מעשים טובים ומחשבות רעות

הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מניחה שהאדם הוא בן־חורין בבחירותיו. אני סבור שבעניין זה חובה להקפיד מאוד על ההפרדה בין מישור המחשבות למישור המעשים. קל יותר, למשל, להיות אדם טוב מאשר לחשוב מחשבות טובות. סימון וייל, הפילוסופית והמיסטיקנית הצרפתייה ממוצא יהודי, האמינה שאנשים עושים יותר מעשים טובים מאשר חושבים מחשבות טובות. כמו כן היא סברה שאנשים חושבים לעתים מזומנות מחשבות רעות, אך רק לעתים רחוקות עושים מעשים רעים.

 הטרגדיה הגדולה ביותר של ההיסטוריה האנושית נובעת מכך שאנשי החושך תמיד נחושים יותר מאנשי האור. 

--מרטין לותר קינג

סימון וייל קובעת שבמובן מסוים על הטוב המושלם להידמות לרוע המוחלט.  הרשע הגמור עושה את מה שהוא עושה לא מתוך שיקול לוגי ולא מתוך בחירה מודעת. הוא מוציא את רשעותו לפועל פשוט כי אין הוא יכול לנהוג אחרת. האדם ה"טוב" יהפוך ל"טוב באופן מושלם" רק כאשר יגיע לדרגה שאין הוא יכול לנהוג אחרת. הוא ייתן צדקה בסתר, יימנע מלשון הרע, יכבד את הוריו (דרך אגב, על פי התלמוד כיבוד ההורים נחשב לאחת המצוות הקשות ביותר), יחוש חמלה כלפי כל בני אנוש... פשוט כי אין הוא יכול אחרת.

דרכו של קאנט

פרידריך ניטשה כעס מאוד על האימפרטיב הקטגורי של קאנט —
הרעיון שעל מנת להחליט אם מעשה כלשהו ראוי שייעשה אם לאו, יש להחיל עליו שני קריטריונים : א) אם היית מוכן שהמעשה יהפוך לכלל אוניברסאלי; ב) חוסנו הלוגי.

אדגים זאת. נבדוק אם מותר לי, למשל, להפר הבטחות. לפי העיקרון של קאנט, קודם כול עלי לבדוק אם הייתי מוכן שכל בני האדם יפרו הבטחות. אם התשובה היא שלילית (המניע לתשובה השלילית הוא לרוב פחד מהנזק שעלול להיגרם לנו, אך האם זה מניע ראוי?) אזי חובה עלי לקיים הבטחות והדיון הגיע לקִצו. אך גם אם אני מוכן שכולם יפרו הבטחות, אין זה מכשיר התנהגות זו, כי קאנט הולך להצביע בפנינו על בעייתיות לוגית — אם הכול מפרים הבטחות, המילה "הבטחה" מאבדת את משמעותה. סעיף ב' אינו מתקיים ולכן חובה עלי לקיים את כל ההבטחות שנתתי.

קל לנחש שהרבה מאוד דברים שהיינו שמחים לנסות ולעשות לא יעברו את המסננת של האימפרטיב הקטגורי של קאנט.

ניטשה, שמעולם לא הצטיין בעידון ביקורותיו, סבר שקאנט פשוט יצא מדעתו ולא חזר אליה. "מה זה משנה מה יקרה אם כל בני האדם יעשו כמוני? מה אכפת לי מעקיבות לוגית?" לפי ניטשה, התנהגות ראויה לשבח, בדומה למעלה טובה, חייבת לבוא מתוכנו, מצורך אישי עמוק. לדידו, מעשה יהיה טוב באמת — למשל כיבוד הורים —  רק אם אינך יכול לנהוג אחרת, רק אם אינך עושה שקר בנפשך, ולא משום שהתעמקת ברעיונותיו של קאנט ועשית את בדיקת האוניברסאליות והעמידות הלוגית, ואז החלטת לכבד את הוריך!

לולא קדם לניטשה בכמה שנים טובות היה קאנט בוודאי טוען להגנתו שניטשה ממש טועה ומטעה. ניטשה, הוא היה פוסק, שוגה באופטימיות יתירה. הרי לא לחינם כיבוד הורים נחשב מצווה כה קשה, וגם מתן צדקה בסתר לא בא לנו באופן טבעי (על פי התלמוד הנותן צדקה בסתר גדול ממשה). לבנו לרוב אינו מלא חמלה כלפי כל יתר הברואים...

הגישה המוסרית של קאנט ידועה בשם דאונטולוגיה. גישה זו אומרת שהקריטריון הקובע אם מעשה הוא מוסרי או לא, אינו התוצאה אלא המניע. האמת היא שגם גישתו של קאנט אינה מנותקת לחלוטין מן התוצאות, אך המניעים והכוונות חשובים בעיניו יותר.

