מעשים טובים ומחשבות רעות

שופנהאואר טען שכל איש רואה בגבולות דמיונו את גבולות העולם. אבל האם אנחנו יכולים לרצות את מה שאנחנו רוצים?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מניחה שהאדם הוא בן־חורין בבחירותיו. אני סבור שבעניין זה חובה להקפיד מאוד על ההפרדה בין מישור המחשבות למישור המעשים. קל יותר, למשל, להיות אדם טוב מאשר לחשוב מחשבות טובות. סימון וייל, הפילוסופית והמיסטיקנית הצרפתייה ממוצא יהודי, האמינה שאנשים עושים יותר מעשים טובים מאשר חושבים מחשבות טובות. כמו כן היא סברה שאנשים חושבים לעתים מזומנות מחשבות רעות, אך רק לעתים רחוקות עושים מעשים רעים.

 הטרגדיה הגדולה ביותר של ההיסטוריה האנושית נובעת מכך שאנשי החושך תמיד נחושים יותר מאנשי האור. 

--מרטין לותר קינג

סימון וייל קובעת שבמובן מסוים על הטוב המושלם להידמות לרוע המוחלט.  הרשע הגמור עושה את מה שהוא עושה לא מתוך שיקול לוגי ולא מתוך בחירה מודעת. הוא מוציא את רשעותו לפועל פשוט כי אין הוא יכול לנהוג אחרת. האדם ה"טוב" יהפוך ל"טוב באופן מושלם" רק כאשר יגיע לדרגה שאין הוא יכול לנהוג אחרת. הוא ייתן צדקה בסתר, יימנע מלשון הרע, יכבד את הוריו (דרך אגב, על פי התלמוד כיבוד ההורים נחשב לאחת המצוות הקשות ביותר), יחוש חמלה כלפי כל בני אנוש... פשוט כי אין הוא יכול אחרת.

דרכו של קאנט

פרידריך ניטשה כעס מאוד על האימפרטיב הקטגורי של קאנט —
הרעיון שעל מנת להחליט אם מעשה כלשהו ראוי שייעשה אם לאו, יש להחיל עליו שני קריטריונים : א) אם היית מוכן שהמעשה יהפוך לכלל אוניברסאלי; ב) חוסנו הלוגי.

אדגים זאת. נבדוק אם מותר לי, למשל, להפר הבטחות. לפי העיקרון של קאנט, קודם כול עלי לבדוק אם הייתי מוכן שכל בני האדם יפרו הבטחות. אם התשובה היא שלילית (המניע לתשובה השלילית הוא לרוב פחד מהנזק שעלול להיגרם לנו, אך האם זה מניע ראוי?) אזי חובה עלי לקיים הבטחות והדיון הגיע לקִצו. אך גם אם אני מוכן שכולם יפרו הבטחות, אין זה מכשיר התנהגות זו, כי קאנט הולך להצביע בפנינו על בעייתיות לוגית — אם הכול מפרים הבטחות, המילה "הבטחה" מאבדת את משמעותה. סעיף ב' אינו מתקיים ולכן חובה עלי לקיים את כל ההבטחות שנתתי.

קל לנחש שהרבה מאוד דברים שהיינו שמחים לנסות ולעשות לא יעברו את המסננת של האימפרטיב הקטגורי של קאנט.

ניטשה, שמעולם לא הצטיין בעידון ביקורותיו, סבר שקאנט פשוט יצא מדעתו ולא חזר אליה. "מה זה משנה מה יקרה אם כל בני האדם יעשו כמוני? מה אכפת לי מעקיבות לוגית?" לפי ניטשה, התנהגות ראויה לשבח, בדומה למעלה טובה, חייבת לבוא מתוכנו, מצורך אישי עמוק. לדידו, מעשה יהיה טוב באמת — למשל כיבוד הורים —  רק אם אינך יכול לנהוג אחרת, רק אם אינך עושה שקר בנפשך, ולא משום שהתעמקת ברעיונותיו של קאנט ועשית את בדיקת האוניברסאליות והעמידות הלוגית, ואז החלטת לכבד את הוריך!

