מחיר האהבה

האהבה היא האתגר הגדול ביותר: לאחוז באדם האחר במלואו, כדי שנהיה ראויים שיאחזו בנו
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

אהובתי הראשונה נפרדה ממני בחג האוהבים, ב-Valentine’s Day. אירוניות קטנות. החיים שלי הם כאלו, וקרוב לוודאי שגם שלכם. אם כי זאת לא הייתה בדיוק אהבה. היינו צעירים, והלבבות שלנו בערו, וניסינו באורח נואש, סוער וגמלוני – ניסינו לאהוב, אבל עוד לא ידענו את האמת הגדולה והנוראה שהיא המצב שבו אדם אוהב אדם אחר. ניסינו לנסות לאהוב, ואפילו זה היה מעבר ליכולותינו באותם ימים.

למה אני מתכוון ב"לנסות לנסות לאהוב"? אני מתכוון לכך שאנחנו תמיד נכשלים בניסיון לאחוז במישהו באורח שלם ומוחלט, באותו האופן שבו הכוכבים אוחזים בשמיים, או השמיים אוחזים בקיץ, כמו שכל אחד זקוק שיאחזו בו. איננו יכולים להכיל את כל העולם כולו בזרועותינו האנושיות הזעירות, אבל אדם אחר, שמכיל בתוכו יקום שלם, הוא עוד הרבה יותר גדול מכך. וכך, המקסימום שאנחנו יכולים לעשות בחיים האלו הוא לנסות לאהוב, בידיעה שניכשל, ובידיעה שבכניעה הזאת יש חסד, אמת ורחמים. ועם זאת, אפילו בכך, אפילו בכניעה לניסיון בלבד, אנחנו נכשלים. מדוע?

האהבה אינה מה שהדור הנוכחי חושב שהיא. האהבה היא הדילמה האנושית הגדולה מכולן, והיא אינה בחירה, מתנה, ברכה באמצעות האשטאג או איזושהי גאולה

הסיבה לכך היא שהאהבה אינה מה שהדור הנוכחי חושב שהיא. האהבה היא הדילמה האנושית הגדולה מכולן, והיא אינה בחירה, מתנה, ברכה באמצעות האשטאג או איזושהי גאולה. אנחנו נידונים בכל מקרה: אם איננו אוהבים, אנחנו ריקים, חלולים ומבוישים. אבל אם אנחנו כן אוהבים, אז בדיוק כפי שהקיץ הופך לחורף, יש בעניין הזה צער. הדילמה הזאת, בין ריקנות וצער, היא האמת הנוראה, היא חוסר האפשרות שלנו, היא נהר הסבל הזורם לאורך החיים. באופן הזה, כל אהבה שהיא, כל אהבה ואהבה, היא טרגדיה, אפילו כשהיא מוצלחת. וכשהיא אינה מוצלחת, היא אינה אפילו טרגדיה: היא לא-כלום.

יש צער ויש צער. יש צער על העבר, שהוא אבל. יש צער על העתיד שמעולם לא התגשם, והוא עוגמת נפש. ויש צער על חוסר האפשרות לאחוז בזרועותינו השבריריות את העבר אואת העתיד: וזהו ייאוש. אֵבל, צער וייאוש, שלושת הגורלות הטווים את חיינו מחוטיהם. אלו מגדירים את המשקל של האהבה, אך המשקל הזה אינו משהו שאנחנו בוחרים לשאת או לא לשאת. הוא בסך הכול משהו שאנחנו נכנעים לו, בידיעה שלא נצליח לשאת אותו, בידיעה שתמיד ניוותר כורעים על ברכינו. האהבה, כשהיא מתחוללת בין בני-אדם, היא לידה פתאומית של כל סוגי הצער האלו, וכמו כל לידה, היא נקרעת ונפתחת, נפצעת, חשופה וכואבת.

וכך, עבור כל מי שאינם מסוגלים להתאבל, האהבה נותרת כעונה שלא הגיעה. לאהוב משמעו להיות מסוגלים להתאבל, לאחוז את כל הצער, את האבל, את הייאוש שבידיעת הצער של האחר, את השבריריות, ואת העובדה שבסופו של דבר אפילו את כל זה נאבד, בתוך עצמנו. את הכול. לא רק חתיכה קטנה, כשנוח לנו, כשאין בה צורך, כשהיא אינה פוצעת איש. אלא את הכול, תמיד, בכל מבט, בנגיעה קלה אחת, במילה בודדת, שיחתכו בנו כמו שמי החורף. ואז, רק אז, כשבאותו רגע, אדם מביט באותו אינסוף באחר שהוא מנסה לאחוז בו, ורואה אותו הופך לאבק, יש אֵבל, והאמת של האהבה, התשוקה הנואשת והאחדות העזה והחסד המר של הדבר, הופכים למציאות.

אך האמת הנוראה של האהבה – שהכאב של האבל כולל בתוכו את יופיו של האדם האהוב, אינסוף שאנו לעולם איננו מסוגלים להכיל באמת, ככל שנשתדל, שהאהבה היא תמיד טרגדיה, או שהיא לא-כלום – היא גם שהאהבה היא נס קטן. נס שאומר: רק מה שאוחז יכול שיאחזו בו.

