מחליפים דיסקט בגרמניה

באחת מסצנות השיא של סדרת מתח גרמנית חדשה "Deutschland 83" (שהצליחה לפרוץ את מחסום השפה ולהגיע לפריים טיים אפילו בבריטניה ובארה"ב), נראה להק של קציני ביון מזרח גרמניים רוכן בפנים דהומות מעל דיסקט של מחשב שהוברח על ידי מרגל שתול בצמרת צבא מערב גרמניה. על הדיסקט ישנו מידע סודי על תכניות נאט"ו להציב טילים שיאיימו ממערב ברלין על המזרח. אלא שבמזרח לא היו ב-1983 מחשבים אישיים שידעו לקרוא את המידע. "ולאן אני אמור לתחוב את זה?" שואל אחד הקצינים, אחרי שניות של הלם, "לישבן?"

ההומור הזה הוא המעטפת שבתוכה מסתתר מהפך תפיסתי, שסדרת הדרמה הזו היא רק אחד מתוצריו – הנכונות לראות את (כמעט) 41 השנים שבהן הייתה גרמניה מחולקת מנקודת המבט של המזרח. 26 שנה לאחר האיחוד מחדש, ועל אף שהביטויים "אוֹזִיס" ו"וֶוזִיז" (מזרח ומערב גרמניים, בהתאמה) עדיין לא נמחקו מהלקסיקון, הולכות ומתרבות היצירות שבהן מזרח ברלין אינה מתוארת רק כצד האפל של ברלין התוססת והיצירתית שממערב לה. גיבור הדרמה, מרטין רָאוּך, האיש שאתו הצופים נדרשים להזדהות, הוא לא פחות מאיש השטאזי, משטרת האימה של מזרח גרמניה. בניגוד למסורת שהייתה מלהקת אותו בתפקיד הרע, חסר המצפון ושטוף המוח, כאן הוא בחור צעיר, מלא התלבטויות, שפועל מתוך תחושה שתרגילי הצבא המערביים נועדו לאיים על מולדתו, ואפילו מתוך פחד.

האנושיות החדשה הזו של מי שהתרגלנו ללהק רק בדמויות מרושעות וחסרות עומק נוכחות לא רק ביצירות דרמטיות. בברלינאלה, פסטיבל הקולנוע של ברלין בפברואר האחרון, הוצג סרטו התיעודי של וולקר קאפ "פיסת קרקע" (Landstück) שהוקדש לאזור שבין ברלין לים הבלטי (המכונה Uckermark), שעבר תהפוכות פוליטיות רבות ואחרי מלחמת העולם השנייה, כחלק מהמזרח, אוכלס בחוות חקלאיות קואופרטיביות. האיחוד הביא אתו את החקלאות האורגנית האופנתית, אבל גם אם בהלת הנדל"ן; וכך, מי שבילו עשרות שנים בתלישת יבלית, חליבת פרות וחריש, מוצאים את עצמם פתאום מפונים מביתם לטובת כרישי קרקעות. התיעוש המערב גרמני שעד כה נדרשנו לסגוד לו, או לפחות להתפעל ממנו, מתגלה ככלי שמביא אתו גם עושק ועוני.

דוגמא עוד יותר דרמטית אפשר למצוא בסרט התיעודי של יוכן היק "תסביך המזרח" (Der Ost-Komplex). הסרט, שהוצג גם הוא בפסטיבל בברלין, עוקב אחר מריו רולינג שניסה לברוח ממזרח גרמניה אבל נתפס בהונגריה ונכלא למשך שנה. רולינג מדריך קבוצות מבקרים באותו כלא עצמו בברלין שבו בילה שנה של אימה, כלא המשמש היום אתר זיכרון לקורבנות השטאזי. דווקא הוריו חוזרים ואומרים למצלמה שלמרות הטראומה האישית של בנם ושלהם, אסור לשכוח שבימים ההם הייתה להם עבודה, הייתה פרנסה, היה אוכל, והיום? היום הרבה יותר קשה כלכלית, הם אומרים.

יש מי שהשווה את הקולנוע הגרמני לכדורגל האנגלי – בגלל תהילת העבר והקושי לשחזר אותה. נדמה שבגרמניה נעשים צעדים ראשונים בכיוון הנכון: לא תקציבי ענק אלא נכונות להציג נקודות מבט שעד כה נחשבו לא לגיטימיות.

דפנה לוי היא עיתונאית ומתרגמת

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דפנה לוי.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מחליפים דיסקט בגרמניה

01
אסף

גן עדן של ממש. הכי אני מתגעגע למכות החשמל במרתפי השטאזי ולאנשים עם המגבעת במכוניות השחורות שלקחו את השכנים באישון לילה ומאז לא נראו יותר. נוסטלגיה מתקתקה שהלב נצבט ממנה. מה לא הייתי נותן כדי להחליף את הקורולה ב"טראבי" קטנה. את הכל., הכל.