פרויקט המחילה מחילה היא ענין אישי כמו כימותרפיה

כשהיו התאומות אווה ומרים מוזס בנות עשר הן נלקחו לאושוויץ שם ד"ר יוזף מנגלה השתמש בהן לניסויים רפואיים. שתיהן שרדו, אך מרים נפטרה ב-1993 לאחר שלקתה בסרטן בשלפוחית השתן שנגרם בעקבות הניסויים שנעשו בה בילדותה. לאחר מות אחותה דיברה אווה קור בגלוי על קורותיה באושוויץ וייסדה את מוזיאון נרות השואה באינדיאנה שם היא מתגוררת כעת. ב-2003 המוזיאון נהרס כתוצאה מהצתה שנגרמה ככל הנראה בידי גורמים גזעניים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן.

מרים ואני היינו חלק מקבוצת ילדים שנשארו בחיים מסיבה אחת ויחידה – לשמש כשפני ניסיון אנושיים. בזמן שהיינו באושוויץ דיברנו מעט מאוד. היינו רעבות ללחם ולטוב לב אנושי ונזקקנו לכל טיפה של כוח כדי להישאר בחיים. מפני שהיינו תאומות השתמשו בנו במגוון ניסויים. שלוש פעמים בשבוע העמידו אותנו בחדר למשך 6-8 כשאנו עירומות, לצורך מחקר ומדידות. זה היה משפיל בצורה שלא תיאמן.

בסוג אחר של ניסוי הם לקחו דם מזרוע אחת ובשנייה הזריקו זריקות. לאחר אחת ההזרקות הללו חליתי מאוד ונלקחתי לבית החולים. ד"ר מנגלה הגיע למחרת, בחן את הגיליון הרפואי שלי שבו צוינו מעלות החום שלי והכריז שנותרו לי רק שבועיים לחיות. במשך שבועיים התנדנדתי בין חיים ומוות אך סירבתי למות. אילו מתתי מנגלה היה נותן למרים זריקת מוות כדי שיוכל לבצע נתיחת גופות כפולה. מאחר שנשארתי בחיים הוא המשיך לעשות בנו ניסויים שכתוצאה מהם הכליות של מרים הפסיקו לצמוח. הן נשארו בגודל של כליות של ילד כל ימי חייה.

ב-27 לינואר 1945, ארבעה ימים לפני יום הולדתי האחד עשר, אושוויץ שוחררה על ידי הצבא הסובייטי. לאחר 11 חודשים במחנות פליטים חזרתי לכפר שלי ברומניה ומצאתי שאף אחד מבני משפחתי לא שרד.

ההדים מאושוויץ היו חלק מחיי אך לא דיברתי על החוויות שלי בפומבי עד 1978,אז הוקרנה סדרת הטלוויזיה "השואה". אנשים שאלו אותי על הניסויים אבל לא זכרתי הרבה לכן רציתי למצוא זוגות תאומים נוספים ששוחררו יחד איתי. פניתי לעיתונים וביקשתי מהם לפרסם קריאה לניצולי מנגלה אחרים לפנות אלי. עד 1980 שלחתי 500 מכתבים בכל שנה אך לא קיבלתי כל תגובה. בייאושי החלטתי יום אחד להקים ארגון שבמסגרתו אמנה את עצמי לנשיאתו. אנשים תמיד מתרשמים כאשר הם מקבלים מכתב מנשיא, וזה אכן עבד. סוף סוף הצלחתי למצוא ניצולים תאומים ולהחליף איתם זכרונות. הייתה זו חוויה בעלת כוח ריפוי עצום.

ב-1993 הוזמנתי להרצות בפני קבוצת רופאים ונשאלתי אם אוכל לצרף אלי רופא נאצי. חשבתי שזו בקשה מטורפת, ואז נזכרתי שפעם השתתפתי בסרט תעודה שהשתתף בו גם ד"ר הנס מוּנש שהיה באושוויץ. התקשרתי אליו לגרמניה והוא אמר שהוא מוכן להיפגש איתי ושאוכל לצלם את הריאיון עמו ולהציגו אחר כך בכנס. ב-1993 הייתי בדרכי לפגוש את הרופא הנאצי הזה. הייתי מאוד מפוחדת אך כשהגעתי לביתו הוא נהג בי במלוא הכבוד. שאלתי אותו אם הוא ראה את תאי הגזים. הוא אמר שזהו סיוט שהוא מתמודד אתו בכל יום בחייו. הופתעתי לשמוע שגם לנאצים יש סיוטים ושאלתי אותו אם הוא מוכן להתלוות אלי לאושוויץ ולחתום על מסמך ליד חורבות תאי הגזים. הוא אמר שהוא ישמח לעשות זאת.

במשך חודשים חיפשתי נואשות בחנויות ובליבי מתנת תודה עבור ד"ר מונש. ואז עלה בראשי הרעיון לכתוב לו מכתב מחילה. ידעתי שזו תהיה מתנה משמעותית אולם זו הפכה להיות גם מתנה עבורי מכיוון שהבנתי שאינני קורבן חסר אונים ונטול תקווה. כאשר ביקשתי מחברה לבדוק את האיות שלי היא אתגרה אותי והציעה לי לסלוח גם לד"ר מנגלה. בהתחלה טענתי בתוקף שלעולם לא אוכל לסלוח לד"ר מנגלה אבל אז הבנתי שעכשיו יש לי הכוח...הכוח לסלוח. הייתה זו זכותי להשתמש בכוח הזה ואף אחד לא יוכל למנוע אותו ממני.

 

תורגם במיוחד לאלכסון מה-Forgiveness Project על-ידי סימונה באט

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על מחילה היא ענין אישי כמו כימותרפיה

01
עידו

המחילה היא בעיניי לא לאובייקט החיצוני - החייל הנאצי עצמו, אלא מול העצמי והחלקים הזועמים, מבקשי הנקם. למעשה זה שלב נוסף במלחמה לשרוד, להחלים

03
שמעון מ

לא יודע מה אני מרגיש עם המחילה שבסיפור.
האם לעובדה שהאסון של מי שמוחלת-הוא כבר לא רק האסון שלה-אלא "של כולנו" הופכת את זה למורכב יותר?