לולא קדם לניטשה בכמה שנים טובות היה קאנט בוודאי טוען להגנתו שניטשה ממש טועה ומטעה. ניטשה, הוא היה פוסק, שוגה באופטימיות יתירה. הרי לא לחינם כיבוד הורים נחשב מצווה כה קשה, וגם מתן צדקה בסתר לא בא לנו באופן טבעי (על פי התלמוד הנותן צדקה בסתר גדול ממשה). לבנו לרוב אינו מלא חמלה כלפי כל יתר הברואים...

הגישה המוסרית של קאנט ידועה בשם דאונטולוגיה. גישה זו אומרת שהקריטריון הקובע אם מעשה הוא מוסרי או לא, אינו התוצאה אלא המניע. האמת היא שגם גישתו של קאנט אינה מנותקת לחלוטין מן התוצאות, אך המניעים והכוונות חשובים בעיניו יותר.

אתה רוצה שישפטו אותך על פי כוונותיך? אך מהיכן לדעתך מגיעות הכוונות שלך? מן המעשים שלך!

-- ניטשה

למשל, איש עשיר המפזר בחוסר דעת את כל רכושו לעניי עירו לא ייחשב על ידי קאנט כעושה מעשה ראוי לשבח, שכן
למרות העזרה הרבה שהעניק לרבים — לא היה לו המניע הנכון. בעצם לא היה לו שום מניע כי הוא לא התעמק כלל במעשיו. לעומת זאת, רופא המשקיע את מירב הידע שלו בניסיון לעזור לחולה על ידי ניתוח מסובך שמתברר בדיעבד כמיותר ואף גורם למות המטופל, עדיין עשה מעשה נאה על פי הגישה של קאנט.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

הגישה התועלתנית (מבית מדרשם של ג'רמי בנת'ם וג'ון סטיוארט מיל) טוענת את היפוכו של דבר — לדידם מה שחשוב באמת הוא תוצאות המעשים ולא המניעים שמאחוריהם. לא לחינם אומרים לנו חסידי גישת התועלתנות שאפילו הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות ומניעים אציליים.

משיח שקר

הגיע הזמן לחזור לסימון וייל. האם הצדק איתה, ואכן מחשבות רעות שכיחות יותר ממחשבות טובות? בואו נבדוק.

מתי חשבנו מחשבות טובות לאחרונה? מה עם מחשבות רעות? מתי חלמנו חלום ובו אנו עוזרים לעניים ולזקנים? כמה פעמים חשנו לאחרונה תסכול, קנאה, כעס? על מה אנו מפנטזים בהזיות בהקיץ?

תשובות כנות יתקבלו בברכה.

אשר לי, מתוך ניסיון חיים של חצי מאה אביבים, דעתי מצטרפת לדעתה של האישה החכמה מצרפת.

שאלו פעם את הבעל שם טוב לפי מה נדע אם לפנינו משיח־אמת או משיח־שקר? ענה על כך הרבי: "שאלו נא אותו אם יודע הוא כיצד נפטרים ממחשבות רעות. אם הוא יגיד: 'כן,' דעו כי משיח־שקר לפניכם."

חופש הבחירה שלנו קטן עד כאב בכל הנוגע למחשבות. ונוסף על כך, על מנת לזכות בחופש המוגבל הזה עלינו להשקיע מאמצים כבירים באימוני התכוונות והתמקדות.

קאנט, הגל, שפינוזה, כל האדריכלים בוני השיטות, סברו שהתבונה אומרת לאדם במה עליו לבחור ומה עליו לעשות. ארתור שופנהאואר חשב אחרת. לפי דעתו, הרצון הלא מודע הוא המנחה אותנו בבחירותינו ובמעשינו והתבונה מצייתת לו. מה שהרצון דוחה, התבונה לא תוכל לקבלו.

