מילכוד הג'נטריפיקציה

איפה מתגוררים המתנגדים לג'נטריפיקציה של מרכזי הערים? ניחשתם
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

פרופ' ג'ון שליכטמן נזכר בסצנה צבועה במיוחד בקבלת פנים שבה הוגשו יין וגבינות, אחד מאותם אירועים שנערכים אחרי יום הרצאות בוועידות מסוימות. הסוציולוגים ה"שמאלנים" התאספו במבנה היסטורי, שתוכנן על-ידי אדריכל מפורסם, בעיר מרכזית. שליכטמן מטשטש בכוונה את הפרטים כי הוא לא רוצה להאשים אף אחד באופן ספציפי בביקורת הגורפת שהוא עומד להטיח באקדמאים שחוקרים אורבניזם.

"זה קורה כל הזמן, זה רגיל," הוא אומר על האירוע. "אבל זה היה יכול להיות גם משרד עורכי דין בכיר. זה היה יכול להיות מפגש של פוליטיקאים. ואנחנו עדיין לא מזהים את האירוניה שבזה." האנשים שבחדר הזה, הוא טוען, כותבים ומלמדים דרך קבע על קריקטורה מסוימת, שבנרטיבים שלהם מזכירה מאוד את אנשי הג'נטריפיקציה המרושעים. "אם כל אחד מהדברים האלה היו מוזכרים במאמר על ג'נטריפיקציה, היינו מצקצקים: הטעם שלהם ביין, בבגדים יקרים, באמנות מודרנית. 'אלה ערכים של מעמד הביניים שדוחקים את העניים מחוץ לשכונות שלהם.'"

לדידו של שליכטמן, קשה להיות צבוע יותר מאשר אורבניסט שמדברים על ג'נטריפיקציה. כפי שכותבים הוא ועמיתו הסוציולוגי, ג'ייסון פץ', במאמר בלתי שגרתי ב-International Journal of Urban and Regional Research, "הרבה אורבניסטים (שלא לומר רוב האורבניסטים מה'זרם המרכזי' והביקורתי) תורמים לג'נטריפיקציה בעצמם." הם אומרים זאת בהקשר אקדמי, אף על פי שאפשר לומר שהטענה נכונה גם להקשרים נוספים.

הם לא מתכוונים לומר שסוציולוגים צריכים להפסיק לדבר על תהליך הג'נטריפיקציה ולחקור אותו, אלא שהם צריכים לעשות זאת עם מודעות עצמית שאולי תייצר הבנה עמוקה יותר של משמעות המילה. שליכטמן ופץ' אפילו מייחסים לעצמם את התווית הזאת (כותרת המאמר שלהם: "אני? סוכן של ג'נטריפיקציה? להביט בעצמך במראה").

יש מקום לדיון מציאותי וביקורתי, אבל הוא לא מתקיים," אומר שליכטמן, כיום מרצה באוניברסיטת דה-פול בשיקגו. "ולכן אנחנו מדברים בצורה מתיימרת ומטיפה. 'כל מה שאני צריך לדעת על ג'נטריפיקציה, למדתי בשיעור המבוא.' אבל זאת אחת הבעיות הבוערות ביותר בעולם שהולך ונעשה עירוני יותר, במיוחד במונחים של דיור."

סוציולוגים הכניסו את עצמם לפינה תיאטרלית, הוא טוען, עם הקריקטורות של החלוצים האורבניים ממעמד הביניים, לוגמי הלאטה, שחיבתם הבלתי נמנעת לברי יין ובוטיקים מעלה את שכר הדירה ודוחקת את העניים מחוץ לאזורי המגורים שלהם. אם גם נוכחות קלה של מעמד ביניים בשכונה מגוונת היא סימן לג'נטריפיקציה, הוא ופץ' כותבים, אז אנשי מעמד הביניים לא מסוגלים להימנע מג'נטריפקציה. "האם יש בכלל אפשרות," הם תוהים, "לבחירות דיור מוסריות במעמד הביניים?"

האם משפחה ממעמד הביניים נוהגת בהכרח בצורה בלתי מוסרית אם היא עוברת לשכונה מגוונת מבחינה כלכלית? איך צריכה להתמודד המשפחה עם כך שנוכחותה ברחוב מאותתת לשכנים ששינויים בלתי רצויים מתחוללים? כפי שכתבנו בעבר, רעיון הדיור ההוגן דורש הנגשה של הזדמנויות דיור איכותיות לאנשים בעלי הכנסה נמוכה, ולא רק השקעה במקומות מקופחים, כזאת שתעודד משפחות חדשות לעבור לאזורים האלה.

אבל האם צריך לחשוד שהמשפחות האלה הן סוכנות של ג'נטריפיקציה? ואם רוב ההשקעות שמגיעות מחוץ לשכונה חשודות בזה – סופרמרקט גדול, בית קפה חדש, גלריה – איך אפשר לצפות מקהילות שלא זוכות להשקעות, לשגשג בכוחות עצמן?

