כשהיו התאומות אווה ומרים מוזס בנות עשר הן נלקחו לאושוויץ שם ד"ר יוזף מנגלה השתמש בהן לניסויים רפואיים. שתיהן שרדו, אך מרים נפטרה ב-1993 לאחר שלקתה בסרטן בשלפוחית השתן שנגרם בעקבות הניסויים שנעשו בה בילדותה. לאחר מות אחותה דיברה אווה קור בגלוי על קורותיה באושוויץ וייסדה את מוזיאון נרות השואה באינדיאנה שם היא מתגוררת כעת. ב-2003 המוזיאון נהרס כתוצאה מהצתה שנגרמה ככל הנראה בידי גורמים גזעניים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן.
מרים ואני היינו חלק מקבוצת ילדים שנשארו בחיים מסיבה אחת ויחידה – לשמש כשפני ניסיון אנושיים. בזמן שהיינו באושוויץ דיברנו מעט מאוד. היינו רעבות ללחם ולטוב לב אנושי ונזקקנו לכל טיפה של כוח כדי להישאר בחיים. מפני שהיינו תאומות השתמשו בנו במגוון ניסויים. שלוש פעמים בשבוע העמידו אותנו בחדר למשך 6-8 כשאנו עירומות, לצורך מחקר ומדידות. זה היה משפיל בצורה שלא תיאמן.
בסוג אחר של ניסוי הם לקחו דם מזרוע אחת ובשנייה הזריקו זריקות. לאחר אחת ההזרקות הללו חליתי מאוד ונלקחתי לבית החולים. ד"ר מנגלה הגיע למחרת, בחן את הגיליון הרפואי שלי שבו צוינו מעלות החום שלי והכריז שנותרו לי רק שבועיים לחיות. במשך שבועיים התנדנדתי בין חיים ומוות אך סירבתי למות. אילו מתתי מנגלה היה נותן למרים זריקת מוות כדי שיוכל לבצע נתיחת גופות כפולה. מאחר שנשארתי בחיים הוא המשיך לעשות בנו ניסויים שכתוצאה מהם הכליות של מרים הפסיקו לצמוח. הן נשארו בגודל של כליות של ילד כל ימי חייה.
ב-27 לינואר 1945, ארבעה ימים לפני יום הולדתי האחד עשר, אושוויץ שוחררה על ידי הצבא הסובייטי. לאחר 11 חודשים במחנות פליטים חזרתי לכפר שלי ברומניה ומצאתי שאף אחד מבני משפחתי לא שרד.
ההדים מאושוויץ היו חלק מחיי אך לא דיברתי על החוויות שלי בפומבי עד 1978,אז הוקרנה סדרת הטלוויזיה "השואה". אנשים שאלו אותי על הניסויים אבל לא זכרתי הרבה לכן רציתי למצוא זוגות תאומים נוספים ששוחררו יחד איתי. פניתי לעיתונים וביקשתי מהם לפרסם קריאה לניצולי מנגלה אחרים לפנות אלי. עד 1980 שלחתי 500 מכתבים בכל שנה אך לא קיבלתי כל תגובה. בייאושי החלטתי יום אחד להקים ארגון שבמסגרתו אמנה את עצמי לנשיאתו. אנשים תמיד מתרשמים כאשר הם מקבלים מכתב מנשיא, וזה אכן עבד. סוף סוף הצלחתי למצוא ניצולים תאומים ולהחליף איתם זכרונות. הייתה זו חוויה בעלת כוח ריפוי עצום.
ב-1993 הוזמנתי להרצות בפני קבוצת רופאים ונשאלתי אם אוכל לצרף אלי רופא נאצי. חשבתי שזו בקשה מטורפת, ואז נזכרתי שפעם השתתפתי בסרט תעודה שהשתתף בו גם ד"ר הנס מוּנש שהיה באושוויץ. התקשרתי אליו לגרמניה והוא אמר שהוא מוכן להיפגש איתי ושאוכל לצלם את הריאיון עמו ולהציגו אחר כך בכנס. ב-1993 הייתי בדרכי לפגוש את הרופא הנאצי הזה. הייתי מאוד מפוחדת אך כשהגעתי לביתו הוא נהג בי במלוא הכבוד. שאלתי אותו אם הוא ראה את תאי הגזים. הוא אמר שזהו סיוט שהוא מתמודד אתו בכל יום בחייו. הופתעתי לשמוע שגם לנאצים יש סיוטים ושאלתי אותו אם הוא מוכן להתלוות אלי לאושוויץ ולחתום על מסמך ליד חורבות תאי הגזים. הוא אמר שהוא ישמח לעשות זאת.
במשך חודשים חיפשתי נואשות בחנויות ובליבי מתנת תודה עבור ד"ר מונש. ואז עלה בראשי הרעיון לכתוב לו מכתב מחילה. ידעתי שזו תהיה מתנה משמעותית אולם זו הפכה להיות גם מתנה עבורי מכיוון שהבנתי שאינני קורבן חסר אונים ונטול תקווה. כאשר ביקשתי מחברה לבדוק את האיות שלי היא אתגרה אותי והציעה לי לסלוח גם לד"ר מנגלה. בהתחלה טענתי בתוקף שלעולם לא אוכל לסלוח לד"ר מנגלה אבל אז הבנתי שעכשיו יש לי הכוח...הכוח לסלוח. הייתה זו זכותי להשתמש בכוח הזה ואף אחד לא יוכל למנוע אותו ממני.