לא מאמינים?

הנה מעשייה קצרה ומלמדת.

כמעט סיפור אהבה

נדמיין לנו זוג בדרכו למסעדה. הפעם נמקם אותה בנמל תל אביב. אילי והילה הכירו אך לאחרונה, אולם כבר הם חשים רגשות חמים ועדינות רבה זה כלפי זה. כל הערב הם החזיקו ידיים וכך גם נכנסו למסעדה איטלקית קטנה ובעלת ניחוח רומנטי. אילי מזמין פיצה לבנה עם אנשובי ויין אדום מאזור מונטלצ'ינו ואילו הילה מחליטה לנסות את הסלט הירוק עם נענע ופטרוזיליה. הם נהנים מאוד והזמן עובר בנעימים. מגיעות ההזמנות. הזוג ממשיך לפטפט תוך כדי אכילה. לפתע פתאום אילי שם לב לעלי פטרוזיליה שהחליטו להתנחל על שיניה של הילה. הילה אשר אינה מודעת לדבר, מפטפטת ומחייכת אפילו יותר מן הרגיל. אילי ממאן להאמין, אך מראה חיוכה של הילה, המקושט ירוק, שינה דברים בלבו. משום־מה אין הוא מוצא שם עוד את חיבתו הגדולה להילה. לאן הסתלקה? ראשו של אילי המלא בתבונה אומר לו שזה יכול לקרות לכל אחת, שזה נורא טיפשי לשנות יחס לבן אדם בגלל כמה עלי פטרוזיליה ורק השד יודע למה עלים אלה החליטו לבחור דווקא בהילה קורבן לתעלוליהם, וגם לא יכול להיות שהוא רציני בשינוי רגשותיו אליה מפני דבר שטות שכזה, כי כל הקורסים שפקד עד עתה בפקולטה לפילוסופיה לימדו אותו שאיש נאור אמור ללכת אחר צו תבונתו, והוא ממש־ממש מתבייש במחשבותיו...

הרבה נימוקים יש לתבונה, אך אין להם תקשורת טובה עם לבו של אילי, שהרגשות כלפי הילה ששכנו שם קודם "חטא" אכילת הסלט לא דרים בו עוד.

את מה שהלב דחה, הראש לא יקבל לעולם.

על פי ארתור שופנהאואר ובלז פסקל

וכך נגמר לו עוד סיפור של כמעט אהבה — אילי לא התקשר שוב להילה ולא היה זמין כאשר היא ניסתה להתקשר אליו.

כאשר הלב אומר את דברו, ההיגיון מוצא להוגן ומכובד לשמור על זכות השתיקה.

--מילן קונדרה

נחמתו של איינשטיין

מן הרומן שהסתיים באופן כה טראגי נעבור לרגש אנושי, אנושי מדי — הכעס. לא אחת ולא שתיים קורה לנו שהשכל מסביר
כי לכעוס זה טיפשי, כי לכעוס זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים, אך האם הצליח שכלנו להעביר את הכעס מלבנו?

האם הוא מצליח להוציא משם את הקנאה? את העצבות?

ומנגד, התבונה גם לא תבין את שחש הלב ברגעים מופלאים של "אושר שלא ניתן לתאר במילים" (ס"ק), אותם הרגעים שבהם יורד עלינו רגע של חסד ואנו בטוחים שהכול בדיוק כפי שהוא צריך להיות.

ללב ישנו היגיון משלו שהתבונה לעולם לא תצליח להבינו.

--בלז פסקל

שופנהאואר אומר שאנו יכולים לעשות את מה שאנחנו רוצים, אך אז הוא שואל את השאלה המזהירה: "האם אנו יכולים לרצות את מה שאנו רוצים?"

איזו שאלה יפה!

הנה יש לכם, קוראים נבונים, על מה לחשוב.

קודם כול יש, כמובן, להבין מה שופנהאואר בכלל שואל. קחו דקה.

