בהווה הן קשות מדי לבירור בשל תהליכי סוציאליזציה המעורבים בהתפתחות אבולוציונית. אך מה לגבי שורשי המונוגמיה אצל אבותינו האבולוציוניים? החוקרים מציעים כי לאור ממצאיהם, סביר בהחלט ש"המעבר למונוגמיה אצל בני האדם הוא תוצאה של שינוי בדפוסי האכילה, שהקטין את צפיפות הנקבות אשר התרחקו מנקבות אחרות, ולכן הגביל את הפוטנציאל של הזכרים להגן על יותר מנקבה אחת".
מקורותהמאמר המדעי בכתב העת Science: האבולוציה של מונוגמיה חברתית בקרב יונקיםמאמר ב- Science Daily על מחקר הטוען כי מונוגמיה התפתחה כתוצאה של ניסיונם של זכרים למנוע קטל-צאצאים
תגובות פייסבוק
לצאת בצמחונות
יובל אביביהימנעות מבשר, התרחקות מהדת, חזרה לטבע, התמודדות עם מקום האדם בקרב בעלי...
X רבע שעה
מתי נביא מכה?
קודי דליסטרטיבשנת 1786, מארי אן לֶנוֹרְמָאן (Lenormand) בת ה-14 ברחה מבית הספר במנזר...
X 8 דקות
אין, אין
בהזדמנות אחרת, בקטע קצר על התואר "הזוי", הזכרתי את הצירוף "שאין דברים כאלו". בקטע ההוא הבאתי דוגמה ועסקתי בה בקצרה, וציינתי שכשאומרים על גלידה שהיא ״טעימה שאין דברים כאלה״, הרי שאומרים שהגלידה הזאת, המסוימת, שמונחת לפנינו, טעימה כל כך, עד ״שאין דברים כאלה״, על אף שמוחשית ומעשית – יש ויש דבר כזה: הגלידה עצמה. על צירופים כמו "שאין דברים כאלו" אמרתי כי כל אחד מהם הוא מכלול נתון, קבוע, סגור, תואר שמוצמד לאחר שם עצם ושמביע את העובדה שהדובר או הדוברת אינם יודעים כיצד לומר שהדבר שהם מתארים חוצה את כל השנתות הסולם, את הסולם כולו, וכל סולם אפשרי.
ובכל זאת, על אף שצירופים כאלו נתונים לפנינו ולא פעם אין טעם לפרקם לגורמים, ב"[ש]אין דברים כאלו" בולט התפקיד של "אין", בוודאי עבור מי שמכיר עוד כמה צורות בעברית המדוברת שעושות שימוש באלמנט הזה המבטא אי-קיום.
בראש ובראשונה, נזכור את "אין, אין", דוברי עברית (ודוברותיה) העכשוויים נוהגים לומר "אין, אין" ולאחר מכן... כלום, אולי מנוד ראש, בוודאי רגע של שתיקה משמעותית. הם עושים זאת כדי לבטא פליאה בדרגה הקיצונית ביותר, התפעלות, תימהון ואף הלם. בהזדמנויות כאלו הם רוצים לומר שאין להם אפשרות לומר דבר במילים. כלומר, מדובר בביטוי לתחושה של הגעה לקצה סולם האפשרות להתבטא. יש כאן התבטאות כפולה, לפחות: האחת, על הדבר או הסיטואציה, והשנייה על האפשרות להתבטא ביחס אליהם. זוהי גם אמירה שמשקפת את המצב הנפשי של מי שאומרים "אין, אין..." (ונדים בראשם ללא אומר, או לפחות ללא אמירה מילולית נוספת). הערכת הדבר, התבטאות על האפשרות להתבטא וגם שיקוף מילולי של מצב הדובר ביחס לדבר ולאפשרות לומר עליו משהו – כל אלו בצירוף לשוני קטן, שבנוי מחזרה על האלמנט בלשון המבטא אי-קיום.
כשאומרים "אין, אין", מגיבים לדבר שנתון בהקשר. יתכן שיהיה זה משהו מוחשי הנמצא מול עיני הדוברים, או שהתגובה היא לדבר שנאמר זה עתה. בדומה ל-Wow וקריאות התפעלות אחרות – "ווייי", "איי-איי-איי", שריקה בנעימה מסוימת, צקצוק ועוד – "אין, אין" יכול להיות מסווג כחלק מהרשימה, כקריאת התפעלות, תדהמה וכדומה. מצד אחר, יש פיתוי והצדקה לראות בו משפט, בוודאי אלמנט שהוא חלק מהתחביר ושגם יש לו תחביר משלו. למשל, השימוש בהכפלה, בעברית העכשווית וגם בשפות אחרות, מבטא הגברה או העצמה: "יפה יפה" הוא דוגמה נוספת לכך. גם "גבר גבר", כשם עצם או כקריאת התפעלות והערכה, מדגים הכפלה בתפקיד כזה בעברית. אלא ש"אין, אין" אינו בדיוק כזה, כי הפסיק הכתוב בין שני ה"אין" אינו רק מנהג טיפוגרפי אלא שהוא נשמע בדיבור, בדמותה של הפסקה קצרה, שלא פעם מעבירה לנו תחושה שהדובר מנסה לומר משהו ואינו יכול, ומכאן "אין" ראשון ואחריו "אין" שני. וכך אין ספק שהפסיק הוא חלק מהתחביר. ואם מדובר במשפט, מהו נושא המשפט שלפנינו? הסיטואציה או הדבר המונח לפני הדובר הם הנושא, ועליהם נאמר "אין, אין". גם מנוד הראש, אם הוא מבוצע, הוא חלק מהתחביר, ממכלול הביצוע הלשוני-הבעתי.
בנוסף לכל אלו, עצם השימוש ב"אין" ראוי לעיון נוסף. נביט למשל ב"אין עליו". פירוש הביטוי הוא שאין מישהו אחר שגובר או עולה על האדם המדובר במובן מסוים או בכלל. לפעמים יבוא פירוט שיסביר לנו באיזו מובן האדם שמדברים עליו הוא כליל המעלה, ובמקרים אחרים לא – ואז הכוונה היא להתעלותו הכללית של האדם מחוץ לסולם ההערכה שהשנתות בו נחשבות לניתנות לביטוי מילולי.
שאלת הנושא של משפטי "אין" ו"יש" אינה פשוטה. היא העסיקה ומעסיקה בלשנים רבים, גם במובן הכללי וגם – וזה מעניין ורלוונטי יותר – בלשונות ספציפיות, שהרי לכל לשון יש דרך משלה לבטא קיום ואי-קיום. בעברית לדורותיה המבנים הללו מעניינים, ומעלים שאלות לא רק ביחס לנושא אלא גם ביחס לתפקיד התחבירי של "אין" ו"יש" הנמצאים בראש משפטי אי-קיום וקיום, בהתאמה. כמו נוכח כל נושא קשה ומעניין במיוחד, הפיתוי להתמודד עם הסוגיות אינו מרפה. כי יש דברים כאלו: דברים שנדמה ש"אין עליהם", שמולם אנו מנידים בראשנו ואומרים: "אין, אין", עניינים מרתקים שאין דברים כאלו.