תורגם במיוחד לאלכסון מה-Forgiveness Project על-ידי סימונה באט
״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.
תגובות פייסבוק
4 תגובות על מחילה היא ענין אישי כמו כימותרפיה
המחילה היא בעיניי לא לאובייקט החיצוני - החייל הנאצי עצמו, אלא מול העצמי והחלקים הזועמים, מבקשי הנקם. למעשה זה שלב נוסף במלחמה לשרוד, להחלים
כל כך הרבה עוצמה יש בה במחילה לאלה שפגעו בנו בכאב חסר מילים. בחירה קשה המחילה.
לא יודע מה אני מרגיש עם המחילה שבסיפור.
האם לעובדה שהאסון של מי שמוחלת-הוא כבר לא רק האסון שלה-אלא "של כולנו" הופכת את זה למורכב יותר?
האם על כל דבר אפשר למחול ולסלוח. המחילה בסיפור הזה עולה לדרגה גבוהה מאוד. ולי קשה עם זה.
לשון שלי, טובה ובוגדנית
יוחאי עתריהבין גוף ונפש, בין המוח ותחושת העצמי, חוויית הגמגום היא אתגר ומכשול...
X 10 דקות
חשיפה ולא לשמש
בירוקרטיות גדולות יוצרות לעצמן לקסיקון ייחודי. ככל שהמפלצות הארגוניות מסועפות ומורכבות יותר, כך הן מתבצרות בטרמינולוגיה שלהן, והמתבונן מהצד עשוי לחשוב, לא בלי צדק, שהמונחים המיוחדים לבירוקרטיה הם מבנה של פיגומים שמחזיק את הארגון כולו. בתנועת מטוטלת מתמדת בין עמימות ובהירות, בעזרת השפה הפרטית של המערכת, מובטח שזרים יתקשו למצוא את ידיהם ורגליהם, ואף יישארו תלויים במתווכחים מתוך הארגון, או ברצונם הטוב של בעלי תפקידים שותפי סוד.
ככל שארגון גדל וצובר שנות קיום, כך הופך הלקסיקון שלו למובן מאליו עבור אנשי הארגון, והכרחי עבור כל מי שבא במגע עם הארגון והמערכות הקשורות אליו. ישראלים יודעים שהצבא, כלומר צה"ל (ומערכת הביטחון הישראלית בכללותה) הוא מקור לא-אכזב למונחים וביטויים. הללו עשויים לעורר פליאה, תימהון, אי-הבנה או ביקורת, אך בתוך המערכת עצמה הם טבעיים, מסמנים ודאיים של מסומנים הידועים למי שהמערכת היא מציאות חייהם העיקרית. מובן שהמציאות הזאת גם זולגת החוצה, בעיקר מתוך מערכות מבוססות ומרכזיות כמו מערכת הביטחון הישראלית, וכך מונחים ייחודיים רבים קונים להם חזקה בציבור הרחב. מונח מצליח כשהוא פורץ מתוך המערכת הבירוקרטית, הופך שגור בפי הציבור, ובעיקר – כשהדבר נעשה ללא ביקורת, מחשבה שנייה, תצפית מהצד או רגע של צחוק מגחיך.
מי שמתבונן במציאות הישראלית יזהה שתי מערכות ענק, חזקות, עתירות ממון, בעלות נוכחות בכל מקום והשפעה לא קטנה. פרט למערכת הביטחון, שאין צורך להרחיב עליה לפחות הפעם, צריך להצביע על מערכת החינוך: המנגנון בעל התקציב השני בגודלו, שנוכח על פני כל מפת החברה הישראלית ומרבה להשמיע קולו ברמה. יתרה מכך, מערכת החינוך פולשת ומפולשת הרבה יותר ממערכת הביטחון. והיות שהשיח שלה אמור לעסוק בטוב וברצוי, בתקין, במומלץ ובמוסרי, ובכל אופן מתחזה תדיר לכזה, המונחים הפנים-מערכתיים זולגים החוצה בשמנוניות יתרה.
כזה הוא המקרה של "חשיפה".