חשבתם?

האם אני יכול לרצות את מה שאני רוצה, או לא? — הרי אם אינני יכול לרצות את הדברים שמתגנבים, עולים ומשתלטים על רוחי, אזי הרצון שלי אינו חופשי ומחשבותי ופעולותי אינן נקבעות על פי התבונה. לדעתו של שופנהאואר, הרצון הלא־מודע הוא האדון השולט, והתבונה היא המשרתת הכנועה שלו. השכל שלנו לא מודע כלל להתרחשויות הגורליות המתחוללות במרתפי הרצון.

אלברט איינשטיין לא האמין ברצון חופשי. בספרו "העולם כפי שאני רואה אותו" הוא מספר שתובנה זו של שופנהאואר על כך שהאדם יכול לעשות את מה שהוא רוצה, אך אינו יכול לרצות את מה שהוא רוצה, שימשה לו השראה גדולה מאז ימי נעוריו. איינשטיין, שהעריץ את שופנהאואר, סבר שבמשפט הזה נמצאת נחמה גדולה מול המכשולים הרבים הנקרים בדרך חיינו. לפי דעתו של אבי תורת היחסות, באמירה זו טמונה אפשרות של סבלנות וסובלנות, הן כלפי עצמנו הן כלפי אנשים אחרים, היא מסירה מאיתנו את האחריות המשתקת ומלמדת אותנו לא לקחת ברצינות רבה מדי הן את עצמנו הן את זולתנו. התובנה של שופנהאואר מאפשרת, אליבא דאיינשטיין, להתייחס למעשינו תחת השמש בהומור ובחמלה.

אלוהים מחבב את כולנו, אך לא מתלהב יותר מדי מאף אחד מאיתנו.

אלברט איינשטיין ואייזק אסימוב

אלא שכרגיל הכול מורכב יותר, הרי גם הרצון אינו יכול לפרוץ את גבולותיו של הכוח המדמה שקשור קשר אמיץ בשכלנו. שופנהאואר עצמו טען שכל איש רואה בגבולות דמיונו את גבולות העולם.

אז בואו נפנה לארתור שופנהאואר כדי שיעשה למעננו סדר בדברים. יש לו תובנות פסיכולוגיות עמוקות ופילוסופיית חיים מרתקת.

אנו חייבים להאמין בחופש הרצון כי אין לנו ברירה אחרת.

--יצחק בשביס זינגר

האנדנטינו מתוך הסונטה D959 מאת פרנץ שוברט מתמצת לדעתי את הפילוסופיה של שופנהאואר טוב יותר מכל פרשנות מילולית.

הפילוסוף היהודי סר ישעיהו ברלין ביקש שהקטע הזה יושמע ביום פרידתו מן החיים.

המאמר מבוסס על פרק ג' בספר "מחשבות לעת לילה: קירקגור, שופנהאואר, ניטשה – פילוסופיה קיומית, מסע אישי", הרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על מעשים טובים ומחשבות רעות

חיים היקר, תודה על המאמר המעניין.
אם ניקח את אימרתו של שופנהאואר: "כל איש רואה בגבולות דמיונו את גבולות העולם ונבחן דרך הפריזה הזו את האימרות של הפילוסופים השונים - נוכל אולי להבין את המקום שממנו הם באים.

שכן בימים קדומים יותר, וככל שנזרום אחור עם הזמן, היה קיים פחות ידע או פחות נגישות לידע כמו שקורה היום, בנוגע לאופן פעילות המוח.

לדוגמה: בימיו של פרויד וממשיכי דרכו - בעודם רוצים לנסות ולהסביר כיצד עובד המיינד (לא יודע באיזו מילה תשתמש לזה בעברית) הם השתמשו בדימויים של העולם המכאני ד'אז - הידראוליקה - ולראיה יש את האמירה המוכרת כל כך: "מה שדוחקים היום, יתפרץ במקום אחר ובדרך אחרת" - שזהו בעצם שימוש בחוק כלים שלובים על מנת לתאר תופעה נצפית בבני אדם. הגדיל לעשות ג'אנוב ממציא שיטת "Primal Scream" כשאמר, שצריך "לרוקן את בריכת הכאב". ודרך אגב, באמת רגשות מתוארות המון פעמים כמים.