אתה רוצה שישפטו אותך על פי כוונותיך? אך מהיכן לדעתך מגיעות הכוונות שלך? מן המעשים שלך!

-- ניטשה

למשל, איש עשיר המפזר בחוסר דעת את כל רכושו לעניי עירו לא ייחשב על ידי קאנט כעושה מעשה ראוי לשבח, שכן
למרות העזרה הרבה שהעניק לרבים — לא היה לו המניע הנכון. בעצם לא היה לו שום מניע כי הוא לא התעמק כלל במעשיו. לעומת זאת, רופא המשקיע את מירב הידע שלו בניסיון לעזור לחולה על ידי ניתוח מסובך שמתברר בדיעבד כמיותר ואף גורם למות המטופל, עדיין עשה מעשה נאה על פי הגישה של קאנט.

עטיפת הספר

הגישה התועלתנית (מבית מדרשם של ג'רמי בנת'ם וג'ון סטיוארט מיל) טוענת את היפוכו של דבר — לדידם מה שחשוב באמת הוא תוצאות המעשים ולא המניעים שמאחוריהם. לא לחינם אומרים לנו חסידי גישת התועלתנות שאפילו הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות ומניעים אציליים.

משיח שקר

הגיע הזמן לחזור לסימון וייל. האם הצדק איתה, ואכן מחשבות רעות שכיחות יותר ממחשבות טובות? בואו נבדוק.

מתי חשבנו מחשבות טובות לאחרונה? מה עם מחשבות רעות? מתי חלמנו חלום ובו אנו עוזרים לעניים ולזקנים? כמה פעמים חשנו לאחרונה תסכול, קנאה, כעס? על מה אנו מפנטזים בהזיות בהקיץ?

תשובות כנות יתקבלו בברכה.

אשר לי, מתוך ניסיון חיים של חצי מאה אביבים, דעתי מצטרפת לדעתה של האישה החכמה מצרפת.

שאלו פעם את הבעל שם טוב לפי מה נדע אם לפנינו משיח־אמת או משיח־שקר? ענה על כך הרבי: "שאלו נא אותו אם יודע הוא כיצד נפטרים ממחשבות רעות. אם הוא יגיד: 'כן,' דעו כי משיח־שקר לפניכם."

חופש הבחירה שלנו קטן עד כאב בכל הנוגע למחשבות. ונוסף על כך, על מנת לזכות בחופש המוגבל הזה עלינו להשקיע מאמצים כבירים באימוני התכוונות והתמקדות.

קאנט, הגל, שפינוזה, כל האדריכלים בוני השיטות, סברו שהתבונה אומרת לאדם במה עליו לבחור ומה עליו לעשות. ארתור שופנהאואר חשב אחרת. לפי דעתו, הרצון הלא מודע הוא המנחה אותנו בבחירותינו ובמעשינו והתבונה מצייתת לו. מה שהרצון דוחה, התבונה לא תוכל לקבלו.

לא מאמינים?

הנה מעשייה קצרה ומלמדת.

כמעט סיפור אהבה

נדמיין לנו זוג בדרכו למסעדה. הפעם נמקם אותה בנמל תל אביב. אילי והילה הכירו אך לאחרונה, אולם כבר הם חשים רגשות חמים ועדינות רבה זה כלפי זה. כל הערב הם החזיקו ידיים וכך גם נכנסו למסעדה איטלקית קטנה ובעלת ניחוח רומנטי. אילי מזמין פיצה לבנה עם אנשובי ויין אדום מאזור מונטלצ'ינו ואילו הילה מחליטה לנסות את הסלט הירוק עם נענע ופטרוזיליה. הם נהנים מאוד והזמן עובר בנעימים. מגיעות ההזמנות. הזוג ממשיך לפטפט תוך כדי אכילה. לפתע פתאום אילי שם לב לעלי פטרוזיליה שהחליטו להתנחל על שיניה של הילה. הילה אשר אינה מודעת לדבר, מפטפטת ומחייכת אפילו יותר מן הרגיל. אילי ממאן להאמין, אך מראה חיוכה של הילה, המקושט ירוק, שינה דברים בלבו. משום־מה אין הוא מוצא שם עוד את חיבתו הגדולה להילה. לאן הסתלקה? ראשו של אילי המלא בתבונה אומר לו שזה יכול לקרות לכל אחת, שזה נורא טיפשי לשנות יחס לבן אדם בגלל כמה עלי פטרוזיליה ורק השד יודע למה עלים אלה החליטו לבחור דווקא בהילה קורבן לתעלוליהם, וגם לא יכול להיות שהוא רציני בשינוי רגשותיו אליה מפני דבר שטות שכזה, כי כל הקורסים שפקד עד עתה בפקולטה לפילוסופיה לימדו אותו שאיש נאור אמור ללכת אחר צו תבונתו, והוא ממש־ממש מתבייש במחשבותיו...