בפועל, הסיפורים תמיד הרבה יותר מורכבים מזה, אומר שליכטמן. אולי הסופרמרקט החדש הוא היחיד שמוכר מוצרי מזון ברדיוס של כמה קילומטרים. אולי בית הקפה הוא היחיד שמאפשר לחסרי הבית להשתמש בשירותים.

שליכטמן אומר שהוא לא מנסה לקדם פה תרפיה קבוצתית. אבל הוא חושב שאם אקדמאים יבחנו את תפקידם שלהם בתהליכים האלה – ולא רק יביטו בהם מבחוץ – יהיה אפשר לפרק את הקריקטורה. והוא ופץ' מתנדבים להיות הראשונים שיעשו זאת: במאמר, כל אחד מהם מגיש נרטיב אישי מאוד, פולשני כמעט, על החלטות הדיור שלו.

בחלק מסוים, שליכטמן, גבר לבן שנשוי לאישה שחורה, מתאר את התקופה שהוא חי ברחוב בברוקלין שבו, במשך כמה עשרות שנים, גרים ארבעה דורות של המשפחה של אשתו, באותם שלושה בתים. כשגברים לבנים ואסייתיים אחרים ממעמד הביניים התחילו לעבור לשכונה, המעמד שלו השתנה:

הרגשתי אי-נוחות כשקיבצו אותי ביחד עם מסה קריטית חדשה של 'זרימה' 'לבנה' 'מאיימת'. לראשונה עמדו לצדי בתחנת הרכבת לבנים אחרים שנושאים את סמלי הג'נטריפיקציה: שקיות מ-Whole Foods, מוצרי אמנות, אופני הרים יקרים, טי-שירטים אנטי-קפיטליסטיים, כלבים קטנים בסלים. הצורה שבה תושבים ותיקים הסתכלו על השכונה, השתנתה. פעם התושבים ראו אדם לבן ומבודד ואמרו לעצמם, 'בטוח יש לו סיבה להיות פה.' עכשיו, הרגשתי שנועצים בי מבט שאומר, 'עוד מעט הם יתחילו לשנות את השכונה שלנו.' העמדה שלי בעיני התושבים השתנתה, ומצאתי את עצמי מביט במראת הג'נטריפיקציה (Cooley, 1902). הזהות שלי השתנתה יחד עם השכונה.

לא כל מחקר על דינמיקה שכונתית צריך להיפתח בנרטיב אישי כזה, אחרת ההרגל הזה יתחיל להיראות נרקיסיסטי. אבל שליכטמן טוען שהגישה הבלתי אישית, הקלינית, לסוציולוגיה הייתה צריכה לחלוף מהעולם עם שנות השבעים והשמונים.

"אנשים צריכים לפתח רגישות אישית לזה," הוא אומר. או כמו שסוציולוגים יאמרו, הם צריכים למקם את עצמם בתוך כתיבתם שלהם. "זה קרה במחקרים על גזע. זה קרה במחקרים על מעמד. אבל בתחום הזה, שבו גזע ומעמד מצטלבים, מארי פטיליו היא למעשה היחידה, לפי מה שאני רואה, שחושפת את מקומה בתוך הג'נטריפיקציה בלי להציג את עצמה כגיבורה."

פטיליו, סוציולוגית מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, כתבה את הספר רב ההשפעה, Black on the Block" שתיאר את תפקידם של השחורים ממעמד הביניים במהפך שחוותה שכונה בשיקגו.

הטיעון של שליכטמן אינו בדיוק כתב הגנה על מחוללי הג'נטריפיקציה. והוא ופץ' לא מציעים שום פתרון לבעיה האמתית מאוד: לעתים קרובות אנשי מעמד הביניים אכן דוחקים את העניים מחוץ לשכונותיהם, אפילו אם הם רצו לחיות לצדם. אבל הם חושדים שהדיון יהיה פרודוקטיבי יותר אם האקדמאים יודו בפני עצמם שהם מעוניינים באותם בתי ספר טובים ושכונות בטוחות וגיוון והזדמנויות שלטענתם מגיעים לקהילות מקופחות.

שליכטמן אומר שמאז פרסום המאמר הוא שומע באופן גורף מהעמיתים שלו על תחושת ההקלה שלהם: אולי בעצם מותר לדבר על הבעיה הזאת, שלא מדברים עליה באקדמיה.

"אני לא חושב שמישהו אמר לי שהוא שונא את הרעיון הזה," הוא אומר. "מי ששונא אותו כנראה יענה עליו במאמר משלו."

מקורות

מאמרם של שליכטמן ופץ'המאמר "ג'נטריפיקציה בראי" "לאן הם נעלמו? הירידה בנוכחות מעמד הביניים במרכזי הערים באמריקה"

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אמילי בדג'ר, Nature.
- דימוי שערמראה אופייני בשכונת ויליאמסבורג, ברוקלין. ערבוב אוכלוסיות בצד צביעות אקדמית. צילום: "לונלי פלנט"


תגובות פייסבוק