לעומתם, באזור שנות השבעים, קמו להם שני אנשים (אחד בלשן והשני מתמטיקאי - ג'ון גרינדר וריצ'רד בנלדר) אשר באו וניסו לתאר איך עובד המיינד דרך מטאפורה אחרת, מה שהתחיל להיות נפוץ יותר בתקופתם - מחשב. דבר שיצר צורת חשיבה שונה וסט כלים ודרכי שינוי תהליכים אוטומטים שונים לחלוטין מסט הכלים של פרויד וממשיכי דרכו. לסט הכלים הזה הם קראו NLP - Neuro Linguistic Programming.

מספר נקודות מעניינות שהם מעלים שם בהקשר המאמר:
. אחת מהנחות היסוד ב NLP הינה: "משמעות התקשורת היא בתגובה החוזרת".
והנחת יסוד זו יוצאת משתי הנחות עבודה:
א. לאדם יש תוצאה מסויימת שהוא רוצה להשיג (בין במודע ובין בלא מודע)
ב. האדם הוא מכונה לייצור משמעויות - כלומר כבני אדם, אנו נותנים משמעות לכל דבר כמעט בכל רגע נתון.

אם שתי הנחות העבודה הללו נכונות, אזי אם ניקח את הנחת היסוד - משמעות התקשורת היא בתגובה החוזרת: נוכל להשתמש בפער שבין המטרה שלנו (נאמר להעביר מסר של אהבה) לבין התוצאות של המעשים שלנו (הצד השני התרגז) ככלי לבחינה עצמית של העשיה שלנו והאם היא תואמת את הכוונה שלנו בעולם החיצוני (שלא במחשבותינו בלבד)

לתפיסתי, ההתנהגות הראשונה של האדם תהיה התנהגות אוטומטית, אשר נרכשה בגיל צעיר יותר- כנראה דרך צפיה באחרים. ולכן איננה באה מתוך חופש בחירה אמיתי - כאן האדם הוא אוטומט (דטרמיניסטי?) אבל ברגע שהוא מקבל תוצאה אשר אינה מצביעה על כך שהשיג את מטרתו, כאן יש לאדם את זכות הבחירה והשינוי - האם הוא רוצה להמשיך לפעול באותו אופן עבור אותה הכוונה או שהוא יעשה תהליך על מנת ליצור שם אוטומט חדש, כלומר התנהגות חדשה עבור אותה הכוונה.

השאלה שעולה לי כאן, בד"כ, היא - האם הבחירה שלו תהיה תוצאה של החשיבה המודעת (ההכרה) שלו או של תהליך אוטומטי אחר. וכאשר אני צופה בבני האדם ורואה שבסיטואציות כגון הסיטואציה הנ"ל, במקום לבחון את פעולתם ולשנות - הם בדרך כלל מאשימים את הצד השני בחוסר הבנה. נראה לפעמים כאילו זו הינה גם פעולה אוטומטית (הרגל, דפוס)

ואז אין באמת זכות בחירה...

בעווני קראתי לעסק שלי - "NLP לשם שינוי - הצלחה במחשבה תחילה". אך ברבות הימים התחלתי להבין שאם באמת ארצה להפעיל את זכות הבחירה האמיתית שלי - זה יקרה כאשר אייצר עירנות לפער הזה שבין הכוונה שלי לבין התוצאה בשטח, ואחרי כן אעשה תהליך שינוי על מנת שלהבא בסיטואציה דומה, יהיה לי אוטומט אחר.
וכך בעצם יצרתי לעצמי זכות בחירה - (על שום כך היה זה נכון אולי לקרוא לעסק שלי "NLP לשם שינוי - הצלחה במחשבה שניה".
:-)

כך או כך, בחושבי על כך, עלתה בראשי שאלה נוספת - האם היכולת לבחון את התוצאה של פעולותי אל מול כוונותי הינה הפעולה האוטומטית שלי או שיש לי פעולה אוטומטית אחרת שם?
לדוגמה הפעולה האוטומטית של האשמת הצד השני בחוסר הבנה.