הרבה נימוקים יש לתבונה, אך אין להם תקשורת טובה עם לבו של אילי, שהרגשות כלפי הילה ששכנו שם קודם "חטא" אכילת הסלט לא דרים בו עוד.

את מה שהלב דחה, הראש לא יקבל לעולם.

על פי ארתור שופנהאואר ובלז פסקל

וכך נגמר לו עוד סיפור של כמעט אהבה — אילי לא התקשר שוב להילה ולא היה זמין כאשר היא ניסתה להתקשר אליו.

כאשר הלב אומר את דברו, ההיגיון מוצא להוגן ומכובד לשמור על זכות השתיקה.

--מילן קונדרה

נחמתו של איינשטיין

מן הרומן שהסתיים באופן כה טראגי נעבור לרגש אנושי, אנושי מדי — הכעס. לא אחת ולא שתיים קורה לנו שהשכל מסביר
כי לכעוס זה טיפשי, כי לכעוס זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים, אך האם הצליח שכלנו להעביר את הכעס מלבנו?

האם הוא מצליח להוציא משם את הקנאה? את העצבות?

ומנגד, התבונה גם לא תבין את שחש הלב ברגעים מופלאים של "אושר שלא ניתן לתאר במילים" (ס"ק), אותם הרגעים שבהם יורד עלינו רגע של חסד ואנו בטוחים שהכול בדיוק כפי שהוא צריך להיות.

ללב ישנו היגיון משלו שהתבונה לעולם לא תצליח להבינו.

--בלז פסקל

שופנהאואר אומר שאנו יכולים לעשות את מה שאנחנו רוצים, אך אז הוא שואל את השאלה המזהירה: "האם אנו יכולים לרצות את מה שאנו רוצים?"

איזו שאלה יפה!

הנה יש לכם, קוראים נבונים, על מה לחשוב.

קודם כול יש, כמובן, להבין מה שופנהאואר בכלל שואל. קחו דקה.

חשבתם?

האם אני יכול לרצות את מה שאני רוצה, או לא? — הרי אם אינני יכול לרצות את הדברים שמתגנבים, עולים ומשתלטים על רוחי, אזי הרצון שלי אינו חופשי ומחשבותי ופעולותי אינן נקבעות על פי התבונה. לדעתו של שופנהאואר, הרצון הלא־מודע הוא האדון השולט, והתבונה היא המשרתת הכנועה שלו. השכל שלנו לא מודע כלל להתרחשויות הגורליות המתחוללות במרתפי הרצון.

אלברט איינשטיין לא האמין ברצון חופשי. בספרו "העולם כפי שאני רואה אותו" הוא מספר שתובנה זו של שופנהאואר על כך שהאדם יכול לעשות את מה שהוא רוצה, אך אינו יכול לרצות את מה שהוא רוצה, שימשה לו השראה גדולה מאז ימי נעוריו. איינשטיין, שהעריץ את שופנהאואר, סבר שבמשפט הזה נמצאת נחמה גדולה מול המכשולים הרבים הנקרים בדרך חיינו. לפי דעתו של אבי תורת היחסות, באמירה זו טמונה אפשרות של סבלנות וסובלנות, הן כלפי עצמנו הן כלפי אנשים אחרים, היא מסירה מאיתנו את האחריות המשתקת ומלמדת אותנו לא לקחת ברצינות רבה מדי הן את עצמנו הן את זולתנו. התובנה של שופנהאואר מאפשרת, אליבא דאיינשטיין, להתייחס למעשינו תחת השמש בהומור ובחמלה.

אלוהים מחבב את כולנו, אך לא מתלהב יותר מדי מאף אחד מאיתנו.

אלברט איינשטיין ואייזק אסימוב

אלא שכרגיל הכול מורכב יותר, הרי גם הרצון אינו יכול לפרוץ את גבולותיו של הכוח המדמה שקשור קשר אמיץ בשכלנו. שופנהאואר עצמו טען שכל איש רואה בגבולות דמיונו את גבולות העולם.

אז בואו נפנה לארתור שופנהאואר כדי שיעשה למעננו סדר בדברים. יש לו תובנות פסיכולוגיות עמוקות ופילוסופיית חיים מרתקת.

אנו חייבים להאמין בחופש הרצון כי אין לנו ברירה אחרת.

--יצחק בשביס זינגר

האנדנטינו מתוך הסונטה D959 מאת פרנץ שוברט מתמצת לדעתי את הפילוסופיה של שופנהאואר טוב יותר מכל פרשנות מילולית.

הפילוסוף היהודי סר ישעיהו ברלין ביקש שהקטע הזה יושמע ביום פרידתו מן החיים.

המאמר מבוסס על פרק ג' בספר "מחשבות לעת לילה: קירקגור, שופנהאואר, ניטשה – פילוסופיה קיומית, מסע אישי", הרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.