פרויקט המחילה מחילה אינה מעשה גבורה

מוּאָלִימוּ ג'ונסון בילה את נעוריו המוקדמים במכירה ושימוש בסמים בלתי חוקיים ברחובות ניו אורלינס. ב-1958 הוא נדון ל-15 שנות מאסר לאחר שהודה בשוד בנק. ב-1967 הוא שוחרר ולאחר מכן ב-1975 הוא נורה על ידי סוכני ה-FBI שטענו שהיה מעורב בעוד שוד בנק – טענה שהם נסוגו ממנה מאוחר יותר. כתוצאה מהירי מואלימו נותר מרותק לכיסא גלגלים. הוא נעצר ונידון לשבע שנות מאסר בגין תקיפה ו-50 שנה בגין שוד מזוין אחר. ב-1990, בעזרת הפרקליט הבריטי קְלַייב סְטַאפורד-סמית', זכה מאלימו להפחתה בעונשו. מואלימו שוחרר ב-1997, ועתה הוא משמש כמזכיר הראשי בפרויקט המסייע בייצוג משפטי התנדבותי של אסירים נידונים למוות בלואיזיאנה.

על אף שאיני גאה במעשים רבים שביצעתי בחיי, איני יכול לשנות את העבר. כל שאני יכול לעשות הוא להשתמש בו כמדריך שיעזור לי לייצר עתיד טוב יותר. גדלתי במשפחה נוצרית, אולם בנעוריי הסתבכתי עם סמים. איני רוצץ לתרץ את מעשיי, אבל לעיתים עוני דוחף אותך לעולם הפשע: הבחירה היא לרעוב או לעבור על החוק.

בחרתי בסגנון חיים במקום בחיים. אתה מבין, הרגשתי לא נוח ללא נעלי עור התנין שלי או חפתי היהלומים שלי. הייתי במצב נפשי איום ותרמתי להרס חייהם של אנשים רבים.

במהלך תקופת מאסרי הראשונה נחשפתי ליוגה. אני משוכנע שזה הציל אותי ממוות מדלקת ריאות בעת שהותי ב"תא התערטלות" (תא חשוף עם חור במרכזו שבו משכנים אסירים בעירום). נאלצתי לשכב שם עירום לגמרי, התא מוצף במים, ונאחזתי בשארית כוחותיי הרוחניים, הנפשיים והפיזיים כדי לשרוד.

שוחררתי מהכלא ב-1967, אולם העימותים שלי עם החוק לא הסתיימו שם. כיום אני מרותק לכיסא גלגלים, כשקליע נעוץ בחלקו התחתון של עמוד השדרה שלי, בעקבות ירי של סוכני FBI לעברי כתגובה לקריאת שוד בנק. היה זה שוד בנק שלא היה לי כל קשר אליו. בעקבות המעצר הזה, נידונתי לשבע שנות מאסר בגין תקיפת הסוכנים שירו בי, ו-50 שנות מאסר בגין שוד מזוין אחר.

ב-1977 הועברתי לאנגולה, בית הכלא של מדינת פנסילבניה, שם שהיתי עד 1992. התנאים באנגולה היו לא פחות מברבריים. ניהלתי רישום של מקרי התעללות שביצעו הסוהרים, ובסופו של דבר הבאתי לחשיפתם של 62 מקרים מתועדים, שחלקם הסתיימו במוות.

ניסיתי שוב ושוב להביא לביטול או שינוי בגזר דיני, אך הערעורים שלי לא צלחו. ואז ב-1990 הפרקליט הבריטי קלייב סטאפורד-סמית' גילה עניין במקרה שלי והבין שנכלאתי שלא כדין. הוא הצליח להביא את בית המשפט להפחית את גזר דיני ל-26 שנים. שוחררתי סופית מהכלא ביום שני, 8 בספטמבר 1997.

מעניין שהאדם אשר הודה בהשתתפות בשוד שבגינו הוטלו עלי 50 שנות מאסר, נדון לחמש שנות מאסר בלבד בתמורה לסיוע בהרשעתי. אף שאיני מאושר מכך שהוא תרם לשליחתי לכלא, ואף שאני לא הייתי נוהג כך כלפיו ולא כלפי אף אחד אחר, איני מאשים אותו, כיוון שאני מבין את המשמעות של להיות מנותק מהמשפחה. אני מבין גם כיצד האנשים האוכפים את החוק מתמרנים רגשית אנשים כדי להשיג את מטרתם, בלי להתחשב באי-הצדק שהדבר עשוי לגרום.