ואם נאמר, יצרתי עירנות לכך שהפעולה האוטומטית שלי, הינה השניה - והחלטתי לשנותה לפעולה האוטומטית הראשונה- היינו העצירה, בדיקה, שינוי התנהותי ואח"כ גם שינוי ההרגל.

והיא הופכת להיות אוטומט חדש - האם אני באמת יש לי חופש בחירה אמיתי או שאני בעצם דטרמיניסטי.
וכאן החלה להיווצר לולאה רפלקטיבית שחוזרת על עצמה, בכל פעם ברמה לוגית גבוה יותר.

כך שנראה לי, שברמה לוגית אחת - לאנשים שנמצאים ברמת עירנות של אותה רמה לוגית - אני אראה אולי כאדם בעל חופש בחירה אמיתי, לעומת זאת לאדם המסתכל מרמה לוגית גבוהה יותר - אני אראה כאוטומט בלי יכולת בחירה אמיתית (דטרמיניסטי)

אז האם יש לנו יכולת בחירה של ההתנהגויות שלנו מתוך המחשבות שלנו או שההתנהגויות שלנו הינן אוטומטיות?
(כולל ההתנהגות של אי ביצוע מחשבה זדונית)
האם יש לנו היכולת לשנות את המחשבות האוטומטיות החוזרות על עצמן? (כולל המחשבות הזדוניות)

- לדידי, בתקופתם של הפילוסופים הגדולים, אולי, בגלל המטפורה ההידראולית של המיינד, לא בהכרח מצאו כלים. אבל בזכות שיטות מתקדמות יותר כגון CBT, EMDR, IEMT ובראשן (לטעמי) ה NLP - ניתן גם ניתן לשנות את דפוסי החשיבה האוטומטים.

מחשבות של בוקר יום שישי :-)

02
בתאל

ובכול זאת , איני יכולה להתחמק מהמחשבה( המייסרת את נפשי) שכול התורה הקיומית היא ביטוי לרצון תת מודעי (ולא תובנות עמוקות על המציאות)

03
דליה יאירי- דולב

מוכנה להעמיד את מוחי לרשות המדע.
רב מחשבותי הן מחשבות טובות. חיוביות. כל מכרי יעידו כי אני תמיד בטוחה , למשל, שאמצא מקום חנייה גם בעיר סואנת. וזה כמובן משל גם לכל יתר הדברים שאני הולכת לקראתם.
אני נותנת קרדיט לנהג העוקף אותי בגסות וחושבת , וגם אומרת, שייתכן שפשוט טעה בנתיב. ומאמינה בזאת.
אני ''מבינה'' את מי שאחר, את מי ששכח, את מי שהגזים את מי שלא ממש דייק... בודאי היו לו סיבות לכך.
אני קמה בבוקר עם חיוך, גם כשמעירים אותי בשעה לא כל כך הגיונית. [יעיד בן זוגי].
כשמחשבה שלילית מתגנבת אני ממש מסלקת אותה. לפעמים , אני מודה, היא בגדר הנאה. או אולי בגדר שעשוע.
כל המחשבות החיוביות לא מקטינות את סימני השאלה שאני מתמודדת אתם תמיד. לא מקלות על לבטים , לא באות במקום ראייה ושיפוט אובייקטיבי של המציאות.
מחשבות טובות אינן נותנות תחושה של אומניפוטנציה. לא המחשבות מזמנות לי את מקום החנייה ליד פתח היעד. אבל הדרך ליעד פחות מעיקה גם אם אתאכזב בסופו של דבר.
אין בכח המחשבות הטובות למנוע ממני אסון. אבל אין בכוחן של מחשבות רעות להקל על התמודדות עם רעה הנופלת עליך.
ולא , אינני נאיבית. ואינני נטולת ציניות לפעמים. ובכל זאת רב מחשבותי הן טובות.
לא פעם , בשיעורי פילוסופיה או בקריאת כתביהם של כל הקובעים כי הרוע והמחשבות הרעות ממלאים את תאי מוחנו- ניסיתי, בדמיוני הפורה , למקם אותם בסביבת חייהם ולנסות להבין מהו המקור לחשיבה השלילית הזאת. מה בעצם הם אומרים . מה מסתתר מאחורי ההכללות.
ואם אנחנו איננו אלא מכונה מפיקת מחשבות ורגשות -מהו מקור השוני בין עדות, עמים, תרבויות, מקומות מגורים , מצב סוציואקונומי, וסתם . מקור השוני ביני לבינך.