לאהוב זה רק לאחוז אדם אחר. אבל לאחוז אדם אחר אינו דבר קל או פשוט

למה אני מתכוון? לאהוב זה רק לאחוז אדם אחר. אבל לאחוז אדם אחר אינו דבר קל או פשוט. משמעו להכיל את האבל שבאדם האחר. את כל הצער והאבל והייאוש שהם חשו אי-פעם. אז, רק אז מישהו יכול לאחוז גם בכם. אם אינכם יכולים להרגיש כאב, אם אינכם יכולים לסבול, מה יש בכם שמישהו אחר יכול לאחוז? את האושר שלכם? את ההנאה והתאווה שלכם? אלו אינם זקוקים שיאחזו בהם, וגם אי-אפשר לעשות זאת. הם דוחים כל אפשרות להיות מוכלים. הם רוצים רק חופש. הסבל שבכם הוא מה שאדם אחר יכול לאחוז, הסבל והצער, והם בלבד. לכן, אם אינכם מסוגלים לסבול, אם אינכם מוכנים לסבול, אי-אפשר לאחוז בכם. אך כדי לסבול, עליכם להיאחז באבל ובצער ובייאוש שבאדם האחר. אז רק מה שאוחז יכול שיאחזו בו.

אם אתם מסוגלים לאחוז ברוח, בגשם ובכוכבים, אם אתם יכולים לאחוז צער ואבל בממדים כאלו, את הצער והאבל של הכוכבים עצמם ההופכים לאבק, המייללים עם הרוח בעוד הגשם בוכה עליהם, או-אז אפשר לאהוב אתכם באופן עז וטהור ואינסופי, כי כל הסבל הזה שבכם נמצא וזמין לאדם אחר שיאחז בו. למען האמת, איש מאיתנו אינו מסוגל לאחוז בעולם באופן כזה. הזרועות שלנו קטנות מדי, בנות-חלוף מדי, שבריריות מדי. הן נשברות על ידי הרוח והגשם והכוכבים עוד לפני שהן אוחזות בהם ולו לרגע. וכך, גבולות הצער מכילים תמיד את מגבלות האהבה.

כשהייתי צעיר וניסינו לנסות לאהוב, עוד לא ידענו דבר מכל זאת. ניסיתי אז להיות חזק, גברי, רב-עצמה. והיא ניסתה להיות מושכת, חמה, נשית. אני מניח. אך אף-אחד משנינו לא היה עירום. ובלי להיות עירום, אף אחד משנינו לא היה מסוגל לראות את הסבל באחר, כי לא היה דבר לאחוז, להתאבל עליו. עוד לא היינו מסוגלים לאחוז בשום דבר, ובמיוחד לא באחד משנינו, כי הזרועות שלנו היו עדיין סגורות, פוחדות מהרוח, מהכוכבים, מהגשם, וכך – את אף-אחד משנינו אי-אפשר היה לאחוז. עדיין היה עלינו להודות בסבל שלנו, ולעמוד עירומים באפלה של כל אחד מאיתנו, שהיא הזמן שבו שעת חצות הלילה נושרת, והבוקר מתחיל להאיר.

כך קורה תמיד, כך הן השגיאות שאנחנו עושים. אנחנו מדמיינים לנו שאמורים לאחוז בנו, אך שלא יהיה עלינו לאחוז את הזולת. אך האהבה אינה פועלת כך, בשום אופן. איש אינו יכול לאחוז בך אם אינו ניצב עירום בסבל שלך, כי אז אין כלל במה לאחוז. או שאנחנו מניחים שנוכל לחמוק ולא באמת לאחוז באנשים שאנחנו אומרים שאנחנו אוהבים אותם, בניסיון להונות את הקיום. אך את הקיום אי-אפשר להונות, וכך, כשאיננו אוחזים באיש, גם אי-אפשר לאחוז בנו, כי אנחנו ריקים מסבל מלכתחילה. וכך אנחנו נכשלים אפילו בניסיון לנסות לאהוב.

אתם ואני איננו מבינים את האבל. כלומר בוודאי לא בעידן שאנו חיים בו. אנחנו מצויים בלילה האפל של הטורפים. וטורפים אינם מתאבלים. הם רק חוגגים את מעשה הטריפה. אך אם אדם רוצה לאהוב, אֵבל הוא הדבר שעליו להכיר באורח אינטימי, כמו מאהב. לאהוב משמעות להתאבל. להתאבל, לחוש צער, לחוש ייאוש. וכך, רק מה שאוחז יכול שיאחזו בו. רק מי שמקבל את האבל לא כמחיר, או כנטל, אלא כמתנה, כמחווה של ענווה, ככריעת ברך נוכח הבריאה עצמה, יכול להיות אדם שמתאבלים עליו. שאם לא כן, אנו נותרים כדבר ריק, עוד טורף בשטח, תמיד רעב, תמיד מאכיל את עצמו, אך לעולם, ולו לרגע אחד איננו יכולים אז לאחוז ברוח, בגשם ובכוכבים. כי טורפים אינם מרפים, הם אינם לומדים שחסד הוא עוד צורה של כניעה, של התמסרות.

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: "ללא פחד", פרק יוסמיטי, ארה"ב, תצלום: קונור מק'שפרי, unsplash.com

Photo by Connor McSheffrey on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על מחיר האהבה

04
מימי

סבל וכאב אינם כלי כדי לרכוש אהבה או אמפתיה. אוי ואבוי לחברה שבה היתמסכנות מביאה רווחים רגשיים כאלו ואחרים כולל אהבה כביכול. כי אהבה אמיתית היא לא הסתכלות מלמעלה למטה אל מי שכביכול סובל וראוי לרחמים.