בתחילה לא הייתי מסוגל להעלות על דעתי מחשבות על מחילה, אך לאט לאט הבנתי שמרירות מולידה רק מרירות. חוויות שליליות הן כמו סרטן, והבחירה שלי כאדם היא או לעודד את התפשטות הסרטן או לעצור אותה ולמצוא פתרון. אני בוחר להיות חלק מהפתרון, חלק מהריפוי. מחילה אינה מעשה גבורה או מעשה יוצא דופן, זהו המעשה הטבעי והנכון.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.
§ מחשבה | # השראה
- דימוי שערמואלימו ג'ונסון. תצלום: אלן פוג, The Forgiveness Project

תגובות פייסבוק

2 תגובות על מחילה אינה מעשה גבורה

02
ק. מ. קנוול

דעה לא פופולרית:
צריך להפסיק לקרוא לאנשים לסלוח ולמחול. זה לא תורם לקורבן ומחזק את הנטייה של החברה לתמוך בצד התוקפן.
זה לא שאני מתנגד לאפשרות לסלוח, או שאינני רואה את הסגולות החיוביות של המחילה. אבל מניסיון אישי אני טוען כי יחסי הציבור שהמחילה זוכה להם אינם בהכרח עוזרים לקורבן לסלוח ובוודאי שלא להחלים.
כשאדם מתמודד עם אירועים קשים שחווה בעבר הוא צריך לשים את עצמו במרכז, לעיתים בפעם הראשונה בחייו. הוא לא צריך להתמקד באנשים שפגעו בו, לא לנסות להבין ולנתח את המניעים שלהם ובטח ובטח שלא להשקיע את מעט האנרגיה שנותרה בו כדי לנרמל ולקבל את מעשיהם.
אדם המתמודד עם טראומה משול לאדם שסובל מפציעה קשה. כמו שלא מתחילים פיזיוטרפיה כאשר אדם עדיין אינו מסוגל לדרוך על רגליו מרוב כאב, כך גם לא מדברים על המשמעויות הרוחניות העמוקות של המחילה עם אדם שעדיין לא מסוגל להביט במראה בלי לחוש גועל ובושה.
בנוסף, גם אם קורבנות לשעבר שמדברים על מחילה עושים זאת מתוך רצון לעזור, בשיח שמתרחש סביב הקורבן עצמו, במיוחד כאשר התוקפן משתייך לאותו מעגל חברתי או משפחתי, המחילה המדוברת נועדה כדי לשכוח ולנרמל את אופי היחסים הבלתי תקין שהתרחש ולהחזיר את המצב לקדמותו.
סליחה יכולה להגיע ויכולה לא להגיע, אבל בתהליך הריפוי היא בטח שלא תגיע בבת אחת. לעיתים קרובות גם אם אתה מאמין שסלחת, זכרון מכאיב או פגישה עם סיטואציה מוכרת מן העבר בהווה יכולים להעלים לחלוטין את כל תחושת המחילה שהייתה לך, לפעמים אפילו למשך תקופה ארוכה.
מדובר בתהליך טבעי של החלמה: אנחנו לא מחלימים בבת אחת וגם לא באופן ליניאלי, אלא בגלים אשר הולכים ונהיים פחות מטלטלים עם הזמן (שוב, לפעמים ניתן לחוש את החלשות הגלים רק לאחר תקופה ארוכה מאוד).
זהו תהליך מכאיב ולא פשוט כשלעצמו, אבל העובדה שהחברה רואה במחילה ערך עליון מרעילה אותו בבושה שאינה מאפשרת לקורבן להחלים.
על כן חשוב לזכור כי מטרת התהליך אינה לסלוח אלא להחלים. המחילה היא כלי חשוב בתהליך הזה, אך היא אינה הכלי היחיד ובטח ובטח שאינה מהווה מטרה לשאוף אליה.