"האם אני יכול לרצות את מה שאני רוצה?". שאלה נהדרת שכול כולה עוסקת בכוחו של הלא מודע ובהשפעתו על הרגש, תפיסת העולם וההתנהגות האנושית. שופנהאואר וניטשה הקדימו בהרבה את פרויד, יונג, מלאני קליין ואחרים בהבנת כוחו של הרגש, פראיותו ומרדנותו אל מול חוקי ההגיון ודניאל כהנמן זכה בפרס נובל על מחקריו בנושא. חבל שהעולם "החדש" מקנה חשיבות יתרה ללוגיקה, לקוגניציה ולמלל. עולם שהלא מודע נדחק בו הצידה, הוא עולם רדוקטיבי, דל וחד מימדי. ככול שמנסים "להסביר" יותר, כך הדברים נותרים יותר לא מובנים. רדוקציה, אמרנו?.

05
חיים כהן

בספר בראשית כתוב על האדם:
וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום.
כלומר שזהו דבר המולד באדם שלא התחנך.
הרמב״ם מביא בספרו ״היד החזקה״: כי אחרי המעשים ימשכו הלבבות, ואת המעשים הוא תולה בסביבתו של האדם. חינוכו, משפחתו, שכונתו, עירו, מדינתו, וכו׳
היוצא מכך: שהאדם בתולדתו קרוב יותר לרע, ובעבודה עקבית הוא יכול לשנות את ליבו ומחשבותיו, לטוב.

06
יהודה אלירז

לרצות את מה שאני רוצה . האם אין כאן טאוטולוגיה או לולאה סגורה? שהרי לכאורה לא ניתן ליחס פעולה של רצון לעצם הרצון? ואולי אני טועה..

07
רמי פריד

חיים שלום, מאמרך נחמד אך מציג בלבול מושגי עקרוני בעניין הרצון. את הרצון אי אפשר לרצות (ל' בחיריק ר' בשוא), כלומר לא ניתן ליזום אותו; אלא רק (אם כי לא תמיד) לרצות (ל' בשוא ר' בקמץ) אותו (את בעל הרצון), כלומר לממשו במציאות. הרצון הוא חויה מודעת. כשהוא צף בתודעה רק אז הוא מתקיים. הגורמים להתעוררות הרצון אינם בתחום המודע. גם הייחוס של המושג חופש לרצון הנו ריק מתוכן. מי מה הרצון חופשי?! מדטרמיניזם?! מסיבה ומסובב?!
החופש ניתן ליחוס רק לבחירה שאדם עושה בין אפשרויות פעולה שונות העומדות בפניו ("בחירה חופשית"). וגם ביחס לבחירה חשוב לציין שהגורם המכריע בה הוא הרצון. כלומר גם הבחירה אינה חופשית אלא מותנית. בחירה שאינה מותנית היא אקראית (רנדומלית) וככזו היא אינה בחירה כלל!