בלשונה של מערכת החינוך הישראלית "חשיפה" היא אכן עניין עמום. מדובר במפגש שאורכו ומהותו אינם מוגדרים, שבו תלמידים ותלמידות מוטעמים באיזשהו תוכן. אמרתי "מוטעמים" כי פה אכן טמונה העמימות. ברור ש"חשיפה" אינה לימוד, אינה כוללת הטמעה, קליטה, אימוץ, ליבון, התמודדות מקיפה או היבחנות לאחר תהליך. היא קרובה יותר לטעימה. ולא זאת בלבד, אלא שיש במונח "חשיפה" היבט סמנטי נוח מאוד מבחינת המנגנון השולט: הפסיביות. בעברית המודרנית, כשמדובר ב"חשיפה" או "היחשפות", הדימוי הבסיסי הוא של צד שסופג את הדבר הנובע או הקורן ממקור החשיפה. אנחנו נחשפים לשמש, למשל. כלומר, השמש שם, קורנת, בוהקת, מחממת, צורבת, ואילו אנחנו כאן סופגים, ובסופו של דבר סופגים-נהנים-סובלים, בלי שעשינו דבר. אמנם "היחשפות" היא פסיבית לגמרי ואילו ב"חשיפה" יש צד שמבצע מעין "הסרת לוט" למקור הקורן, שבעקבותיה יש "קרינה" של הצד הקורן ופסיביות מהצד המקבל, אך בכל מקרה, הצד המקבל בסופו של דבר לא עושה כלום.
האם זה דימוי רצוי לתלמידים ותלמידות בבתי הספר, או לילדינו בכלל? נראה שעבור אנשי המערכת אכן כך: התלמידים והתלמידות נחשפים, המערכת חושפת. איך, כמה, מדוע ועד היכן? עוד שכבה של עמימות המשרתת את בעלי הכוח בבירוקרטיה המסועפת. ללכת עם ולהרגיש בלי, "להטעים" בלי לשאת באחריות על מתן המזון ממש. וגם ההפך נכון: אפשר "לחשוף" ומיד לטעון שהתוכן לא ניתן, לא נמסר, ושאין כל אחריות על פרטיו, הרי מדובר רק ב"טעימה". כך אפשר להגניב מסרים כאילו היו אקסיומות.
בין אם מערכת החינוך הישראלית היא המקור למובנים הללו של "חשיפה" ובין אם היא רק עושה בהם שימוש תדיר, שיטתי ומקיף, המונח חדר לתחומים אחרים. למשל, בתחום התרבות יש "אירועי חשיפה", מפגשים בפני קהל מצומצם שבהם מראים לו מעט מזעיר מיצירות או מיוזמות בתחום התרבות. הדבר נעשה כדי לגבש רפרטואר, לגייס תרומות, לבחון רעיונות לפיתוח. אין בכך כל רע, כמובן, ובוודאי שהקהל במקרים הללו אמור להיות פסיבי למדי: להתבונן, לקלוט, לשקול בדעתו.
אלא שכשמדובר בבירוקרטיות גדולות ורבות עוצמה, "חשיפה" היא דרך לחמוק מאחריות. כשמישהו אומר "לא נחשפתי לכך ש...", הוא בוודאי אינו מודה בידיעה, אך הוא גם אינו מודה בכך שהיה עליו לדעת ובוודאי גם לא בכך שהיה עליו לפעול בעקבות הידיעה. העמימות משרתת בדיוק את מה שלא נאמר, את מה שלא נחשף. בניגוד למצב שבו מלמדים נושא מסוים, מצב הדורש נטילת סיכון שמקצה הכיתה או מהשורה הקדמית תישמע דעה סותרת, תעלה שאלה מורכבת או יבוא ערעור עקרוני, "חשיפה" מאפשרת החלקה וזלינית של החומרים.
ואם יש פה, בדברים הקצרים שהעליתי, תחושה של חשד כלפי מערכות גדולות, אני מודה בו מיד. מי שנחשף למערכות הללו, בוודאי ב"ארץ הדוגרי" המקדשת "גובה עיניים", נזהר מאוד מאימוץ המונחים שלהן ללא בחינה זהירה.
ברוכים הבאים לעולם
נאג׳י אלדבען היה כמעט בן 15 כשאביו נעצר ונכלא בסוריה, ומשפחתו נאלצה לברוח מארצה. במחנה פליטים בירדן, נאג׳י - שלקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי והמגונן על המשפחה - החל לרקום תוכניות כיצד להגיע לארצות הברית. הוא חלם על בית חדש במקום חופשי. משפחת אלדבען הצליחה להגיע לארה״ב בבוקר 8 בנובמבר 2016. באותו יום נבחר דונלנד טראמפ לנשיאות ארה״ב, ומדיניות ההגירה החדשה של הממשל האמריקני מנעה מיתר בני המשפחה להגיע גם הם. הבית בחדש, בארצם של האמיצים והחופשיים, הפך פתאום למקום עוין, מבהיל, שגם בו העתיד אינו ידוע.
עיתונאי הניו יורקר ג׳ייק הלפר (Halpern) עקב אחרי נאג׳י ובני משפחתו כמעט מרגע שהגיעו לאמריקה, ותיעד את קורותיהם בקומיקס, שהפך לימים לרומן גראפי ואף זיכה את הלפרן בפרס פוליצר. בפרק Welcome To The New World מתוך הפודקאסט Rough Translation, המוקדש לדיבור על תפישות עולם שונות של תרבויות שונות, פערי שפה והאפשרויות לגשר עליהם, מובא סיפורם של ג׳ייק ונאג׳י: מה לומד עיתונאי ותיק מילד, שכבר מזמן שכח להיות ילד, וכיצד גבר צעיר בן 15 בלבד מנסה לחזור ולתבוע לעצמו סוג של ילדוּת.